באלה הידיים – המחזיקות את הרפת

גננת שגילתה את ייעודה ברפת שבעוטף אחרי השבעה באוקטובר, דרך ירושלמית שלא ראתה פרה בגודל טבעי ועד למנהלת רפת שנסעה מדי בוקר תחת אזעקות – רק כדי לא לפספס חליבה. חמש נשים בענף שבו הן עדיין מיעוט מובהק מספרות על הכמיהה לבעלי חיים, על משפחה שמסתדרת סביב לוח החליבות ועל המבט לעתיד: "הרווח שלנו זה החיוך של הילדים, ולאו דווקא החלב"

*תמונה ראשית: טלי מדינה. צילום: דובי בליט

ענף החלב הישראלי היה ונותר אחד מענפי החקלאות הוותיקים בארץ, הפועל ברציפות עוד בטרם הקמת המדינה, מזה למעלה ממאה שנה. הוא נחשב למתקדם בעולם בתפוקת החלב לפרה ובאיכות החלב הגולמי, ומספק כמעט את כל צריכת החלב המקומית.

גם בימי מלחמה, כשרפתות בעוטף ובצפון המשיכו לחלוב תחת אש, הענף המשיך לצעוד קדימה. מאחורי אספקה יומיומית שנראית מובנת מאליה עומדים אנשים שקמים בלילה, ובשנים האחרונות יותר ויותר נשים שהפכו את הרפת למקצוע, לניהול ולייעוד.

חרף העובדה שזהו ענף בו הנשים הן עדיין מיעוט מובהק, הרשו לנו להאיר בזרקור על בנות המין החזק אשר הצליחו בעשר אצבעות לבסס בו את מעמדן כנשים, כאשר האהבה לרפת ניצבת כנר לרגליהן.

בשורות שלפניכם תכירו אותן. מנהלות רפתות, אחראיות על יונקיות, מדריכות עובדים, ובעיקר – נשים מופלאות אשר המשותף לכולן הוא התשוקה לרפת, לחלב ולחדוות עשייה בלתי נגמרת.

חמש מהן מספרות עבור "הרפת והחלב" על הדרך שהובילה אותן לרפת, על ההתמודדות של השנתיים האחרונות וגם על החששות לעתיד הענף. פרויקט מיוחד.

"לא פספסנו אפילו חליבה אחת"

טלי מדינה, רפת קיבוץ אורים

טלי (54) משמשת כמנהלת הרפת בקיבוץ אורים שבנגב המערבי מזה כשמונה שנים, היא נשואה ואם לארבעה, ומספרת על עצמה כמי שגדלה בכפר פינס שבשרון, במשק שבו גידלו תרנגולות ומגוון גידולים. בהמשך שירתה במסלול הנח"ל של בנות משקים, אחר כך כבוקרת ברמת הגולן, ולאחר תקופה קצרה בארצות הברית לצד מאלף סוסים, למדה גם תואר במדעי בעלי חיים בפקולטה לחקלאות. "השאיפה הראשונית הייתה להיות וטרינרית, אבל לא היה לי מספיק דרייב להילחם על הציונים," היא מספרת בקול משועשע.

לאורים הגיעה עם המשפחה לפני 15 שנים, מתוך חיפוש אחר קיבוץ שיתופי. "זה היה החלום שלי מילדות. תמיד קינאתי בקיבוצניקים, הם היו נראים עטופים, מקום נהדר לגדל ילדים," היא מספרת. שנתיים אחר כך הופרט הקיבוץ בהצבעה. כשברפת החלה בתחתית הסולם כעובדת מן המניין, למרות שהחזיקה בניסיון ותואר רלוונטי. "כל היום ניקיתי, חלבתי, שטפתי רצפות וניקיתי אסלות. רק כדי שיבינו, זה אומר לקום בשלוש לפנות בוקר לרפת, חמישה ימים בשבוע." לאור ההתמדה והחריצות שאפיינה אותה, תוך זמן קצר קיבלה אחריות על פוריות הפרות, ואחרי כשלוש שנים מונתה לתפקיד אחראית בריאות ופוריות. לפני כעשור, כשהמנהלת שקדמה לה סיימה את תפקידה, נלחצה לקחת את המושכות לידיים, בעודה עם תינוק בן עשרה חודשים בלבד בבית, אבל בסופו של יום החליטה לקפוץ על ההזדמנות.

