אשיר שיר לחיים ולכפר

המשוררת אגי משעול מכפר מרדכי הוציאה לאור את ספרה ה-16: "מה לך נשמונת".  חלק משיריה הולחנו, ספריה של משעול תורגמו לשפות רבות ובאחרונה קיבלה את "פרס זביגנייב הרברט לשירה" היוקרתי בפולין. כחקלאית שעבדה בעבר במשק לצד בן זוגה, גיורא, חלק נכבד משיריה מתייחס לחיים במשק החקלאי ובכפר

אשיר שיר לחיים ולכפר: מה יותר סמלי להגיע לביתה של המשוררת, אגי משעול, ברחוב השדה שבכפר מרדכי, הסמוך לגדרה. שם, ממש בקצה הכפר, להתחיל את הבוקר על כוס קפה מול הנוף החקלאי, המשנה צבעיו לפי העונה. בחצר הססגונית פורחות עכשיו בשיא תפארתן הבוגונביליות והגרניום בצבעי אדום וורוד עז.

שישה עשר ספרים יצאו לאור מבית היוצר של אגי. משעול נולדה בשנת 1946 בטרנסילבניה, רומניה למשפחה ממוצא הונגרי, בת יחידה להוריה שורדי השואה, קלרה ויוסף פריד ז"ל, שעלו לארץ ב-1950, בהיותה בת ארבע. חייה עברו בגדרה, עד נישואיה למושבניק גיורא מושינסקי. בני הזוג הקימו בית ומשפחה בכפר מרדכי ושם המשפחה הוסב למשעול.

כבר בהיותה תלמידת תיכון החלה אגי לכתוב, ומאז היא כותבת כמעיין נובע, בעיקר שירים. וכך כתבה לכבוד יום הולדתה ה-71, בשיר הפותח את הספר: "מה לך נשמונת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד):

ליום הולדתי ה-71

אֵיזוֹ מוּזָה תִּבְחַר בִּי עַכְשָׁו

כְּשֶׁתַּחֲלֹף עַל פְּנֵי הַכְּפָר

וְתַבְחִין בִּי יוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּדְרֵגָה

עִם הַחַיּוֹת

בִּטְרֶנִינְג מָהוּהַּ, שֵׂעָר סָתוּר

וְקַפְקַפִים?

זִיק בָּעֵינַיִם הִיא לֹא תִּפְגֹּש כָּאן

גַּם לֹא נוֹצוֹת טוּרְקִיז

אוֹ לְחָיֵי תַּפּוּחִים

מַבָּט חָטוּף יַסְפִּיק לָהּ

לְהִמָּלֵט מִכָּל הַדַּעַת

אֶל נְשָמוֹת סוֹעֲרוֹת יוֹתֵר

לֹא כָּמוֹנִי

הַמְּחַפֶּשֶת מִלַּת אַהֲבָה

בְּאֶבֶן שוֹשָן.

מה המיוחד בספרך החדש"?

"המיוחד בספרי החדש 'מה לך נשמונת' שזהו ספר על תחנה בחיים, תחנה בכתיבה אחרי שחציתי את גיל שבעים. כותרת הספר היא דרישה בשלום הנשמונת, שבניגוד לגוף היא על-גילית. לנשמה אין אף שערת שיבה. זה כמו לשאול אותה מה שלומך? במציאות שאת חיה בה ובגילך. כמו כן, במה שונה כתיבת שירה בגיל הזה, מכתיבת שירה כמשוררת צעירה?

"יש בספר לא מעט פרידות מהעולם הישן, גם מאנשים היקרים שהכרתי, ואף היו חבריי: חיים גורי, ס. יזהר ורעייתו האומנית נעמי סמילנסקי, שחיו בשנותיהם האחרונות במושב מישר, הסמוך לכפר מרדכי, ועוד אחרים יקרים ואהובים. וכן, גם מגדרה, המקום בו גדלתי ואפילו מהאקורדיון הישן שלי שחזרתי לנגן בו."

