אומר רן אסולין, חקלאי צעיר ממושב מבטחים, המגדל עם אביו ניסים ב"משק רן" עגבניות מזנים שונים ואוכמניות כחולות * "כצורת חיים," אומר רן, "זו צורת החיים הכי נוחה שהייתי יכול לבקש לעצמי"
*תמונה ראשית: רן אסולין האוכמניות. אלבום פרטי
רן אסולין (44), חקלאי המגדל במושב מבטחים, הוא אחד החקלאים הצעירים המבטיחים באזור המועצה האזורית אשכול. רן הוא דור שלישי לחקלאים ומגדלי ירקות וגאה בכך. רן נשוי לטליה ולבני הזוג שלושה ילדים: נבו (9), דני (בת 6) ואורי (בת 5).
סבו וסבתו של רן, שמואל ותמר אסולין ז"ל, עלו ממרוקו היישר למושב מבטחים. גם אביו, ניסים עלה לישראל ממרוקו עם משפחתו בשנות החמישים. בהמשך התחתן עם ברכה (בוקי) עלתה לישראל מפולין והיום מורה בבית ספר. לרן יש גם אחות, רויטל, אשת אקדמיה, המתגוררת במושב שדה ניצן.
"אנחנו התחלנו עם כל מיני פירות: אפרסק, תפוח עץ (אנה), נקטרינות ומנגו. בשנות ה-90 גידלנו פרחים, היה אז טרכליום וליזיאנטוס, פרח השעווה ועוד זנים ואז בעקבות המשבר בענף הפרחים, כאשר האפריקאים השתלטו על הענף, עברנו לגידול ירקות.
"אני לא הייתי בחקלאות ולמעשה הצטרפתי לאבי לעבודה בחקלאות לפני כעשר שנים. אני מילדותי בעיקר זוכר את משק הפרחים ובמשך תקופה ארוכה, 10-15 שנים גידלנו פרחים. אנחנו מגדלים בעיקר עגבניות, נוגה, איקרם, מאיה, אבל עושים בעונתי גם קישואים ועוד, בתקופה של החורף, וכמובן יש לנו מבחינת פרי את האוכמניות הכחולות.
"בסופו של דבר באזור הבשור אפשר לגדל כמעט הכל, יש לי גם במשק איזשהו מו"פ קטן שם אני מנסה לגדל כל מיני גידולים שונים ומשונים כאלה, עשוה כל מיני ניסיונות. אלה הן חלקות ניסוי, שם אני מנסה כל מיני דברים אבל בינתיים לא מצאתי משהו שיכול להחליף את העגבניה לאורך זמן. כל הגידולים המיוחדים האלה, כמו אוכמניות, זה גם מאוד עונתי ונישתי, השיווק מאוד מאוד קשה שם, זה להגיע לכל מיני לקוחות וירקניות קצה, מאוד קשה להיות חקלאי ומשווק ביחד. זה גוזל לי את כל הזמן והאנרגיה רק להתעסק בגידול ובשיווק של כל הדברים האלה. ניסיתי גם לגדל פינגר ליים."
אוכמניות כחולות
את האוכמניות שתל רן אסולין בשנת 2022, אבל שתל שתילים שהיו כבר בני שנתיים, "אז הם הניבו בעצם בשנה השלישית, למרותש אתה חייב להמתין עם השיווק בשל העורלה. ברבנות מחשיבים את
האווכמניות כעץ למרות שמדובר בשיח, כך שרק בשנה הרביעית התחלתי לשווק אותו מסחרית והיום אנחנו משווקים את האוכמניות תחת המותג: "רן בריס" (Ran Berries). כדי שהגידול יהיה אפקטיבי אנחנו בסביבות תחילת חודש יוני אני גוזם אותו לחלוטין, ממש לגובה אפס ומצמיח אותו מחדש עד שבאוקטובר נובמבר הוא מפסיק את הצימוח ובעצם מתמיין לפריחה. בשבלים האלה אני עושה לו כל מיני טיפולים וטיפוחים, שאני גוזם, מוריד או מוסיף פיצולים, לפי הצורך בצמח. אני רוצה להביא אותו לשלב פריחה שהוא אידיאלי מבחינת הפיצולים, כך שבכל ענף יהיה פרי. לומדים את זה, לקח לי שנה-שנתיים להתכוונן על הגידול ולמעשה כל שנה אני לומד משהו חדש ומסיק מסקנות חדשות לגבי שיטת הגידול."