לשם המחשה, הרפת בקיבוץ בו היא פועלת מונה כיום כ־300 פרות חולבות ומכסה של קצת יותר מ־4 מיליון ליטר, בתוספת למכון חליבה ותיק הכולל 16 עמדות. על אף היותה של הרפת קטנה במימדיה, את 2025 סגרו במקום השני בליגה, אחרי קיבוץ צאלים. "מאוד קידמתי את רווחת בעלי החיים בשנים שאני כאן," היא מדגישה. "זה אומר לעבוד בשקט וברוגע, לטפל מיד כשרואים שמשהו מציק, שהמים יהיו נקיים, שיהיו משחקים לעגלות, מקום יבש ואוכל בזמן." בימים אלה, היא מוסיפה, נמצאת הרפת בשלבי איחוד עם רפת חצרים, כולל מכון חליבה משותף שבנייתו כבר החלה.

ואז הגיע השבעה באוקטובר. בשש וארבעים בבוקר נפגע בעלה של טלי מכדור ביד בזמן רכיבת אופניים על הכביש לכיוון אופקים. הוא והילדים פונו בחודש הראשון לחצבה ואחר כך לקיבוץ רביבים. "בחודש הראשון ישנתי במקלט ציבורי על הרצפה, ואחר כך נסעתי כל בוקר מרביבים לכאן, תחת אזעקות, פיצוצים ומחבלים שהסתובבו מסביב. זה כנראה החינוך שלי, שיש לי תפקיד ואחריות. לאורך כל המלחמה, לא פספסנו אפילו חליבה אחת. אפילו ביום הראשון רק עיכבנו חליבה בשעתיים, ומעבר לכך כל יום היו שלוש חליבות."

"לעבוד בשקט וברוגע, לטפל מיד כשרואים שמשהו מציק, שהמים יהיו נקיים, שיהיו משחקים לעגלות, מקום יבש ואוכל בזמן"

ציבורי על הרצפה, ואחר כך נסעתי כל בוקר מרביבים לכאן, תחת אזעקות, פיצוצים ומחבלים שהסתובבו מסביב. זה כנראה החינוך שלי, שיש לי תפקיד ואחריות. לאורך כל המלחמה, לא פספסנו אפילו חליבה אחת. אפילו ביום הראשון רק עיכבנו חליבה בשעתיים, ומעבר לכך כל יום היו שלוש חליבות".

על העתיד לבוא היא מדברת בחשש, ובעיקר דורשת תכנון ארוך טווח. "זה ענף שבו כל טעות לוקח שלוש שנים לתקן. חשוב להבין שמהרגע שאני מתכננת ליטר חלב ועד שאני מקבלת אותו בפועל עוברות שלוש שנים." את הרפורמה שקידם שר האוצר הנוכחי היא מכנה 'גרועה ואיומה.' "אם הרפורמה הזו הייתה עוברת, היא הייתה מחסלת את הענף. כבר בשלב שדובר על 35 אחוז ממחיר מטרה, אותי זה היה הופך פשוט ללא כלכלית, וכל השקעה לא הייתה מחזירה את עצמה." ובכל זאת, מהמאבק נותר גם דבר אחד טוב, לטענתה. "הוא איחד יפה מאוד את הקיבוצניקים והמושבניקים, את מועצת החלב ואת כל מי שעמד על הרגליים האחוריות. בסוף הרפת מפרנסת המון אנשים – מזריעים, וטרינרים, חברות שמוכרות ציוד. כיף היה לראות שיש אחווה משותפת ואחדות בין כולנו."

"מצאתי את שאהבה נפשי"

מירב בן עוזיאל, רפת תפן

מירב (49) מעכו משמשת כאחראית היונקיה ברפת תפן שבגליל המערבי, כחלק משותפות סאסא-תובל. בעברה עבדה כגננת, כאשר כיום המירה את הזאטוטים החמודים בטיפול מסור בעגלות צעירות ובעגלים. ברפת בה היא פעילה נמנות כיום כ־700 פרות חולבות, 500 עגלות ו־100 יונקים, כשהיא לוקחת חלק בצוות המונה סך הכל 15 עובדים, מתוכם היא האישה היחידה (!).