וכך נכתב על כריכת הספר: "בקובץ בשל זה ניצבת אגי משעול על נקודת התווך המדויקת בין פיכחון וריגוש, מודעות ו'התרחשות' חיה, בגרות ורעננות. בדימוי החוזר ומופיע בכמה מן השירים, היא מתארת את עצמה כדמות הנתונה בתוך מסגרת: אישה ניצבת בפתח בית או נשקפת בחלון, כשהמשקוף ואמות הסיפים סוגרים עליה, נשמונת המפרכסת בתוך גוף, אישה עירומה עטופה בבגדיה, נפש חופשית שהפנימה את מגבלותיה בזמן ובמרחב.

"את המשתמע מדימוי עצמי זה, המוותר על ה'התערבבות' בעולם אך נותר צמוד אל היש החי בתנועתו הבלתי פוסקת, מיישמת המשוררת במרבית הנושאים הקבועים של שירתה – זהות עצמית נשית ועל-מגדרית, מקום שהוא בית אך גם הסגר בולם, חיים מלאים המגיעים עד סמוך למסגרות השחורות של המוות, קיום לאומי-קולקטיבי, שגם בו נתקלת התנועה החיה במחסומים מסוגים שונים. בכל אלה שולטת הלשון השירית הייחודית של משעול: בהירה, מובנת, שנונה, תמציתית, פוצעת לפעמים, חדורת הומור אך לא חסרת נימה של עצב כבוש, ובעיקר מחשמלת, מרגשת, ופועלת על הקורא כיסוד מתסיס ומעורר".

האם החיים במושב מוצאים ביטויים בשירייך?

"אין ספק שהחיים באזור כפרי-חקלאי משפיעים ומחלחלים. גיורא בעלי ואני מנהלים משק חקלאי על כל היבטיו מזה 42 שנים, התחלנו עם אפרסקים ועכשיו מגדלים אפרסמונים ורימונים. חלק מהדימויים מגיעים ממקום מגורי והעיסוק בחקלאות. בספר החדש יש קבוצה שלמה של שירים על הכפר. בשיר 'כפר מרדכי' מוזכרת חוויה שחוויתי בזמנו עם הסופר הגדול וידידי ס. יזהר ויש כמובן שירים נוספים, המתייחסים להוויה הכפרית. כמו לדוגמא השיר 'עטלפים': 'בלילה כשאנחנו ישנים / פושטים על הכפר / עטלפי פרי / עטים על התאנה והתות / בוחשים את אוויר הלילה / ויורקים על קירות הבתים'."

כפר מרדכי

לֹא טוֹסְקָנָה

לֹא עֲמָקִים, פְּסָגוֹת, צוּקִים

גַּם לֹא קָתֶדְרָלוֹת אוֹ גּוֹנְדוֹלוֹת

רַק שָֹדוֹת

שֶׁיִּזְהָר הָיָה מַצְבִּיעַ עֲלֵיהֶם וְאוֹמֵר

תִּרְאִי, כְּאִלּוּ כְּלוּם

אֲבָל אָז מִתְכּוֹפֵף וּמַרְאֶה לִי

עֲרָפֶל רוֹחֵש דֻּבּוֹנֵי קוּרִים, פָּרוֹת

מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, נְמָלִים בַּקַּשׁ

וְלַבְנִינֵי כְּרוּב מִתְעוֹפְפִים

בָּרֵיחַ הַמִּינִי שֶׁל פִּרְחֵי הַחַרְדָל

וּבַסּוֹף גַּם

חִיפּוּשִׁית אַחַת

שֶׁהִיא הַהַיְקוּ שֶׁל הַטֶּבַע

אחד הספרים הראשונים, ספרה הרביעי של משעול, "יומן מטע", שיצא לאור ב-1986, מתייחס באופן הכי ישיר לעבודות האדמה והטיפולים הנדרשים מהחקלאי במטע האפרסקים של המשפחה.

"לקחתי את מחברת הטיפולים של גיורא בן זוגי, שנקראה 'יומן מטע' ומתוך רשימת העבודות הנדרשות והטיפולים המתוכננים שכתב, דליתי מילים ושורות והובלתי אותם למחוזות אחרים."

