לפני זמן מסוים עברתי קורס טיס. זה היה כשנסעתי עם חברתי-כאחות-לי יעל אייזנר מקיבוץ מעגן מיכאל לחתונה בנתיבות.
את יעל הכרתי לפני כ-16 שנים. הייתי אז מנהל הקהילה של קיבוץ רשפים, שנמצא אז בעמק בית שאן וכיום הוא בעמק המעיינות, למרות שלא זז ממקומו.
יעל הייתה אז רכזת בריאות ורווחה של התנועה הקיבוצית והגיעה לרשפים במסגרת תפקידה, לתווך ולסייע בפתרון בעיה אישית של חבר הקיבוץ, בעיה שקיבלתי בירושה מקודמי בתפקיד.
בדקות הראשונות שיעל ישבה בחדרי תהיתי מה אני עושה איתה כאן, כי מטבעי לא אהבתי התערבות של מוסדות חיצוניים בעבודתי, גם אם היו אלו מוסדות התנועה, אבל אז היא חייכה את חיוכה הידוע המאיר לא רק את פניה אלא גם את החדר כולו – ומאז אנחנו ידידים טובים.
כבר 16 שנה, כאמור.
כך קרה שמצאתי את עצמי בכביש לנתיבות, ברכב התנועה שמשמש את יעל בתפקידה הנוכחי כאחראית לטיפול בחיילים בודדים במסגרת התנועה הקיבוצית. היינו בדרכנו לחתונת בתו של חבר משותף, חבר טוב של שנינו.
יעל נהגה. היא עשתה זאת במהירויות שהכרתי כמותן רק כשנסעתי לטיולים בחו"ל, אבל אז זו הייתה המהירות של המטוסים שבהם טסתי, ומי שנהגו בהם נקראו "טייסים".
במהלך הנסיעה עם יעל קרה מעת לעת שהצמיגים של האוטו נגעו בכביש, ואז חשבתי שאנחנו לקראת נחיתה ועל כן מחאתי כפיים כמקובל במטוסי "אל-על" ושרתי "הבאנו שלום עליכם", וגם "הטייס שלנו חבר׳המן".
בחיי היומיום אני לא נהג מהיר במיוחד, ובתי אפילו טוענת שאם אנהג קצת יותר לאט מכפי שאני נוהג בדרך כלל האוטו ייסע רוורס. קרה אמנם פעם שבתי שישבה לידי במכונית התפעלה מאוד מהעובדה שעקפתי מכונית בכביש, אבל זה היה רכב טאטוא כבישים, מהסוג שיש לו מברשות מסתובבות, כך שאני לא בטוח שזה נחשב.
את ההרגשה שלי שאני יושב במטוס הגבירה העובדה ששליש מהדרך שעשינו לנתיבות היה כשהמכונית על טייס אוטומטי, או לפחות ככה קיוויתי, שיש טייס אוטומטי ברכב הזה, כי יעל ידידתי אוהבת לדבר בתנועות ידיים רחבות כשהן מונפות באוויר, וההגה פתאום נראה כמו אביזר ממש מיותר.
נראה לי שמערכת הניווט האוטומטי בדאצ׳יה הרומנית ממש טובה, כי האוטו ידע לאן לנסוע גם ללא מגע יד-אדם.
עברתי פעם, כשהייתי המא"ז (מפקד אזור) של יד חנה, קורס התנהלות במצבי חירום, כך ששמרתי במהלך הנסיעה על קור רוח ותפקדתי כמו גדול – החלפתי לתחתונים נקיים לבד, ושמרתי על פרצוף אדיש.
כל הדברים החשובים שעשיתי בחיי עברו לנגד עיניי במהלך הנסיעה הזו – זה לקח, פחות או יותר, שלוש שניות, והבנתי שכנראה לא עשיתי הרבה דברים חשובים בחיי.
בדרך פתחתי ווייז לראות אם כתוצאה ממהירות הנסיעה לא עברנו בטעות את אלכסנדריה שבמצרים, וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שלחצתי על "אינני הנהג" בלי לשקר.
עקב מהירות הנסיעה האמורה הגענו לחתונה חצי שעה לפני שגמרו לבנות את האולם, על כן החלטנו להרוג זמן וללכת לבקר בקבר הבאבא סאלי.
בדרך לקבר עברנו על פני מקום נוצץ מהמון אורות ניאון ואנשים מתקהלים ונעים הלוך ושוב, והבנתי שזה הדאון טאון של נתיבות, מרכז הבילויים של העיר.
הסתבר שזה אולם הלוויות של בית העלמין של העיר, שנראה כמו אחלה מקום לדפוק בו בירות ואבטיחים עם גבינה בולגרית, מה אגיד.
נשמה טובה
באתר הקבר של הבאבא סאלי היו המון ריחות מעניינים – ריחות של נרות נשמה, זיעת נשמה, עיפוש נשמה ובאופן כללי ריח של מחסן ישן ששכחו בו כביסה רטובה לפני חמש שנים.
אמרתי ליעל שאני לא יכול להיכנס לקבר עצמו כי אין לי כיפה, אבל יעל, כאחראית מטעם התנועה הקיבוצית על חיילים בודדים, פתחה את האוטו מאחור והיו שם המון חבילות, שמאחת מהן היא שלפה כובע גרב, וככה נכנסתי לאתר הקבר, כמו מוטק׳ה מהפלמ"ח.
אני חושב שהפתקית הענקית של היצרן שהייתה תלויה לי מעל המצח לא הוסיפה לא לי ולא לפלמ"ח כבוד, אבל התעלמתי מזה.
יעל נכנסה מהצד של הנשים, שם שמו על כתפיה מעין "שאל" שנראה כמו תרומה שנשלחה משבט מונגולי נידח, וגם הריח כאילו עטפו בו קודם את הגמל, אבל יעל אמרה שתשמור עליו כי הוא בטח ספג קדושה.
כובע הגרב שלי, לעומת זאת, ספג כל מיני ריחות מוזרים שעמדו באוויר, אז החזרתי לה אותו.
בדרך לאולם האירועים עברנו על פני בתי כנסת של הבוכרים, היאזדים, הכורדים וכל מיני עמים אחרים שעומדים לפני השמדה, ואני שמח לציין שבנתיבות העמים הללו משגשגים, ועם כל הקדושה שיש בעיירה הם כנראה ישרדו גם שואה גרעינית.
אז הגענו למקום החתונה, שם אכלתי שני המבורגר ללא לחמניה וללא תוספת כלשהי, כי התחלתי שוב דיאטה ללא גלוטן וללא סוכר, בניסיון נואש להוריד את הבטן, ואם היה לי קצת שכל הייתי מבקש מהבאבא סאלי שייקח ממני את הבטן של חודש תשיעי וייתן אותה לאיזושהי עלמה חסודה וחשוכת ילדים שחולמת להיות בהיריון, אבל כמו תמיד אני נזכר כשכבר מאוחר מדי.