את המפגש הראשון עם ענף החלב, היא מתארת שעשתה עוד כנערה. "הייתה לי הזכות להתחנך בכפר הנוער בן שמן, שם שולבתי בענף הרפת כחניכה, כולל עבודה שוטפת במשך 5 שנים," היא משחזרת.

השנים חלפו, ובמעבר לימים שאחרי השבעה באוקטובר, היא מתארת כיצד נענתה לקריאה דחופה. "נחשפתי למודעה בה היה כתוב שחסרים רפתנים באזור עוטף עזה, שימלאו את מקומם של אלה שנפגעו, נחטפו או נרצחו. חמישה ימים אחרי האסון הנורא, כולנו רק חיפשנו איך לעזור. כך מצאתי את עצמי מגיעה כבר ב־12 באוקטובר לחולית, ובסוף נשארתי חצי שנה. בסיום התקופה שם ידעתי שמצאתי את שאהבה נפשי."

בהמשך פנה אליה יואב רותם, מנהל רפת תפן, והציע לה עבודה קבועה ברפת שבגליל. מאז היא שם.

יום העבודה שלה, כפי שהיא מספרת, מתחיל כבר בשעה ארבע לפנות בוקר. "אני גם אמא אחרי הכל – סנדוויצ'ים, קפה, ויציאה מהבית בחמש. ביונקיה מחכים קירור חלב למפסטרת, הגמעת התינוקייה, ואז הגמעת היונקים, חלוקת מזון יבש, תרופות למי שצריך וניקוי כלי ההגמעה. משם לעגלות הגמולות: קירוב מזון, בדיקה כללית וטיפול בסככה. ב־10 וחצי עולים לארוחת בוקר עם הצוות, ואחריה משימות מתחלפות – ניקוי כלובים ושקתות, בדיקת קולוסטרום. בשעה 14:30 כבר מתחילה הגמעת צהריים, וב־16:00, אם כולם בטוב, טפו טפו חמסה שום בצל, יוצאים הביתה. מ־17:00–20:00 אני אמא במשרה מלאה. עקרת בית, אישה. בתשע כיבוי אורות, וכך חוזר חלילה."

המקצוע, היא אומרת, הפך עבורה לעוגן. "זה שקט שכל כך חסר לנו בפינת האדמה הקטנה שנקראת ארץ ישראל. מקום שבו עובדים יהודים, דרוזים, ערבים, בני קיבוץ, בני הכפר ועירונית אחת בהרמוניה מושלמת. בעלי חיים תמיד היו החברים הכי טובים שלי. הדאגה לשלומם מרגישה לי כל כך טבעית, עד שלא ברור לי איך לא עשיתי את זה קודם."

"מקום שבו עובדים יהודים, דרוזים, ערבים, בני קיבוץ, בני הכפר ועירונית אחת בהרמוניה מושלמת"

העבודה אינטנסיבית, אך בגיבוי נכון, לדבריה, מאפשרת ליהנות מכל העולמות. עם זאת, שבתות וחגים הם קודש עבורה. אז מחליף אותה צ'אי, עובד תאילנדי שהיא מכנה 'מחליף מושלם,' לצד מנהל ששולט בכל תחומי הרפת. גם הילדים נכנסו לתמונה: בתה בת ה־12 כבר מוגדרת כיונקיסטית מקצועית בזכות עצמה, כשהיא נותנת כתף זהו החופש הגדול השלישי שלה ברפת.

ומעל הכול מרחפת 'מושית' – עגלה שהותקפה על ידי תן בהמלטה ואיבדה חצי מהאף ומהלשון. הבחירה להיאבק עליה הוכיחה את עצמה, ומושית ממתינה כעת להמלטה הראשונה שלה. "היא תמיד תהיה הסמל שלי לניצחון הרוח," אומרת מירב, ומוסיפה בצער שהענף כולו חסר נשים, ושקשה לראות צעירים משתלבים בו. "רוצה לקוות שנחזור לראות יותר ידיים ישראליות חולבות. זה קריטי למען עתיד הענף."