למעשה מדובר במה שנקרא היום "סופר-פוד"?
"כן, כן, מזה התחיל כל הרעיון בעצם, רק מזה שהפרי בריא למשפחה ולילדים ושלפחות תהיה לנו תוצרת טריה בבית, אבל הגידולים העיקריים שלנו זה כאמור העגבניות. בעגבניות שם המותג שלנו הוא 'משק רן'. נכון שצריך כאן הרבה כוח אדם אבל בדיוק בשביל זה יש לנו את התאילנדים, יש להם סבלנות, תשומת לב והם עושים זאת מצוין, בדיוק התכונות שיש לפועל תאילנדי."
ספר לי מה היה אצלכם ב-7 באוקטובר.
"היה בלגן גדול, נכנסו מחבלים למושב והיו קרבות ברחוב, נהרגו חמישה מאנשי כיתות הכוננות. פה הם נכנסו למושב והשתלטו על הבית של דוד שלי יהודה. פינו את המושב, המשפחה שלי התפנתה. בן דוד שלי, דן אסולין הי"ד, הרבש"ץ של מבטחים, נהרג בקרב. היה לי עוד גיס אחד שנחטף ונרצח טל חיימי הי"ד. כל המשפחה התגייסה לטובת רעייתו, כי היא נשארה לבד עם הילדים ושנה שלמה שהמשפחה שלי לא הייתה פה, הם היו באילת.
"אני לא התפניתי, נשארתי פה וכל התאילנדים שלי נשארו איתי. הנזקים היו גדולים. גידלתי אז עגבניות במצע מנותק בתוך 'גרו-בגים' כאלה. פעם ראשונה שעשיתי באמת השקעה גדולה, שמתי עשרות אלפי שקלים ומלא עבודה, זה לשנות את כל קווי ההשקיה וההדליות – אתה משנה את כל המבנה של בית הרשת. כל הגידול הזה מת לי כי לא היה מים במשך שלושה ימים. מה-8 עד העשירי באוקטובר לא היה טיפת מים וב-11 התחילו לחזור טיפה המים. רק אחרי שבועיים הגעתי לבית רשת, חזרתי להשקות, ניסיתי להציל את זה אבל כבר היה מאוחר. הוצאתי את ה'גרו-בגים', זרקתי אותם החוצה וכבר שתלתי מחדש באדמה, כבר לא יכולתי להתעסק עם זה יותר. לא נזקקתי למתנדבים, התקשרו אלי והציעו לי עזרה בלי סוף אבל הסתדרתי עם החבר'ה שלי. גם באוכמניות היה נזק, מתו לי שם צמחים, גם היו בלי מים שלושה ימים, שם זה הכל בדליים ענקיים אז הם שרדו את זה איכשהו. הם היו בשלב הפריחה, זה עשה להם שוק ומתו שם כמה עשרות צמחים והצלחנו להתגבר על הנזק שם."
מהשטח לחממה
רן גדל במבטחים, התגייס ושירת בגבעתי. לאחר השחרור למד אסולין במכללתי ספיר סיים במגמת תקשורת ומדיה דיגיטלית וכבר היה בטוח שהוא הולך להיות עיתונאי, לבסוף עבד כפקח ברשות הטבע והגנים במשך כשבע שנים.
