מאת אורי יזהר
בולשביקים עלייך: האשמת השמאל בכל מיני האשמות מופרכות היא פרקטיקה נפוצה בימין, המאפשרת לדובריו לתקוף את אנשי השמאל ולעשות לשמאל כולו דה-לגיטימציה. הכינוי בולשביקים עלייך או ‘בולשביזם’, הפך למילת גנאי נפוצה בישראל. הימין משתמש לעיתים קרובות בכינוי זה כלפי השמאל בהתכוונו לכך שהשמאל – עיתונאים, פוליטיקאים, מרצים באוניברסיטאות ואמנים למיניהם – משתלטים על השיח הציבורי ולא מאפשרים לאנשי ימין לבוא לידי ביטוי נאות.
בולשביקים עלייך, הגדיל לעשות אביר האמת הידוע, אמנון לורד, כאשר ברשימתו "סטלין עמד כטוטם בחצר המשק" (ישראל היום, 8.4.19) ציטט את השר והאלוף במיל. יואב גלנט, בעצמו אביר ידוע של האמת וטוהר המידות, שאמר בהזדמנות מסוימת, כי "כל מי שינק כמו השמאל הישראלי את מורשתו מסטלין ומלנין (בולשביקים, א"י) מבין טוב שאצלם המטרה מקדשת את האמצעים". מה נאמר ומה נדבר, ממש דברי אלוהים חיים.
ההערצה לבולשביזם, הסיפור האמיתי
אמון לורד, יוצא אחד מקיבוצי השומר הצעיר, מציג את עצמו כמומחה להשפעות הקומוניזם על השמאל העולמי והישראלי. הוא אפילו כתב שני ספרים בנידון. לא קראתי את ספריו ולא אקרא אותם. אינני מאמין לאף מילה שלו. גם רשימתו הנ"ל מלאה בהצהרות דמגוגיות על השפעתו הנמשכת של הקומוניזם הסטליניסטי על השמאל בעולם ובישראל.
הסיפור האמיתי קצת יותר מורכב. נכון, הייתה הערצה לברית המועצות ולסטלין בקרב חלק נכבד מתנועת העבודה הציונית בשנות הארבעים ובמחצית הראשונה של שנות החמישים במאה הקודמת. מדובר בעיקר במפ"ם של אז על שני מרכיביה – חטיבת השומר הצעיר שבמרכזה הקיבוץ הארצי. וחטיבת אחדות העבודה שבמרכזה הקיבוץ המאוחד. מפא"י, מפלגת הרוב בתנועת העבודה דאז, ראתה את עצמה כמפלגה סוציאל-דמוקרטית, ומנהיגה הרוחני, ברל כצנלסון, התנגד בתוקף לטוטליטריות הסטליניסטית. האוריינטציה האידאולוגית של מפא"י הייתה על ה-ס.ד. המערב אירופית.
את חטאי אני מזכיר היום. כילד בשנות הארבעים המאוחרות וכנער בשנות החמישים המוקדמות, השתייכתי גם אני לעדת מעריצי ברית המועצות וסטלין. בזמן הפילוג בקיבוצי דאז, גבעת חיים, גם תליתי תמונה של סטלין בחדרי, כדי להרגיז את המפא"יניקים.
בולשביקים עלייך: בקיבוץ המאוחד התבטאה האהדה לברית המועצות בראייתה כמקור השראה, לא כמקור סמכות. כך אצל וטבנקין ורוב ההנהגה, למעט לוויטה, איש עין חרוד, שנשאר פרו-סובייטי כל חייו ואחרי פילוג מפ”ם ב-1954 נדחק מההנהגה הפעילה.
הדיקטטורה של סטלין ביצעה פשעים רבים שעלו במיליוני קרבנות, החל בקולקטיביזציה הכפויה שהחלה ב-1929 והשמידה פשוטו כמשמעו את מעמד האיכרים האמידים (קולאקים), המשך ברעב ההמוני באוקראינה בשנות השלושים הראשונות, בו גוועו מיליוני אזרחים בגלל שוד היבולים על ידי המשטר כדי להשיג מטבע חוץ. וההמשך בטיהורים של השנים 1936 – 1939, שבהם חוסלה מרבית הצמרת הבושלשביקית הוותיקה (זינובייב, קמנייב, בוכארין, ראדק, ועוד רבים) וכן חוסל אז גם רוב הפיקוד העליון של הצבא האדום. מיליונים נשלחו לסיביר ורבים נאד מהם מתו שם מרעב, קור, עבודת פרך הזנחה רפואית, וכד’. חלק מהדברים היו ידועים כבר אז וחלק לא.
