סיפור בשלושה פרקים
פרק א' שם חדש
קארטושקה זולוטו
אביב 1958 לא בישר טובות. החמסינים היו שיאים של להט, וגם כשהחום פג, הלחות עשתה בנו שמות.
היינו משפחה של עולים חדשים שזה עתה ירדה מן האווירון בלוד והתגוררנו בתל אביב בקומה העליונה של מלון "הבימה", שלמרגלותיו היה ביתן של שנאי ענק, במרכז ההצטלבות של החשמונאים, יהודה הלוי, מרמורק ורוטשילד.
הנשים במלון התהלכו בבגדים "קייציים מאוד", ואבא הסביר לנו שזה ודאי בשל החמסינים והלחות.
הכול נראה מוזר כל כך, אך מוזרים מכל היו הפירות המקומיים בחנות הירקות, בקומת הקרקע.
אבא קנה פרי סגלגל, עלה עמו לקומה ארבע, נכנס לחדר ובחגיגיות חתך אותו לארבעה חלקים. הרקמות הכתומות בצבצו מתחת לקליפה, וציפה לבנה אחזה בפלחי הפרי.
בפאתוס קל הצהיר:
"לסבתא גולדה – רבע, לאמא ריטה – רבע, לך מאריק – רבע ועבורי – הרבע האחרון".
שרה הקטנה ישנה שנת ישרים ולא הושכמה כדי לראות את המשפחה עושה הכרות עם הפרי החדש.
"לפרי יש שם המורכב משתי מלים: תפוח וזהב. אנחנו לא אוכלים את הקליפה הכתומה, כי אם רק את הפלחים. תפוח זה קארטושקה, זהב זה זולוטו. ביחד זה תפוז".
טעמנו בדממה את הפרי והתוודענו אל טעמו המתקתק.
"מאריק" אמר אבא, "בימים הבאים אתה לא תמשיך לחיות איתנו כי אם תגיע לקיבוץ כדי ללמוד בו. אך לפני שתיסע לקיבוץ, עלינו לשנות את שמך ולעשות לך ניתוח קטן".
שתקתי וקיבלתי את הדין, אבא יודע יותר טוב ממני "מה טוב בשבילי". הרי הייתי יד ימינו באריזת הכבודה הכבדה כל כך, תמכתי בסבתא גולדה הצולעת במשך כל היציאה מלבוב והמעבר לשצ'צ'ין (פולין) וידעתי להתגבר על כל קושי, כפי שיודע כל בן נאמן למזל גדי. הייתי בן 12, ממושמע ורציני ככל הילדים במשפחות עולים מרוסיה של שנות ה-60.
"מה שמך, ילד?"- שאלני ברוסית פקיד חייכני במשרד כלשהו.
"שמי מארק, מארק מינדל", עניתי
"אין לנו בישראל שם שכזה – מארק. השם הגלותי מארק מזכיר לנו מלה בעברית 'מרק, והרי לא תרצה שיקראו לך 'מרק'".
"מה אתה מציע?" שאל אבי.
"יש לי עבור בנך שני שמות – מרדכי ומאיר", אמר הפקיד.
"מי היה מרדכי ומה משמעות השם מאיר?" שאל אבא.
הסביר הפקיד: "מרדכי הוא דמות ידועה ממגילת אסתר. גם למפקד המרד בגטו וארשה קראו מרדכי. מאיר הינו משהו או מישהו המביא אור לחושך. מישהו, שמתמודד עם החשכה ועם הבערות. איש נבון, המאיר את הסתומות והנסתרות בדבריו הנבונים".
"תודה" אמר אבי. "במקרה זה גם שמו של אבי. אני רוצה שבני ייקרא מאיר, וכך ייכתב בתעודותיו".
יצאנו, כשאני מתרגל את לשוני בהיגוי שמי החדש "מאיר מינדל, מאיר מינדל…".
אימא רוסיה
עד לנסיעה לקיבוץ עברו עוד מספר ימים, אותם ניצלתי כדי להכיר לעצמי ולאימי שירים ישראליים. ומעשה שהיה כך היה:
אימי רבקה הבינה, כי האתגר הראשון בארץ חדשה "להיות אדם פרודוקטיבי. יש למצוא עבודה ויפה שעה אחת קודם". רגלינו נשאונו למשרדו של המפקח הארצי על החינוך המוזיקלי במשרד החינוך המלחין מר עמירן עמנואל-פוגצ'וב.
את פנינו הדואגות קיבל עמירן בפנים מאירות, בחיוך אוהד ובעניין רב. הוא סיפר על עבודתו במטעי הטבק במזכרת בתיה, על עבודתו כבנאי ברחבי תל אביב ואת לימודי הקומפוזיציה אצל פרופ' רוזובסקי.
השיחה התנהלה ברוסית, ואחרי עוד כמה דברי נימוסין וזיכרונות מאימא רוסיה אמרה אימי:
"מר עמירן היקר, אני יודעת הרבה מאוד שירים אוקראיניים יפים להפליא. אשמח מאד לחלוק את הידע שלי עם ילדי ישראל בבתי הספר".
תגובתו הייתה ברורה ומיידית. אומנם הוא עטפה בחיוך אוהד, אך אי אפשר היה לטעות בה:
"רבקה יקרה, ילדי ישראל ישמחו ללמוד ממך שירים, אך אלו יהיו שירים ישראליים, משלנו".
אימי ההמומה נשארה לשבת ללא מלים. המשיך עמירן: "במקרה, יש באמתחתי כאן שירונים מאושרים על ידי משרד החינוך. קחי נא את כל החבילה, לכי נא הביתה ולמדי את שירינו. אשמור איתך על הקשר, ואם תרצי – באחד בספטמבר תוכלי להורות מוזיקה בבית ספר. כן, רבקה, תהיי מורה למוזיקה בישראל".
יצאנו ממשרדו ודוממים צעדנו לאוטובוס. אימא בכתה שלשה ימים רצופים. כיצד אני יודע? כי כל בוקר משימתי הייתה לתלות את הציפית של הכרית שלה, לחזקה באטבים שתתייבש ברוח.
בתום "שלושת ימי האבל" התעשתה אימי והודיעה לי: "מאריק, בוא נעלה למעלה ונשב על גג הבניין. תעזור לי ללמוד. אתה גם סולפג'יסט (יודע לקרוא ולכתוב תווים) וגם תוכל לקרוא לי את המלים העבריות נכון".
"מאמה, למה לטפס על הגג? למה שלא נלמד בחדרנו?" שאלתי.
תשובתה הייתה מפתיעה: "מה יגידו האנשים במלון, כשישמעונו לומדים שירים באמצע היום? יחשבו שירדנו מן הפסים. אם נשב על הגג, איש לא יראנו ולא ישמענו" (כך גיליתי אצל אימי את רגישותה לנחשים של דברי רכיל).
קיבלתי את משאלתה וטיפסנו למעלה.
בתוך שעה, החום אילץ את אימא להתקלף מחולצתה הרטובה, ובחזייה לגמוע שיר אחר שיר. מאמציה עלו יפה, ובאחד בספטמבר היא החלה ללמד בביה"ס "המגינים" בתל-גיבורים, חולון. איך מר שמואל נבון המנהל קיבלה ביום הראשון – אספר בבוא היום. היא לימדה שם שנים רבות, הקימה מקהלה, צוותי נגינה והפכה ל"אורים ותומים" מוזיקליים.