האם צו ההרחבה בחקלאות חל או לא חל על עובדי הבננות חברי דגניה א'? שאלה של פרשנות
200,000 שקלים תבע מקיבוצו חבר קבוצת דגניה א', עובד במטע הבננות משנת 1984 ועד היום. סיפרנו במדור זה על החבר, כיום בן 85 (משפט חברים, "מכופף הבננות, 18.4.2024), שטען בתביעתו, באמצעות עו"ד שיל"ת קריספין, כי הקיבוץ אינו מקיים את הוראות ההחלטה בדבר "אורחות העבודה", שאושרו באסיפת החברים, בחוברת השינוי ("מודל דגניה 2009").
בהחלטה זו נקבע כי כללי "אורחות העבודה" בדגניה א': "מבוססים על חוקי העבודה במדינת ישראל עם התאמות למציאות המיוחדת של הקיבוץ. במידה וישתנו הכללים במדינה, ישתנו גם הכללים שלהלן, לאחר דיון במש"א ולאחר יידוע החברים לגבי השינויים שיתקבלו".
לטענת החבר-התובע, משמעות החלטה זו היא שהקיבוץ אימץ את דיני העבודה במדינה, ועליו להחיל אותם על החברים, עוֹבְדֵי הַפְּנִים בקיבוץ. משלא פעל כך הקיבוץ, תובע החבר כי הקיבוץ ישלם לחברים, עוֹבְדֵי הַפְּנִים, תוספות שכר המבוססות על צווי ההרחבה בענף החקלאות במדינה.
זכויות סוציאליות
"צו הרחבה", הוא צו שמוציא שר העבודה שמרחיב את תחולתו של הסכם קיבוצי קיים (במקרה זה של "התאחדות האיכרים") גם על קבוצות עובדים שאינן כלולות בהסכם. כך ניתן להקנות את היתרונות שבהסכם קיבוצי כללי גם לקבוצות עובדים לא מאורגנים, שההסכם הקיבוצי אינו חל עליהם. צו ההרחבה בענף החקלאות מעניק לכלל העובדים בחקלאות זכויות סוציאליות עודפות על אלה הקבועות בחוק.
התובע סיפר כי הוא עובד במתכונת של שישה ימי עבודה (כשמונה שעות ביום), במטע הבננות. לטענתו, הקיבוץ מיישם את הוראות צווי ההרחבה בחקלאות לגבי העובדים השכירים העובדים בחקלאות בקיבוץ, אך אינו עושה זאת ביחס לחברים עוֹבְדֵי הַפְּנִים. החבר מתרעם כי העובדים הזרים, העובדים יחד עימו במטע הבננות, כתף אל כתף, מקבלים תוספות שכר לפי צו ההרחבה בענף החקלאות, בעוד הוא, שוותיק מהם בכשלושה עשורים, אינו מקבל זאת. החבר מבקש אפוא להחיל עליו את הוראות צו ההרחבה, ותובע את זכאותו לפיו: דמי הבראה, מענק שנתי, דמי כלכלה, קרן השתלמות, תוספת וותק, דמי חגים, תוספת קטיף, ימי חופשה, וכן פיצויים בעד עוגמת נפש, הפלייה והתנהלות לא הוגנת של הקיבוץ כלפיו בסך 30,000 שקלים.
מחלוקת לגבי הפרשנות
הקיבוץ, באמצעות עו"ד גיל דגן (נשיץ, ברנדס, אמיר ושות') טען כי "לא אימץ הסדרים הנגזרים מיחסי עובד ומעסיק, אלא אם החליט על כך במפורש (קיים על כך דיון במשאבי אנוש ומסר הודעה לחברים). ההטבות לפי צו ההרחבה אינן חלות על חברי הקיבוץ, הוסיף הקיבוץ והדגים שבדומה לכך שהסכמי העבודה של העובדים השכירים מבהירים שמשכורתם מגלמת את הזכויות הנובעות מצווי ההרחבה, כך גם תמורת עבודתו של התובע מגלמת תוספת רעיונית לו היה התובע שכיר.