"אלה היו דברים שנחשבו אז באופנה. היה לי חבר מאוד מאוד טוב, אוהד יהלומי הי"ד, שגם עבד ברשות הטבע והגנים והסתובבנו ביחד הרבה (יהלומי נחטף מניר עוז ונהרג בעזה ב-7 באוקטובר). כך הכרתי לאט לאט את העולם של הרשות וכשסיימתי את הלימודים הוא בא והציע לי להגיש מועמדות לתפקיד והתקבלתי. גרתי במצפה רמון במשך שנתיים-שלוש שנים. היית פקח במצפה, באזור הר הנגב הגבוה, תקופה נהדרת. כפקח לחמתי בצייד הלא חוקי ובתקופת החגים, עם כל התיירים והמטיילים באזור, חשוב היה לשמור על הניקיון באזור, כדי שכולם יוכלו ליהנות ממנו שנה אחרי שנה, לבדוק שאין מדורות, שאין מוסיקה ובאמת שמורת הר הנגב היא שמורה לתפארת. מעבר לזאת, יש שם את הצבא וצריך להיות בקשר איתו, להשגיח שלא איזה מפקד צעיר יחליט שהוא פורץ דרך חדשה, בסופו של דבר הפקח מכיר את שטח השמורה יותר מכל מפקד של הצבא באזור."
אז למה עזבת את רשות הטבע והגנים וחזרת לחקלאות?
"הכרתי את אישתי ובאותה שנה כבר התחתנו והבנתי שזהו זה, צריך להתקדם הלאה. כבר ב-2016 עזבתי את הרשות, הודעתי להם שאני עוזב, החלטתי שאני רוצה שינוי, מתחתנים, בונים משפחה וכו'. כפקח ברט"ג אתה עובד בשבתות, בחגים, בלילות ולעתים מקפיצים אותך באמצע הלילה, זו עבודה שמתאימה לרווקים ובאמת נהניתי ממנה כרווק, אבל הגעתי למיצוי וזה בא לי בדיוק בזמן. היו ימים שהבן היחיד שהייתי מדבר איתו זה היה מתדלק בתחנת דלק. אתה יורד שם לשטח ואתה מאבד קליטה בטלפון, אין רדיו, אין כלום אבל אתה עושה את העבודה.
"אז חזרתי למשק והיום אני עובד עם אבא שלי, אנחנו עובדים ביחד כל בוקר, כל יום וכל היום, נהדר. היום אני מרוצה, בגדול להיות חקלאי זאת צורת חיים, זה להיות כל יום קרוב לבית עם המשפחה והילדים, להיות כל היום סביב הבית, ההורים, זה לא לקום בבוקר, להניע את האוטו ולחזור בערב. אתה קופץ לחממה, ואחר כך בסככה ואז לבית הרשת – אתה כל היום סביב הבית, אז זה מאוד נח וכצורת חיים זו צורת החיים הכי נוחה שהייתי יכול לבקש לעצמי. עכשיו אנחנו בשיא עונת האוכמניות, אנחנו בקטיף, אני קוטף וכבר באותו יום זה עולה על המשאית לפי הביקוש."
היית ממליץ לצעירים להיכנס לחקלאות?
"זה מורכב, כן ולא. חקלאות זו דרך חיים שלא מתאימה לכולם, זה לא לכל אחד כמו שלא כל אחד יכול להיות עובד בהיי-טק, לא כל אחד יכול להיות רופא ולהחזיק ברמת הריכוז שיש לרופא ולא כל אחד יכול לעבוד במסגריה עם כל הרעש והסחות הדעת, אתה מבין?
"חקלאות זה כן מתאים קודם כל למי שמכיר את זה מהבית, למי שחי את זה כבר בתור ילד ויודע שזה עולם שלא קל. מי שמכיר את החקלאות מהבית והוא יודע לאן הוא נכנס אז יש לו כבר איזשהו יתרון, כי באמת זה לא פשוט, זה להיות עצמאי על סטרואידים, עצמאי בריבוע, עד הסוף, כי זה הכל מאוד מהיר ומאוד יקר. על כל טעות שאתה עושה אתה משלם מאוד מאוד מהר ומאוד מאוד ביוקר. גם נפשית זה קשה, עבודה סיזיפית שגם נפשית קשה. מצד שני, מי שיכול ויש לו את הרקע והמשק ומבנים שאביו לא משכיר אז אני ממליץ, אופטימיות זה דבר מאוד מאוד חשוב."
