את שורשי הפלונטר סביב חלופת האגודה (ויתר החלופות), יש לחפש בסוף המילניום הקודם, כשהקיבוצים החליטו לסחור באמא אדמה
ב-5.9.2002, שבוע אחרי בג"ץ הקרקעות, כתבתי את המאמר הזה, שתקצירו מובא כאן בשידור חוזר. ספוילר: השוויתי את מכירת אמא אדמה על ידי החקלאים במסגרת הסדר החובות, לגילוי עריות מטפורי וטענתי שכתם הבגידה באמא ירדוף את הקיבוצים במשך דורות. הנה זה:
בתוך תקופה קצרה אסר בג"ץ פעמיים הפעלת "נוהל שכן". בראשונה על חיילי צה"ל שהשתמשו בפלסטינים כמגן חי, כדי לעצור את שכניהם החשודים; בשנייה, לפני שבוע (29.8.02), על קיבוצי הנדל"ן שהשתמשו בקיבוצי הפריפריה, כדי ללכוד זכויות קנייניות בקרקע החקלאית. זה פסול וזה פסול, קבע.
סיפור המפולת בבג"צ הקרקעות הוא סיפורם של קיבוצי גרנות, ששעבדו לתיאבון המופלג שלהם את קיבוצי הפריפריה ואת כלל קיבוצי התנועה. "חרפנו נפשנו במדבר ובספר", זעקו קיבוצי המרכז, "אנחנו קבענו את גבולות המדינה", זעקו קיבוצים שבין חדרה לגדרה, "אז לא מגיעות לנו זכויות?"
הם בעטו בדו"חות רונן ומילגרום, הנדיבים יחסית, רק כדי לשוב ולהתגעגע אליהם. הם גררו קיבוצים שזכו להסדרים סבירים, למלחמה שהסיכוי לנצח בה, הוא רק לעורכי דין, לוביסטים ויחצ"נים. עכשיו כל הקיבוצים בבוץ. בג"צ הקרקעות הוא סיפור קלאסי על מי שרצו הכול וקיבלו לא כלום.
כשמוכרים אמא
קצה החוט מוליך אל אריק רייכמן. הוא, כמזכ"ל תק"ם, הימר על הקרקע בקזינו ההסדר. אריק לא האמין במאבק – הצודק לדעת רבים – לבדיקת גובה חובות הקיבוצים. הוא העדיף לתת קרקע תמורת החוב שנותר. בכך שידרג מהלך בו החלו קודמיו בתפקיד: קפיצה ממקפצה אל הסדר חסר תוחלת. זינוק אל בריכה ריקה ממים. בקפיצה הנמשכת 17 שנה – מיום ראשית ההסדר ב-1996, ועד סיומו ב-2013 – אפשר לקוות שמישהו ישפוך מים לבריכה. רייכמן הטיל את הקלף האחרון על השולחן. האס שלו היה אמא אדמה. ליריב – הקשת הדמוקרטית ואחרים – היה ג'וקר ביד: דעת הקהל הישראלית…
קרקע חקלאית היא לא רק "מוצר". היא לא ביזנס. יש סנטימנטים, יש רגשות, יש תרבות, יש מסורת. אורח חיים שלם נבנה על השיבה לאדמה ופתאום – הופ, מוכרים אותה. מיתוס אמא אדמה פרנס חגים, שירה ספרות. מה שנבנה במשך דורות, אי אפשר למחוק ביום אחד.
כשאמא הופכת לעסק; כשחקלאי דופק ל"אמא" מחיר, האסוציאציה הראשונה היא גילוי עריות. לא פיזי- אמיתי, אלא מיתי-תדמיתי, אבל זה מספיק כדי ליצור בוקה ומבולקה במשפחה למשך דורות.
אחרי "גילוי עריות", אף משפחה לא נראית כמו שהייתה. ראו מה קרה, כיצד בנים עוזבים נלחמים נגד בית הוריהם על זכויות; כיצד הוריהם, החברים, נקרעים בינם לבין הקיבוץ. כיצד הפכנו מנודים ומבוזים בחברה הסובבת. סוחרי אדמה קוראים לנו, לא שוחרי אדמה. אנחנו ממשיכים לספר שהקרקע חשובה לנו ובה בעת מציבים אותה למכירה בכיכר השוק. כל גילוי עריות מלווה בהעמדת פנים, אבל רק למי שמעמיד פנים נדמה שהסביבה לא מבחינה בשינוי שחל בו. היא מבחינה ועוד איך ומנדה אותו ממנה.
… בית המשפט הוא לכאורה מוסד אובייקטיבי. רק לכאורה, כי הוא גם מושפע מהלכי רוח הקיימים בציבור. אפשר לנחש שלפני שלושים שנה בג"צ לא היה מקבל החלטה כה גורפת נגד החקלאים. מן הסתם גם החקלאים דאז, לא היו עושים את מה שהחקלאים עושים היום. כמו בגילוי עריות, הפרשה הזאת תלווה אותנו במשך דורות ולא ידוע מתי נתנקה ממנה.