מצד שני, רבים עדיין חשבו אז ששם מוגשם הסוציאליזם, בעיקר לנוכח המשבר הגדול של הקפיטליזם בשנים 1929-33. היו מי שהצדיקו את הצעדים הדרסטיים בצורך בהתגוננות מפני כוונות חיסול המשטר הסובייטי שהיו קיימות במערב. ברית המועצות הייתה גם המעצמה היחידה שסייעה בנשק וייעוץ צבאי לרפובליקנים בספרד בתקופת מלחמת האזרחים (1935-9) וזאת בניגוד למדיניות אי ההתערבות של צרפת ובריטניה אל מול הסיוע של היטלר ומוסוליני לפרנקו, שלבסוף חיסל את הרפובליקה הדמוקרטית הספרדית במרחץ דמים. ברית המועצות נחשבה אז למעוז האנטי-פשיסטי היחיד בעולם.
לנוכח אי נכונותן של צרפת ובריטניה לחתום על ברית הגנה עם ברה"מ כנגד גרמניה הנאצית, חתמה ברה"מ ערב מלחמת העולם השנייה על ברית אי התקפה עם גרמניה. זה לא עזר לה, כמובן. החל מיוני 1941 ועד מאי 1945 ניהלה ברית המועצות מלחמה הירואית ורבת קורבנות נגד הגרמנים הפולשים. חלקה בהבסת הוורמכט הנאצי היה מכריע. חשוב גם לציין, כי כחצי מיליון יהודים לחמו בשורות הצבא האדום והיו בו כמאה גנרלים יהודים וכמה עשרות גיבורי ברית המועצות יהודים. באותה עת נשכחו פשעי העבר וגברה במערב וגם כאן ההערצה לברית המועצות, למנהיגה ולצבא האדום, גם בחוגים שהיו רחוקים מהאהדה לקומוניזם.
בארץ נוסדה אז הליגה לידידות עם ברה"מ, שכללה חוגים רחבים, ששלחה אמבולנסים דרך איראן לצבא האדום. חשוב להזכיר כי המשטר הסובייטי נתן ליהודים, המועמדים להשמדה, זכות קדימה להתפנות ברכבות מזרחה עם התקדמות הצבא הנאצי. רבבות יהודים ניצלו בזכות המקלט שברה"מ נתנה ליהודים שנסו מפני הנאצים (בהם גם קרובי משפחה שלי).
הפלמ"ח שאב השראה מהספר "אנשי פנפילוב" שסיפר על הגנת מוסקבה והשירים הרוסיים, בעיקר של הצבא האדום, הושרו בפי רבים מאוד. סרטים סובייטיים, בעיקר אלה שהציגו אירועים מהמלחמה (כמו הגווארדיה הצעירה ונפילת ברלין) היו פופולריים מאד. הדור שלי גדל על השירים האלה ואני אוהב אותם עד היום. כשמקהלת הצבא האדום מגיעה לארץ, אני קונה כרטיסים. בולשביק או לא בולשביק?
תמיכת ברית המועצות של סטלין – למרות העמדה האנטי ציונית המסורתית של ברה"מ – במאבק הציוני שלאחר מלחמת העולם השנייה (נאום גרומיקו, נציג ברה"מ באו"ם במאי 1847) להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ואספקת הנשק הצ’כי בהוראת ברה"מ להגנה ולצה"ל במלחמת העצמאות, היו גם הם גורם חשוב בהמשך האהדה לברה"מ.
במחצית השנייה של שנות הארבעים ובמחצית הראשונה של שנות החמישים, נראה היה ש"עולם המהפכה" עומד להיות הכוח הדומיננטי בעולם. הצבא האדום כבש את מדינות מזרח אירופה – פוליו, הונגריה, רומניה, בולגריה, אלבניה, יוגוסלביה, צ’כוסלובקיה ומזרח גרמניה – והוקמו בהן משטרים קומוניסטיים שנקראו אז "דמוקרטיות עממיות". ב-1949 ניצחו הקומוניסטים במלחמת האזרחים בסין והקימו משטר קומוניסטי במדינה הענקית הזאת. צפון קוריאה נפלה לידיהם ובאמצע שנות החמישים. אחרי לחמת גרילה קשה הוקמה מדינה קומוניסטית בצפון ויאטנאם. באפריקה התעוררו תנועות אנטי קולוניאליות בתמיכת ברה"מ ונראה היה כי עתיד העולם מסתמן כהגמוניה קומוניסטית. גם בישראל היו, גם מחוץ למפלגה הקומוניסטית (סנה וריפתין במפ”ם), שזהו העתיד ויש לפעול מען השתלבות בו.
עם זאת, מעולם לא זנחו השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד את הציונות, גם כאשר הקומוניזם הפנה עורף לישראל בגלל אינטרסים אסטרטגיים במזרח התיכון והתייצבה לחמין מדינות ערב בתמיכה מדינית ובהמשך גם באספקת נשק חדיש.
