מי יסכים לגור מול בית שרוף? * דניאלה וייס ותנועת נחלה מעדיפים התיישבות על פני השבת החטופים
איך חיים בקיבוץ שעבר את מה שעבר עם זכוכית מגדלת קבועה על הטראומה?
אי שם הורסים את בתי הוותיקים. הפעם לא הלכתי לראות, אבל פגשתי אנשים שבאים להיפרד מביתם עם ילדיהם.
בנוגע לבית, ואולי לא רק לגביו, ילדים הם היצור הכי שמרן. אף ילד לא רוצה שיגעו בבית שלו, בטח שלא יהרסו. העולם מבחינתם צריך להיות קבוע, והם מה שמשתנה. אז הילד ממולי עושה פרצוף של "המבוגרים גם ככה לא מבינים, אולי לא יהיה לי בית להראות כשאגדל, או שאני מרגיש ממש חזק שמשהו ממני נשאר בבית הזה".
והדילמה לא רק שלו. בשבוע שעבר הוחלט ברוב של קולות בודדים להשאיר משהו מהבתים השרופים. מבינים אומרים לי שלא נאמרה המילה האחרונה. מי יסכים לגור מול בית שכזה? מי תסכים שביתה יהיה בית ההנצחה? ואלה השאלות הקטנות. איך חיים בקיבוץ שעבר את מה שעבר עם זכוכית מגדלת קבועה על הטראומה? ומצד שני ניקוי פנג שוואי של האווירה הכרחי לנו, השרוף כקבוע מאוד בעייתי. לדעתי השאלה תלווה אותנו בריבוי צורות עוד שנים רבות.
חלק גדול מהמצביעים לא חי בבארי, עם עול הזיכרון מכל עבר ומשא המבקרים. יש לי הרגשה שרוב הגרים בבארי לא רוצים להשאיר ככה זכר, ומעדיפים שמה שיהיה, יהיה מחוץ לגדר. בינתיים אנחנו לא מתלהמים, מכילים. נראה מה הלאה.
הגרים בבארי
עדכון, כי כל הזמן שואלים אותי, ואני יודעת וגם לא יודעת.
פרסמו אצלנו שגרים בבארי 56 חברים, 13 חיילים ו-8 תושבים. עד כאן העובדות – שלא אומרות כלום. כי הגרים בבארי שנספרו הם אלה שנמצאים באופן מלא. ויש לנו מכל הסוגים, אלה שעושים סופ״ש פה ואמצ״ש שם, אלה שפה ואולי יעברו, ואלה שלפעמים באים, ואלה שלפעמים אחד מבני הזוג פה והשנייה שם. ויש גם שינשינים.
והאוכלוסייה מהחורף שעבר היא לא לגמרי זאת של השנה. יש כאלה שמאז הם פה ועד עולם, ויש את אלה שהיו מאז ועכשיו אי שם מתאוששים, או שדבקו בשנה שעברה בבארי ועכשיו הם בחצרים. ומגרש החניה התמלא קצת יותר מהחורף שעבר ופחות מהקיץ, ובמכבסה מכבסים בגדים, בדפוס משקשקות המכונות כדרכן, ויש גם אותי, שרוצה להיות פה ולא יודעת מה צופן לה העתיד.
גן נעול
אולי זה החורף, אבל אני פחות בבארי בזמן האחרון. זאת אומרת אני גרה בבארי, ואפילו לא נוסעת הרבה, אבל לא נמצאת הרבה בבארי של החדראוכל ושיחות על מה הוחלט באסיפה, והפאב שנפתח לנו לחיי חברה בתירוץ של משחקי כדורגל.
בבארי זה אני והתנור ותעזבו אותי.
או שאני מבלה בשמש החורפית במשתלה ומקשיבה למשהו שמעניין אותי, ועוד פעם על מוזיקה.
המוזיקה היא גן נעול בשבילי. זוכרים את אליס בארץ הפלאות עם הגן הנפלא שהיא תמיד הייתה גדולה או קטנה מכדי להיכנס אליו? ולה לפחות היה המפתח. אז אני מציצה דרך הדלת. השכלה מוזיקלית אין לי, כשהייתי ילדה בחנו אותי חמש דקות ופסקו שאני לא מהמוכשרים, והיות שהתקציב היה מוגבל, השקיעו רק בהם.
רציתי מאוד, אבל ככה היה, וחוץ מזה האמת היא ששמיעה מוזיקלית אין לי. וככה אני מקשיבה לתוכניות על מוזיקה, מילים מתחברות שם למילים, ואני, שלעולם לא אבין את השפה, לפעמים מצליחה לזהות בה כמה צלילים.
דניאלה וייס ותנועת נחלה חוגגים
בחלונות דופק השינוי, וכמו הילד שהורסים את ביתו, זה לא השינוי שרצינו. דניאלה וייס ותנועת נחלה חוגגים. הבומים מעל לראשנו מפנים לה מקום בעזה, והיא רוצה לקחת.
השיטה, לפי הצהרתה, אם לא במילותיה היא "העתק הדבק" של שיטות ההתנחלות בשטחים. צעד אחר צעד, ואם אפשר בחסות צה״ל.
נראה שצה״ל לא מאכזב את הגברת, ותושבי העוטף, אזרחי מדינת ישראל, מגלים איך זה לחיות מול חוסר שקיפות ורגישות, ותעדוף שרירותי של אחרים על פניהם.
בעצם מה חדש? זה אחד הדברים שהביא עלינו את ה-7.10.
ההבדל הוא שהפעם זה קורה בשטחינו ולנגד עינינו, לעומת התעדוף העלום שבקושי השאיר חיילים להגנה עלינו, וכל זה לפני שהזכרתי את החטופים, שהגברת וחבריה מעדיפים את ההתיישבות על פניהם.
כמו צמחים בוואדי ששיטפון עובר עליהם – אנחנו נאחזים בבוץ, מנסים לא להיקרע ממקומנו.
זה שוב לעמוד על הכביש. כמה שנים אנחנו עומדים וסופרים כשאותנו לא סופרים בכלל.
אבל זה לא נכון. אי שם בעומק העוול מחלחל, והוא גלוי וידוע. המחיר יגיע והוא ישולם.
אנחנו נושאים את המשא המשולש והמרובע והמחומש.
של האנשים שלנו בעזה, של מה שאנחנו עושים בעזה לעזתים, ולחיילים שלנו, ולעצמנו שמוצאים את עצמנו לצד מה שקורה שלא על דעתנו ומה שהמדינה עושה לנו ותעשה לנו ומה שקרה לנו.
פלא שהאנשים עומדים.
ריח של הריסות
בסוף הלכתי לצלם בשבילכם את ההריסות.
המראה מרשים. מנוף ענק, דבשת של הריסות ותלוליות אדמה חומה וממ״דים, שעדיין עומדים על כנם. מבט מעבר מזכיר לי שפעם היו פה בוסתנים, ומגרש הכדורגל המיתולוגי. משהו מוכר לי בריח, ופתאום אני קולטת שיש דבר כזה ריח של הריסות, ושיש בו מריח בטון רטוב של בניה.