מעניין לגלות, תוך כדי קריאה, שקיימת הקבלה בין הפוריות של המטע ובין פוריות האישה. לרב השירים אין שמות, אפשר לזהותם בספר, לפי מלות הפתיחה שלהם. בנוסף, השירים שהתפרסמו מבטאים את מחזוריות הטבע, שהמטע בדימוייו לפי עונות השנה, הוא בהחלט חלק מממנו, בדומה: לגיזום, פריחה, חנטה, פרי ועוד.

באחד השירים נכתב "הכוחות האלה שוב לחנוט ולהיות / מכוונת לעשות פרי / לעטות ולהתפשט מן העלים / להיגזם כגביע שהאור / יגיע ואחר כך מקום / להקצות לגלעין".

"היום הכל רק כסף"

אגב, הספר "יומן מטע" הודפס מחדש אחרי 30 שנה ואולי יש בו משהו מהעדות של אז לימי תפארת החקלאות שהייתה גאוות הארץ, לעומת המציאות העגומה העכשווית, בה משקים נסגרים מדיי יום ביומו.

הצעירים כבר מזמן לא בוחרים לעבוד בחקלאות. איך תראה החקלאות מחר? האם היא בכלל תשרוד?

משעול: "הקריאה בספר מאפשרת לראות ממש איך החקלאות, שהייתה אז באותן השנים לב החיים, מתדרדרת כיום, הולכת ונעלמת, גם כי המציאות השתנתה מאד. מעט מאוד צעירים רואים בה את עתידם, ובמקביל יורד מעמדה וכן יחס הממשלה כלפיה משתנה. נשבר הלב כשרואים שאין מים בבקעה לגדל פלפלים, נשבר הלב כשרואים חקלאים משליכים עגבניות, כי הממשלה מעדיפה לקנות מטורקיה. בכלל, כל נושא איכות הסביבה והיחס לחי ולצומח נדחק לשוליים. מתעללים בבעלי חיים, כולנו עדים למשלוחי העגלים האומללים מאוסטרליה, להתעללות במשחטות, החמלה נעלמה, היום הכול רק כסף."

ספרי על חווית קבלת 'פרס זביגנייב' בפולין!

"אין ספק שקבלת 'פרס זביגנייב הרברט הבינלאומי לשירה' לשנת 2019, הוא אירוע בקנה מידה שאינו מוכר כאן בארץ. הטקס נערך בתיאטרון הלאומי בוורשה, לאחר שחמישה שופטים מארצות שונות בחרו בי בזכות ספרי שיריי, שתורגמו למספר שפות בארצות שונות. מלבד היותו פרס כספי מכובד בסך של 50.000 דולר, נכונו לי ולגיורא בן זוגי חוויות והפתעות, כמו ביקור בארכיונו של הרברט, המשורר הפולני הנפלא והאהוב עלי ביותר. (תורגם לעברית ע"י דוד וינפלד).

"התרגשתי מאד בעת הביקור בביתו ובחדר עבודתו. בנוסף ביקרנו במוזיאון היהודי המדהים שאין לו אח ורע מכל בחינה. הביקור בוורשה התאפיין בכמה שיאים יוצאי דופן, ביניהם קבלת הפנים המדהימה בבית השגרירה אנה אזרי, המלווה בראיונות טלוויזיה, עיתונות ורדיו רבים. לשמוע את דברי השבח מפי השגרירה דווקא בתקופה לא פשוטה זו, נתן לי תחושה שאני בעצמי שליחה ושגרירת תרבות של ישראל. באותו מעמד אמרה השגרירה, כי זהו האירוע היחיד שהכי שימח אותה, באותו חודש הקשה שעבר על יחסי ישראל-פולין".

משעול היא היחידה שקיבלה פרס יוקרתי זה השנה. מזה שש שנים מוכרז רק זוכה אחד בפרס, שנוסד בשנת 2013, והשנה היא זו המצטרפת לרשימה המכובדת של הזוכים, משוררים שכתיבתם נובעת מרעיונות הקרובים ליצירתו של המשורר הפולני הרברט.