"הרווח שלי הוא החיוך של הילדים"

שרית יוקר, רפת כפר הנוער ויצו נהלל

שרית (46) נחשבת לרפתנית בכל רמ"ח איבריה, עם ניסיון של קרוב לשלושה עשורים בענף. כיום היא משמשת כמנהלת הרפת בכפר הנוער ויצו נהלל וכן כמורה לחקלאות. נשואה לארנון, רפתן בעצמו, ואם לשתי בנות. במסגרת תפקידה היא מנהלת רפת חינוכית, בה היא משלבת גם הכשרה מעשית של תלמידים, כולל מעורבות בהכשרת עובדים ומתנדבים לענף החלב.

היא ירושלמית במקור, ומי שעשתה את הדרך אל הרפת כבר בגיל 18, כבת גרעין נח"ל בקיבוץ אפיקים. "בתור בחורה צעירה חשבתי מה אני עושה עם עצמי, והחלטתי שאני מגיעה לרפת. זה לא היה דבר של מה בכך באותם ימים," היא משחזרת במבט לאחור. "כילדה סטרילית שלא ראתה פרה בגודל טבעי, נדרש לי זמן התאקלמות, אבל מרגע שהתחלתי, נשאבתי לתחום במהרה." מכאן עשתה דרך ברפתות בקיבוצים ומושבים ברחבי הארץ, מדרום ועד צפון. תחילה בקיבוץ יטבתה שבערבה, ובהמשך בכפר גלעדי שבגליל העליון. "הקיבוצים שהייתי בהם מאוד משמעותיים עבורי עד היום. יש משפחות שאימצו אותי ולקחו אותי תחת חסותן. אני זוכרת להם חסד."

אני עושה עם עצמי, והחלטתי שאני מגיעה לרפת. זה לא היה דבר של מה בכך באותם ימים", היא משחזרת במבט לאחור. "כילדה סטרילית שלא ראתה פרה בגודל טבעי, נדרש לי זמן התאקלמות, אבל מרגע שהתחלתי, נשאבתי לתחום במהרה". מכאן עשתה דרך ברפתות בקיבוצים ומושבים ברחבי הארץ, מדרום ועד צפון. תחילה בקיבוץ יטבתה שבערבה, ובהמשך בכפר גלעדי שבגליל העליון. "הקיבוצים שהייתי בהם מאוד משמעותיים עבורי עד היום. יש משפחות שאימצו אותי ולקחו אותי תחת חסותן. אני זוכרת להם חסד".

אל כפר הנוער נהלל הגיעה בהמלצת הווטרינר האזורי, אחרי שנים של עבודה ברפתות קיבוציות. "רפת של כפר נוער זה דבר שאף פעם לא עלה לי בראש, בשילוב עם חינוך כמשהו שהוא מאוד לא אני," היא מודה, "אבל בקיבוצים שבהם עבדתי הילדים תמיד התחברו אליי." כיום, אחרי 11 שנים, הרפת בה היא פעילה מונה כ־150 פרות מגיל אפס ועד בוגרות, כולל מכסה של מיליון ו־74 אלף ליטר חלב בשנה – כפול מכפי שהייתה כשהגיעה אליה.

לצד הצמיחה הכלכלית התווסף האלמנט החינוכי, והוא שהפך ליקר מאוד ליבה. שרית, מורה במקצועה, הקימה את מגמת הרפת בתיכון כחלק ממגמת החקלאות, כאשר התלמידים זוכים להגיע אליה לרפת ומתנסים בשטח. מלבד קבוצות מהפנימייה ומבית הספר פועל בכפר גם 'צוות רפת,' המורכב מקבוצת חניכים מיוחדת משכבת ח' ועד י"ב שכבר מונה 20 בני נוער. "הם עוזרים מדי יום, מגיעים לחליבות מוקדמות בבוקר, ואם ברחו פרות – מספיקה הודעה בקבוצת הווטסאפ, והם מיד מתייצבים. לא סתם אני תמיד אומרת שהרווח שלי זה החיוך של הילדים, ולאו דווקא החלב."