השופטת ברכה לכמן, מבית משפט השלום בקצרין, קבעה כי מדובר במחלוקת לגבי פרשנות החלטות הקיבוץ.
הפרשנות שמציע החבר-התובע היא שתכלית ההחלטה בדבר אורחות העבודה בקיבוץ היא להשתית את "מערכת העבודה הפנימית" בקיבוץ על חוקי העבודה במדינה, עם התאמות מסוימות לנוכח המאפיינים הקיבוציים הייחודיים. לטענת החבר, הכללים יצרו מערכת חוזית בין הקיבוץ לבין חבריו, עוֹבְדֵי הַפְּנִים, שמכוחה קמו לחבר זכויות בדיני העבודה, ובכלל מכוח צווי ההרחבה. פרשנות הקיבוץ שונה: ההחלטה אינה מחילה את דיני העבודה, אלא אם כן הדבר נקבע במפורש, תוך התאמה למציאות המיוחדת של הקיבוץ. הקיבוץ הדגים בשורה של כללים שנקבע לגביהם שהם הותאמו למציאות הקיבוצית ובהם: חישוב שעות עבודה, עובדים בשכר גלובאלי, חופשה, מחלה, לידה, מילואים, גיל פרישה ואבטלה.
אופיו המיוחד של תקנון האגודה
מערך היחסים שבין החבר לקיבוצו (האגודה השיתופית), הוא מכוח תקנון האגודה. יש לפרש את ההחלטה לפי אופיו המיוחד של תקנון האגודה שהוא ה"חוזה" בין התובע לקיבוץ, ולפי התכלית של היחסים שבין הקיבוץ לחבריו. בכל הנוגע להעסקת החברים – אלה אינם יחסי עובד ומעסיק, אלא יחסים מיוחדים של חברות באגודה.
הפרשנות שהציע הקיבוץ ללשון ההחלטה היא הנכונה, פסקה השופטת. הפירוש הנכון של הביטויים "מבוססים על חוקי העבודה" "עם התאמות" – הוא שהקיבוץ לא "אימץ" (כעמדת החבר) את מכלול דיני העבודה, אלא "ביסס את הכללים" על חוקי העבודה, ועשה זאת כשהם "כרוכים בהתאמה" למציאות המיוחדת של הקיבוץ. זו "מציאות שבה דין המקום הוא הדין הקיבוצי". ההתאמה הנדרשת לפי ההחלטה היא "התאמה לכללים שאימצה האסיפה, ולא התאמה לדיני העבודה". פרשנות אחרת, "מרוקנת ממשמעות את היות התובע עובד פְנִים של הקיבוץ וחבר בו".
אין מקום להשוואה
דיני העבודה וצווי ההרחבה במדינה, אינם חלים על החברים עוֹבְדֵי הַפְּנִים של דגניה א', אלא אם הם הותאמו למציאות המיוחדת של הקיבוץ וניתנה על כך הודעה מפורשת לחברים. תקנון אורחות העבודה, אמרה השופטת הוא "ההסדר החוזי המחייב את הקיבוץ כלפי החבר", ולא מכלול דיני העבודה בישראל (כפי שחלים על כלל העובדים השכירים).
אין מקום להשוואה, הדגישה השופטת, בין התובע לבין העובדים השכירים או הזרים בחקלאות, וזאת לנוכח מעמדו כחבר קיבוץ (שאין בינו לבין הקיבוץ יחסי עובד ומעסיק). הוא אינו "במעמד של העובד השכיר במטע הבננות" (שיש בינו לבין הקיבוץ יחסי עובד ומעסיק).
השופטת דחתה את התביעה, הטתה אוזן לטענת הקיבוץ כי הוא שילם לעורכי הדין שלו 31,200 שקלים, וחייבה את החבר לשלם לקיבוץ הוצאות משפט לקיבוץ בסך 20,000 שקלים.