מהו "שבוע הספר" בשבילך?

"מבין אירועי 'שבוע הספר', בולט 'פסטיבל המשוררים' במטולה, הנחשב כאירוע השירה הגדול והחשוב. והשנה ציינו את שנתו ה-22 בארבעה ימים של שירה ומוזיקה. אכן הגיעו עשרות משוררים, יוצרים וחוקרים שנפגשו עם קהל חובבי התרבות והשירה לחוויה ייחודית, שהיא כבר מסורת."

את הפסטיבל ייסדה בזמנו אילנה צוררמן ז"ל, מתוך רצון שתהיה השקעה תרבותית גם בפריפריה והפיכתה לחלק בלתי נפרד, ממפת התרבות הישראלית. הפסטיבל נערך בניהולו של אפי בניה מבית הקונפדרציה ובניהולו האמנותי כעורך העיתונאי בני ציפר.

"בשבילי הפסטיבל הוא חגיגה מגוונת באירועים ומפגשים עם קוראים וקולגות. זו הזדמנות נפלאה להיפגש עם הקוראים, לחתום על ספרים ולשמוע את דעותיהם. יש גם קהל קבוע שבא כל שנה לשלושת ימי הפסטיבל, לנים בצימרים או במלונות. היופי בחגיגה מתנקז למעשה לרחוב אחד ראשי, שכולם עוברים ושבים בו. השנה התקיים בו גם אירוע המיועד לספר החדש שלי 'מה לך נשמונת'. כמו כן, השתתפתי באחדים מהפאנלים. בערב נערכו מופעים מוזיקליים מרתקים. תמיד אני חוזרת מהפסטיבל עמוסה בחוויות מרגשות.

"זו גם עונת הדובדבנים, במיוחד במטולה. התושבים ערכו תהלוכת שבועות מסורתית עם ילדי המושבה, וזה כמובן הוסיף המון צבע והתייחסות מחבקת לתוצרת החקלאית ולמגדליה.

"במסגרת 'שבוע הספר' הכללי בארץ התקיימו גם שתי הופעות מרגשות במיוחד, עם ההרכב המוזיקלי המופלא שלי 'שפת אם', המורכב מארבעה צעירים מוכשרים: מאיה משעול, לי גאון, דקל טוביה ומיכל חכם. ארבעת בוגרי רימון שהתאחדו להלחין לבצע משירי. המופע הוא דיאלוג בין שירה למוזיקה. כמובן שלהופיע עם הבת שלי, מאיה משעול, זאת חוויה מיוחדת במינה כל פעם מחדש."

תחנות בחיי

משעול התחילה לכתוב שירה עוד בהיותה תלמידת תיכון, שנקרא באותם הימים תיכון מאוחד רחובות (תמ"ר) וכיום תיכון דה שליט. שם גם הכירה את בעלה לעתיד. היא החלה ללמוד ספרות, בתחילה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ואחר כך באוניברסיטה העברית בירושלים, בה קיבלה תואר שני בספרות עברית.

במהלך שנות ה-70 הוציאה לאור שלושה קובצי שירה, שלא זכו כמעט לתגובה ביקורתית ולהכרה. חדירתה למרכז השירה העברית החלה רק בשנת 1986, כאשר דוד וינפלד, חוקר הספרות, המתרגם, ששימש כעורך סדרת השירה בהוצאת "כתר", פרסם את קובץ שיריה "יומן מטע". וינפלד המשיך לתמוך בה ולסייע לה בתהליך התקבלותה. במקביל לימדה ספרות בתיכון האזורי באר טוביה, בו לומדים בני מושבים רבים מרחבי המועצה.

בשנות ה-90' זכתה משעול לפופולריות הולכת וגוברת, הן בקרב המבקרים והן בקרב קוראים מן השורה. בשנת 1995 זכתה בפרס הראשון בחייה "פרס ראש הממשלה" לסופרים ומשוררים עבריים. כמו כן, זכתה בפרס הראשון ע"ש יהודה עמיחי ובפרס עיריית חולון בשנת 2002. באותה שנה שיתפה פעולה עם האומנית הפלסטית, איריס איריסיה קובליו, בספר "מחברת החלומות", ששילב שירים קצרים ועבודות פלסטיות הנוגעות בנושא החלום.

