לצד כל "דרך ללא מוצא" של אתגרי העברה בין־דורית סלול נתיב חבוי המוביל לפתרון * הפעם היה הפתרון בלתי צפוי, אבל לצערי לא רבים יודעים עליו
אחרי מספר חודשים, שכללו אינספור שיחות והתגייסות משפחתית למציאת פתרון עבור אתגר כלכלי גדול בנחלה; אחרי שבני המשפחה, כל אחד בתורו, הרימו ידיים ואמרו: "אין ברירה. לפעמים פשוט צריך לוותר"; ואחרי שחיזקתי את האב ואת שני בניו ואמרתי שוב ושוב: "חכו עם הוויתורים, תמיד תוכלו ללכת לכיוון הזה. לא מיצינו את כל האפשרויות" – צנח פתרון לא צפוי ישירות למרכז חדר הגישור.
צוואה בלתי שגרתית
הפגישה הראשונה עם גבי ושני בניו התקיימה לפני מספר חודשים. מהרגע שהשלושה נכנסו למשרדי, הרגשתי כאילו אנחנו מכירים כבר שנים, והתחושה הזו עוד הלכה והתחזקה מפגישה לפגישה. משהו נעים התנהל בשיח הגברי ביניהם, משהו שמעט פעמים אני זוכה לראותו.
האם נפטרה לפני יותר מעשור, ובצוואתה הותירה הנחיות מפתיעות לבעלה ולבניה, שהידקו את הקשר ביניהם. "אימא שלי הייתה משהו מיוחד," סיפר יונתן הבכור, ותיאר שורה ארוכה של הוראות חביבות בצוואתה. אחת מהן הייתה לסעוד יחד כל ערב שישי, כשהאחריות על ההכנה עוברת בסבב בין שני האחים והאב, ובשבוע הרביעי הם חופשיים לעשות כרצונם.
"בהתחלה קיטרנו, אבל כיבדנו ואירחנו אחד את השני בתורות. זה מדהים, כי אומנם היה לנו ערב שישי חופשי אחד בחודש; ובכל זאת, אני יכול לספור על כף יד אחת כמה פעמים מימשנו את 'הזכות הזו'. אימא הייתה אישה מבריקה."
החיבור המוצלח שבראה האם, הביא לכך שכעבור שנים הבינו השלושה, שהדבר הנכון ביותר עבורם יהיה לגור באותה סביבה. הם פרשו בפניי את התוכנית שהתבשלה אצלם במחשבות זמן מה. "כרגע אני גר לבד בבית במושב, שזה בזבוז מיותר של השטח," הסביר גבי; "שלא לדבר על המרחק שאני צריך לנסוע בכל פעם כדי לפגוש את הבנים, הכלות והנכדים. אז חשבנו שהגיע הזמן שנפצל את הנחלה. על הדרך אולי אשפץ ואצמצם קצת את הבית שלי, ושני הילדים יבנו יחידות טובות קרוב אליי." על רקע אופי הקשר שנגלה לעיניי, חשבתי לעצמי שלא יכולה להיות החלטה טובה יותר בשבילם.
את החלום המשפחתי העברנו לאדריכל ולשמאי מקרקעין, וכעבור זמן מה קיבלנו מהם חזרה תוכנית לפיצול המגרש ואומדן לעלויות ההיוון לרמ"י. הסכום שנכתב בשורה התחתונה היה קרוב לשלושה מיליון שקלים. ההתלהבות של גבי, יונתן ודן אזלה מפניהם ברגע אחד. "את מתכוונת שזה הסכום שנדרש לשלם, עוד לפני שהטרקטור בכלל עלה על הקרקע?!" ספק שאל, ספק אמר האח הצעיר דן. המבוי הסתום הראשון עמד בפתח, ולכן קבענו שכל אחד יישן כמה לילות על הנתונים האלה, ונתכנס שוב למצוא פתרונות חדשים.
סיפור ללא מוצא?
מאז התנהלו אינספור פגישות, ובכל פעם כשניצוץ של תקווה סימן אפשרות לתחילתה של דרך להגשמת חלומם, צץ מכיוון לא צפוי מחסום כזה או אחר שהחזירנו להתחלה. הקסם המשפחתי התגלה בפניי דווקא בתקופה המאתגרת הזו, כיוון שהתסכול והמתח לא הוציאו אף שדים מתחת לאדמה. גם במצבים של דחק וקושי הם היו טובים אחד עם השני, התבדחו בנעימות, חילקו צ'אפחות חביבות, ובסוף הפגישות נפרדו רק אחרי שהתכנסו לחיבוק דוב.
חשבתי לעצמי שמגיע להם סוף טוב, אבל כל כמה שניסו למצוא דרכים לגייס את הכסף, להנדס הלוואת בלון, להרכיב משכנתאות לשני עשורים, ועוד אינספור פתרונות שעלו על השולחן, דבר מכל אלה לא קִרב אותם אל היעד.
הפתרון הלא צפוי
"אם איתי היה פה, בטוח שהיה לו איזה רעיון מבריק לשלוף מהבוידעם, כזה שאף אחד לא חשב עליו. תמיד היו לו הברקות כאלה שהפילו לכולנו את הלסת," אמר לפתע יונתן. אביו שפשף את גבו והנהן ודן נעמד לצידם. הם נראו כגוש אנושי אחד, והציפו נעלם אחד בפניי.
"מי זה איתי?" שאלתי לבסוף בסקרנות.
"לא סיפרנו לך על איתי?!" התפלא האב; "טוב, זה היה התפקיד של בתיה אשתי. אם היא הייתה בחיים היא מזמן הייתה מזילה דמעה, שתיים או הרבה יותר." שלושתם צחקו לרגע ולאחריו הרצינו פניהם. "זה אח שלנו," הסביר לבסוף יונתן, "הוא נהרג לפני עשרים וחמש שנה. תאונת אימונים במילואים."
אחרי שהסיפור המשפחתי המלא נפרש בפניי במלואו בפעם הראשונה, הנחתי בפניהם את המציאות החדשה והזוהרת – פטור מלא מדמי היוון. מדובר בהחלטה מיוחדת שרשות מקרקעי ישראל קיבלה בתקופת מלחמת "חרבות ברזל", וניתנת להורים שכולים ולבני זוג שכולים בלבד, הסברתי להם בהתרגשות.
על בשורת הפטור, שאין לדעת מתי תוסר משולחנה של רמ"י, אני מדברת בכל הזדמנות, ומבקשת מכל מי שמכיר הורים או בני זוג שכולים שיעבירו את המסר הזה הלאה. ובכל זאת רבים עדיין אינם מודעים להטבה הזמנית והנפלאה הזו וחבל.
כך, ברגע אחד הונח גשר מעל חור כלכלי ענק. האב, גבר כבן 70 ושני הבנים, כבני 50, ניתרו מחובקים כמו ילדים במשרדי. כשחיוך ענק נמתח על פניי, לא יכולתי שלא לחשוב מה היה קורה אם לא היינו מגיעים שוב ושוב למבוי הסתום למציאת הפתרון, ומה היה קורה אם ההקשר לאח שנפל לא היה צף ועולה באותם רגעים.
אחרי שהבנים עזבו, ליוויתי את גבי לרכבו. דמעה קטנה בצבצה בזווית עיניו, והוא לא ניסה להסתירה. "זה התפקיד של בתיה לבכות, אבל היא לא פה בשביל זה," אמר מחויך. אחרי רגע הוסיף: "אני מתרגש כל כך. זה כאילו שאיתי שלח לנו מתנה."
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