שרית, מורה במקצועה, הקימה את מגמת הרפת בתיכון כחלק ממגמת החקלאות, כאשר התלמידים זוכים להגיע אליה לרפת ומתנסים בשטח

במקביל, משמשת שרית כמדריכה של רפתות כפרי הנוער, מרכזת את הרפתנים מהכפרים השונים ובונה ימי עיון בשיתוף מועצת החלב. ובינתיים בביתה הפרטי, ביקנעם, היא מנהלת יחד עם בעלה, ארנון, רפת משפחתית של כ־60 חולבות במכסה של 700 אלף ליטר. "תמיד חושבים שבזכות בעלי אני רפתנית, אבל הייתי רפתנית עוד לפני. היה לי חשוב מהרגע הראשון שהרפת תישאר מבעד לחלון. הפרות מלוות אותי לאורך כל היום ולא עוזבות אותי. אין כיף גדול מזה."

על עתיד הענף היא מדברת בחששות גדולים. "תמיד יש משהו שמאיים, אם זו רפורמה כזו או אחרת, איכות הסביבה או מחאת טבעונים. ובכל זאת, אני אופטימית מטבעי, ומאמינה שכל עוד יש חינוך לחקלאות, יש עתיד ורוד. ברמה האישית, חשוב לי לבנות את דור ההמשך. מספיק אחד שיחזור לענף, ומבחינתי עשיתי את שלי."

ומה לגבי השאיפות שלה במבט קדימה? "החלום הגדול הוא שיום אחד יהיה לי מטבח מתאים, בו אוכל ללמד את התלמידים שלי ביולוגיה וחקלאות דרך הגבינות שאני מייצרת."

אהבה ממבט ראשון

מרים אטלר, רפת זיקים

מרים, ילידת בואנוס איירס, ארגנטינה, עלתה ארצה בשנת 1995. עד 2017 הייתה חברת קיבוץ נירים, כשבהמשך מצאה את עצמה עוברת לקיבוץ זיקים, שם היא מתגוררת יחד עם בן זוגה מזה שני עשורים.

את הרפת גילתה כמעט במקרה, זמן קצר אחרי העלייה. "כשהגעתי לקיבוץ, תמיד חיפשתי בעלי חיים, מהסיבה הפשוטה שאני נורא אוהבת אותם," היא מספרת. "האבא המאמץ שלי, שהיה מנהל הרפת בקיבוץ, שאל אותי פעם אחת האם אוכל להצטרף אליו להמלטה קשה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. שיגעתי אותו במשך חודשיים עד שהסכים לאפשר לי לעבוד ברפת, ומאז פשוט לא הרפיתי."

לאחר הפסקה מהענף של לא פחות מ־17 שנים, מה שהחזיר אותה למחוזות הרפת הגיע דווקא מתוך משבר. היה זה בתקופת הקורונה, כשכבר הייתה בזיקים, אך נשלחה לחל"ת וכפי שהיא מתארת, חיפשה לחשב מסלול מחדש. "שאלתי איך אני יכולה לעזור בקיבוץ, והתשובה הייתה ברורה: ברפת, בשיא ההמלטות. מאז אני כאן, מרגישה תחושה גדולה של שייכות ומשמעות בעבודה שלי. הרפת נשארה אצלי עמוק בלב, והחלטתי לחזור."

כיום היא אחראית ביונקייה על גידול היונקים כמעט עד גיל שנה, וכן על נראות הרפת, על בריאות העטין ועל הדרכת עובדים. בימים אלה היא מקדמת גם פרויקט חדש אותו היא מכנה "טילוף לפרות," סוג של פדיקור לפרות. "אחת המחלות הקשות ברפת אלו בעיות רגליים. זו אחת הסיבות המרכזיות ליציאה של פרות מהרפת שכבר לא יכולות ללכת," היא מסבירה. אחרי השבעה באוקטובר נרכש מכשיר ייעודי והצוות קיבל הדרכה מקצועית כיצד לתפעלו.