בחשש מפני התעוררות לאומית יהודית בברה"מ ואחרי התייצבות ישראל לצד ארה"ב בעת מלחמת קוריאה (1950 – 1953) החל המשטר הסובייטי לגנות שוב את הצינות ולנקוט באמצעים נגד ציונים ויהודים שלא נעדרה מהם נימה אנטישמית ברורה, כמו בפרשיות משפטי פראג (1952) ועלילת הרופאים (1953). בפראג הואשמה רוב צמרת המפלגה הקומוניסטית הצ’כוסלובקית בתמיכה בטיטו היוגוסלבי שהתמרד נגד סטלין ודרישותיו מהמדינות הגרורות. למשפט הזה נקלע גם מרדכי אורן, פעיל מרכזי בהשומר הצעיר, והואשם בציונות וריגול נגד צ’כוסלובקיה. הוא נידון ל-15 שנות מאסר אך שוחרר לאחר כמה שנים ושב לארץ. במוסקבה נאסרו כתריסר רופאים, רובם יהודים, והואשמו בקשר לרצוח את הצמרת הסובייטית כולל סטלין. התנהל מסע הסתה נגד קוסמופוליטים כאשר היה ברור שהכוונה ליהודים. רק מותו של סטלין במרס 1953 הציל את הרופאים ומנע גירוש המוני יהודים לסיביר. יורשי סטלין ביטלו מיד את כל ההאשמות האלה.
משה סנה וקבוצתו במפ"ם הזדהו עם ההאשמות שנשמעו בפראג ובמוסקבה. הקיבוץ המאוחד יצא בתוקף נגד ההאשמות האלה וראה בהן עלילת דם. סנה נפלט ממפ"ם בתקופת עלילת הרופאים והצטרף לאחר זמן למק"י, שהייתה אז אנטי ציונית.
בקיבוץ הארצי בשנות החמישים ובקיבוץ המאוחד אחרי פילוג 1951, שררה אחידות אידאולוגית ופוליטית שנודעה גם בשם "קולקטיביות רעיונית" ו”ליכוד רעיוני”. מי שלא הלך בתלם נוטרל מבחינה פוליטית, אבל למעט תומכי סנה, לא ננקטו צעדים מנהליים נגד אף אחד. אף אחד לא נכלא במרתפים אפלים ואף אחד לא הוגלה לסיביר. הקיבוצים היו התאגדויות וולונטריות ומי שאורח החיים הזה, כולל האחידות הפוליטית, לא נראה לו, יכול היה לעזוב ורבים אכן עזבו מסיבות רבות ושונות. כיום, לטוב ולרע, לא קיימת יותר קולקטיביות רעיונית בתנועה הקיבוצית
בקבה"מ, מי שהזדהה עם סנה סולק מקיבוצו ומהתנועה, לעיתים אף בכוח. ביד חנה, קיבוץ של עולים מהונגריה, היה רוב לתומכי סנה והוא נפלט מהקבה"מ אחרי ניסיון אלים שנכשל להשתלט על הקיבוץ. להשומר הצעיר היה קשה יותר להתמודד עם סנה שחבר לריפתין שהיה אחד ממנהיגי הקיבוץ הארצי, אבל גם הקיבוץ הארצי ערך בהמשך טיהור נחרץ נגד חסידי סנה, בניצוחו של יעקב חזן. קיבוץ שלם, הראל, התפרק כאשר רוב חבריו, אנשי פלמ"ח ממיטב הנוער שהיו תומכי סנה, סולקו מהקיבוץ. יחד עם זאת, לא הפסיקו אנשי השמאל הציוני עדיין לקוות שבברית המועצות יתממש הסוציאליזם והיא תשנה את יחסה לישראל ולציונות. בולשביקים עלייך.
תקווה זו החלה להתפוגג עם השנים. גילויי כרושצ’וב על פשעי סטלין בוועידה העשרים ב-1956, יחד עם התייצבות ברה"מ לצד הערבים בנשק ובתמיכה מדינית, סייעו לתהליך התפוגגות האהדה למשטר הסובייטי. הכישלונות הכלכליים של המשטר הסובייטי תרמו גם הם את חלקם לתהליך הזה. כך גם הדיכוי האלים של המרד בהונגריה ב-1956. עם הזמן עברו גם בתנועה הקיבוצית וגם במפלגות השמאל הציוני להזדהות עם הסוציאליזם הדמוקרטי בנוסח מערב אירופה. הדיכוי האלים של האביב הצ’כוסלובקי ב-1968 התרחש כבר כאשר האכזבה מברה"מ הייתה נחלת הכלל בשמאל הציוני. המורשת הסטליניסטית התפוגגה כליל וההאשמה שהשפעתה עדיין מתמשכת היא עלילת דם, חלק מתרבות השקר שהתמקמה בדי.אן. איי. של הימין הישראלי.
ולקינוח סוגיה זו נזכיר את החיים הטובים של התנועה הרוויזיוניסטית באיטליה של מוסוליני, את הקירבה הרעיונית של החד-נס הז’בוטינסקאי למדינה הקורפורטיבית של מוסוליני (שלילת המאבק המעמדי בשם האינטרס הלאומי), את המדור "מפנקסו של פאשיסטן" שכתב אבא אחימאיר בעיתון דואר היום ואת האקט הדיקטטורי של ז’בוטינסקי בגירוש מאיר גרוסמן וקבוצתו מהתנועה הרביזיוניסטית בשנות השלושים. האם מורשת זו כבר התפוגגה בליכוד?
תגובה אחת
פתפותי ביצים. לורד צודק.