בשנת 2004, במסגרת פסטיבל ישראל, הועלה לראשונה "ינשופות" – מופע תיאטרון תנועה מוזיקלי, המבוסס על מבחר משיריה (בימוי: נועה לב, מוזיקה: מיקה דני), בתרגומה של ליסה כץ. שנתיים אחר כך בשנת 2006 יצא לאור קובץ משיריה בארה"ב. ב-2014 קיבלה את פרס לשירה באיטליה וב-2018 קיבלה את פרס נוימן למפעל חיים בתחום הספרות, מטעם האוניברסיטה העברית.

משעול לימדה במסלול לכתיבה של אוניברסיטת ת"א וכן לימדה במשך שבע שנים בעלמא וניהלה את בית-הספר לשירה של "הליקון". כיום היא מלמדת ומנחה סדנאות כתיבה במסגרות שונות.

אחדים משיריה הולחנו, בעיקר על ידי קורין אלאל, באלבומה "פשוט כל כך" (2008), בו כלולים חמישה שירים שכתבה. אלאל גם הלחינה את שירה "נשימה" לזמרת רוני אלטר. שיר נוסף של משעול שזכה ללחן הוא "הצריף", שהלחינה ושרה יהודית רביץ. בשנת 2018 הועבר ארכיונה האישי לספרייה הלאומית בירושלים ובו: כתבי היד, טיוטות, תצלומים, יומנים אישיים, יומני חלום ומכתבים שקיבלה מאנשי רוח ומבקרים. ואם לא די בכך, היא בעלת שלושה תארי דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת ת"א, אוניברסיטת בר אילן ומכון ויצמן למדע.

"אינני מגדירה עצמי כמשוררת פוליטית, אנחנו חיים במציאות מורכבת – ולהיות משוררת בישראל זה לא כמו להיות משוררת בשוויץ. אי אפשר להיות משוררת בישראל, בלי שהמציאות תחלחל לתוך השירה, לתוך השפה. אני אינני משוררת 'מגויסת' וחשוב לי להשאיר את המוזה חופשיה לנפשה."

שורשים נטועים

גיורא משעול (74): "הגעתי לכפר מרדכי כילד עם הורי גדעון ונעמי מושינסקי ז"ל. ההורים היו חלוצים אמיתיים של עליית הנוער, ממייסדי קיבוץ רביבים שעבדו במקווה ישראל. אבא היה מסגר, יוצר אומנות בברזל ומורה למסגרות ואמא הייתה אחות. אני גאה לציין שאבי היה העוזר של דויד ליבוביץ', ממציא ה'דוידקה' המפורסמת. עבודותיו האומנותיות של אבי מקשטות את בתי ילדיו ונכדיו. בימים שבארץ הדהדה קריאתו של דויד בן גוריון מהעיר אל הכפר, החליטו הורי להגשים את הציונות, בהקמת משק חקלאי בכפר מרדכי."

בני הזוג מושינסקי גידלו לתפארת שלושה בנים: גיורא הבכור, מיקי ז"ל ודורון יבדל"א. שלושתם הקימו את ביתם ומשפחתם בכפר.

משעול קנה משק חקלאי בשנת 1973 מזוג מתיישבים שהתייאשו ועזבו: "כל השנים עבדתי ואני עדיין עובד כחקלאי. בעבר עבדתי במשרד הקליטה ובסוכנות היהודית במספר תפקידים, בין השאר כשליח עלייה באנגליה ועד לתפקידי האחרון, כמנהל האגף לקליטת סטודנטים עולים בארץ, עד צאתי לגמלאות.

"בתחילה נטענו אפרסקים ובחורף גידלנו אבטיחים ובהמשך אפרסמונים ורימונים. העבודה הייתה קשה ואינטנסיבית כל השנים, אך מצאנו בה גם חדוות עשייה, מיבול התוצרת המובחרת שגידלנו במו ידנו. אגי הייתה מעורבת ומסייעת במשק במיוחד במיון האפרסקים.