"אנחנו יושבים כאן על הגבול כדי לספק חלב. זה מתכתב עם הדעה שלי לגבי החקלאות הישראלית שהיא הכרחית"

רפת זיקים אשר הפכה למשאת נפשה של מרים בשנים האחרונות, חולבת 530 פרות, ללא שותפים, במכסה של שבעה מיליון ליטר בשנה. אבל מעבר למספרים, אלטר מדברת על משהו אחר לגמרי. "אני מקבלת המון סיפוק מהעבודה כאן, ומרגישה שליחות," היא אומרת. "אנחנו יושבים כאן על הגבול כדי לספק חלב. זה מתכתב עם הדעה שלי לגבי החקלאות הישראלית שהיא הכרחית, וחייבת לקבל את הגב של המדינה. זה הבית שלנו. ענף שקיים בארץ כבר מעל 100 שנה. מחובתנו לשמר אותו למען הדורות הבאים."

"איכות החלב בישראל – מהטובות בעולם"

עינב נבו קוץ, מחלבת שטראוס

ואיך אפשר בלי כמה מילות פרגון לתעשיית החלב הישראלית, הנחשבת בזכות ולא בחסד, לבעלת שם עולמי ומוניטין נהדר. על מנת לקבל המחשה לכך, הכירו את עינב (45) העובדת מזה 4 שנים במחלבת 'שטראוס,' שם היא משמשת כאחראית קשרי יצרנים, בקרת איכות חלב וקיימות ורווחת בעלי חיים ברפתות המספקות חלב למחלבה.

אם שאר הנשים בכתבה נמצאות בתוך הרפת, עינב עומדת בדיוק בנקודת החיבור שבין הרפת לצרכן, במקום שבו ליטר החלב הופך למוצר. המספרים שעל שולחנה מציירים תמונה של ענף שלם. "לשטראוס יש היום 51 רפתות ברחבי הארץ, כאשר מכסת החלב של המחלבה כולה עומדת על כ־175 מיליון ליטר בשנה, כשבפועל מעובדים בה כ־145 מיליון ליטר," היא אומרת.

המספרים שעל שולחנה מציירים תמונה של ענף שלם. "לשטראוס יש היום 51 רפתות ברחבי הארץ, כאשר מכסת החלב של המחלבה כולה עומדת על כ-175 מיליון ליטר בשנה, כשבפועל מעובדים בה כ-145 מיליון ליטר", היא אומרת.

בלב התפקיד שלה עומד מנגנון שמנסה לתרגם ערכים למחיר. "המחלבה מתגמלת מעבר למחיר המטרה ספקי חלב על איכות חלב ועל רווחת בעלי חיים, לפי עמידה בדרישות מסוימות של החזקה, גידול וטיפול בבעלי החיים," היא מסבירה. "במילים אחרות, רפתן שמשקיע ברווחת העדר ובאיכות רואה את זה בכיס, ולא רק בסיפוק המקצועי."

לצד זה, היא מספרת כי היא מובילה קיום של בחינות ושיתופי פעולה מתמשכים עם חברות אחרות בענף, בתחומי ההזנה, הצינון, ביקורות איכות החלב ועוד. "יש כמה דברים שאנחנו בוחנים, אבל הם טרם קרמו עור וגידים, ולכן הם עוד לא לפרסום," היא אומרת. ובכל זאת, על נקודה אחת היא מוכנה להתחייב "אפשר להגיד שאיכות החלב הגולמי של יצרני החלב של שטראוס ושל ישראל בכלל היא מהטובות בעולם. נגזרת של התגמול בגין פרמטרים של איכות החלב."

"רפתן שמשקיע ברווחת העדר ובאיכות רואה את זה בכיס, ולא רק בסיפוק המקצועי"

ומה יהיה כאן בעוד עשור? כאן דווקא היא נזהרת. "קשה להעריך מה צופן העתיד, שכן זה נושא שתלוי בהרבה גורמים פוליטיים. מניחה שתהיה רפורמה, באיזו צורה או באילו תנאים? אינני יודעת. ההערכה שלי היא שעוד רפתות קטנות ומושביות ייסגרו." האיום המרכזי בעיניה אינו כלכלי בלבד אלא דמוגרפי: "הבעיה היא בעיקר ברפתות שאין להם בנים ממשיכים שלא מעוניינות להשקיע. כיוון שמדובר בענף תלוי ועתיר השקעות, מי שלא משקיע ועוצר לחשב מסלול מחדש, בסוף לא יוכל לעמוד בסטנדרטים הנדרשים, הן מבחינת איכות החלב והן מבחינת גידול והחזקת בעלי חיים בתנאים נאותים."