"גדלנו יחד במשך השנים, כל אחד בקרירה שלו. כמי שמכירים מימי התיכון, אנו משלבים קריירות, גידול משפחה וטיפוח המשק החקלאי," אומר גיורא ומוסיף בחיוך: "כשאגי כותבת שיר, אני הראשון שקורא ומגיב".

והוא אכן שותף רגשי מלא לאורך כל הדרך, שמח בהישגיה ומלווה אותה בשמחה לטקסי קבלת הפרסים בארץ ובחו"ל: "רק חזרנו מפולין ואני עדיין נפעם מהאירוח והאירועים. עכשיו כשאנו כבר מעל גיל שבעים, הורדנו הילוך במשק. לפני כשלוש שנים עקרתי את האפרסקים ואני מגדל רק אפרסמונים ורימונים. היום אנחנו מתמסרים יותר לשני ילדינו: מאיה ואורי, שנישאו והקימו גם הם את ביתם ומשפחתם בכפר מרדכי, ולששת נכדינו המופלאים."

בשנים האחרונות מציין גיורא שהוא מקדיש זמן להקמת "מוזאון הכפר", הכולל פריטים, אביזרים, כלים ועוד, כולם מייצגים את שנותיו הראשונות של כפר מרדכי והכפרים במועצה האזורית גדרות. בין הפריטים שאי אפשר להתעלם ממנו, ניצב בגאון טרקטור פרגוסון 28, המופעל על נפט (!) מ-1948, שהיה הטרקטור הראשון בכפר."

מה דעתך על החקלאות היום ולאן היא צועדת?

גיורא: "זה כואב מאד לעקור עצים בשטח שרק אתמול נטעת. כמה אהבה ומסירות הקדשת לשתילים הרכים שיקלטו ויהפכו לעצי פרי מניבים… הפרי היה כל כך מובחר, שאפילו ייצאנו לאירופה דרך 'אגרסקו', במשך עשרים שנים.

"אך כשמתחילים לעשות חשבון מה הרווחת? כמה השקעות? כמה הוצאות וכמה הכנסות? ומנגד מחירי המים עולים, הקיצוץ בעובדים זרים ועליית המשכורות והתנאים להעסקתם. אתה מבין שבעצם המדינה לא מעוניינת שתמשיך בחקלאות – ושמדיניות השוק החופשי רק עושה נזק לחקלאי, עכשיו בהווה אך גרוע מכך, לעתיד. מדינת ישראל 'מייבאת' את עצמה לדעת ותומכת בחקלאים הטורקים במקום לתמוך בחקלאות כחול לבן."

ניכר שהוא מתרגש וכואב לו לציין את העובדה, שגיל הממוצע של החקלאים השורדים בכפר מרדכי הוא שמונים: "החקלאי המבוגר ביותר בן 96 שנים והצעיר ביותר בן 62 שנים. משישים בעלי נחלות נותרו רק חמישה משקים פעילים. הצעירים כמובן לא ממשיכים בחקלאות, ולא נראה שימשיכו – לכן העתיד נראה עגום, ולא מבטיח שיפור משמעותי. משרד החקלאות אינו מגלה עניין במצבנו וגם לא מציע פתרונות ותחליפים."

משעול שימש במשך שנים כפעיל בוועדות השונות, כנציג המושב, במועצה אזורית גדרות וכחבר מזכירות האיחוד החקלאי. "חבל שהמושכים בחוטים לא מעלים לנגד עיניהם את התמונות של מטעים מניבים, שדות שופעים ותוצרת איכותית מהחי ומהצומח, כי כל אותן תמונות רק הולכות ונעלמות מהנוף הכפרי במושבים. החקלאות היא ערך ודרך חיים שהייתה נס קיומי במשך דורות, גם בתקופות הקשות ביותר שידעה המדינה ואף לפני הקמתה – אך הייתה גאווה ציונית להיות חקלאי. קשה לדמיין שכל אלו ייעלמו."