ההיסטוריון אדם רז פירסם לאחרונה ספר ושמו "ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות". המסר המרכזי: כו–לם בזזו, הכל ובגדול, במאות הערים והכפרים הנטושים. בזזו הותיקים והעולים, העירוניים וחברי הקיבוצים והמושבים. תיאורי הביזה של רז עוררו בי זיכרונות רחוקים.
היום שבו אבא איבד את תומתו
בליל הסדר בתש"ח – 23.4.48 – אמי, אחותי ואני הסבנו ליד שולחן החג בביתנו שבחיפה, ואבא היה בשמירה. באותו בוקר ה"הגנה" הודיעה, שכיבוש חיפה הערבית הושלם והיא מקימה בעיר שלטון עברי זמני. אבא, חבר "הגנה" בן 42 שבקושי ידע להפעיל רובה, נשלח לשמור על הרכוש בשכונות הערביות שכמעט כל יושביהן גורשו או ברחו בספינות ללבנון. הייתי רק בן שמונה, אבל אמא החליטה – אצלנו היא תמיד החליטה – שלמרות שהיינו חילונים למהדרין, אני, הגבר היחיד ליד השולחן, אנהל את הסדר כדת וכדין, כל פרקי ההגדה והטקסים, בלי שום הנחות – וכמובן בסיוע צמוד שלה.
אחרי כמה ימים אבא שוחרר וחזר לשגרת חייו הנוחה והאפרורית כמהנדס בחברת החשמל. אבא, כמו רוב התושבים היהודים ב"חיפה האדומה" המנדטורית, היה מפא"יניק תמים שקרא "דבר" והעריץ את בן גוריון ואת אבא חושי, ראש העיר המיתולוגי. גם משפחתנו, כמו כולם, חגגה את אירוע השיא השנתי – תהלוכת האחד במאי. רק אחרי הקמת המדינה המצעד הצבאי עם המטס האווירי דחקו אותה למקום השני. בראש צעדו בכירי העיר וההסתדרות, ואחריהם, בסדר כמו-צבאי, ועם תופים וחצוצרות, צעדו במדים "פלוגות הפועל", המיליציה העירונית-פרטית של אבא חושי, בפיקודו של יד-ימינו-האיש-החזק-של-חיפה יוסף אלמוגי.
המיליציה הזו בלמה את "פלוגות בית"ר" האלימות של הרוויזיוניסטים מהימין, ועסקה בעוד המון פעילויות, שחלקן היו לגיטימיות והשאר פחות. בהמשך עברו על פני ההמונים המריעים ברחוב החלוץ קבוצות עובדים, חברי תנועות הנוער בחולצות כחולות והדובדבן שבקצפת: המשאיות והטרקטורים הרתומים לעגלות מקושטות מקיבוצי הסביבה, ועליהן ילדים, חברים והמון מיצגים. מעל התהלוכה הארוכה התנפנפו המוני דגלים, בעיקר אדומים, וסיסמאות גדולות ברוח חג הפועלים העברי.
רק כשבגרתי, קצת לפני שהתגייסתי, אבא סיפר לי על אירועי אותה שמירה בשכונות הערביות. המוני אזרחים וחיילי "הגנה" פשטו על בתי הערבים הנטושים ובזזו מכל הבא ליד ולשק, לעגלה ולמשאית. שדדו הכל, מכלי כסף ותכשיטים ועד מקררים ופסנתרים. המשימה של אבא הייתה לשמור על הרכוש הרב, אבל הדרך היחידה לבלום את הבוזזים, שהיו אחוזי בולמוס גניבה בלתי נשלט, הייתה לירות בהם. אבא, כמובן, לא ירה.
באותם ימי שמירה אבא איבד לתמיד את האמון העיוור שרחש למנהיגים שהעריץ. על פי עדותו, "פלוגות הפועל" המפוארות ומפקדיהן, הגיעו לשכונות הנטושות עם רכבים, כלי פריצה ותכנית פעולה מסודרת. הם נכנסו, בדרכם הפעילה-יעילה, רק לבנקים ולעסקים גדולים, פרצו קופות וכספות, הוציאו בוכטות עצומות של כסף מזומן ואולי גם זהב ודברי ערך אחרים, עמסו אותן על הרכבים והסתלקו.
אבא העריך שרוב השלל העצום נגנז בקופות ובחשבונות עלומים של המפלגה וחלקו "מצא את דרכו" לחשבונות ולכיסים הפרטיים של הבוזזים. במצבים כאלה משהו תמיד נדבק לאצבעות חמדניות. חלפו כמעט שלושה חדשים וב-16.7.48 צה"ל כבש את הכפר הערבי הגדול א-טירה שבמבואות הדרומיים לחיפה ואחרוני תושביו גורשו-ברחו ממנו. על חורבותיו שוכנת היום העיר טירת הכרמל. אבא שוב נשלח לשמור שם, ומכיוון שכבר איבד את בתולי תומתו, הביא לי משם כאפייה ענקית ויפהפייה ממשי סגול כהה, עבה וכבד, רקומה בחוטי מתכת זהובים, ושתי שבריות. לאחת נדן וידית מוכספים ומעוטרים, ולשנייה ידית ונדן מעצם מלוטשת, משובצת בזכוכיות צבעוניות.
לא היה מאושר ממני: הפלמ"חניקים, שאותם הערצנו וניסינו להידמות אליהם, נהגו לחבוש כאפיות ולחגור שבריות, ועכשיו גם אני יכול… טמנתי את המתנות המופלאות בעמקי המגירה ושלפתי אותן רק כדי להציגן בגאווה לחברי שהתפוצצו מקנאה. כילד, עוד לא הייתי מודע לשיקולי מוסר של מותר ואסור. אני יודע שתמיד אפשר לטעון שאבא לא בזז שלל, אלא רק לקח מזכרות מלחמה לגיטימיות. תחליטו אם זה נימוק משכנע או מכבסת מלים צבועה. אומרים ש"גנב מגנב פטור" – וזה מה שקרה. במרוצת השנים הכאפייה והשבריות נעלמו ועקבותיהן אבדו. אחד מחברי כנראה לא עמד בפיתוי…
מסדר בתל יריחו
חלפו ביעף עוד 19 שנים עד למלחמת ששת הימים שהסתימה בשבת, 10.6.67. כששככו הקרבות היחידה שבה הייתי, פלוגת טילי נ"ט של צנחני מילואים רכובה על ג'יפים וקומנדקרים, התמקמה במרכז רמת הגולן. פקדו עלינו לחזור למחרת, יום ראשון, לבסיסנו ברמלה. המ"פ שלנו, חיים ציפורי ז"ל, החליט שנחזור דרך בקעת הירדן, יריחו וירושלים המזרחית, שנכבשו ימים ספורים לפני כן. בכל השנים שמאז מלחמת העצמאות הם היו עבורנו מחוזות דמיון נכספים שלא חלמנו שאי פעם נגיע אליהם.
כשהתקרבנו ליריחו, המ"פ ציפורי פקד עלינו להיערך למסדר על תל יריחו העתיקה, העיר של רחב השובבה שאירחה בזרועות(?) פתוחות את המרגלים ששלח יהושע בן נון לתור את כנען. רכביי הפלוגה נערכו בשורה, החיילים ניצבו במסדר וציפורי קרא מהתנ"ך את פרשת עכן בן כרמי משבט יהודה. כשלוחמיו של יהושע בן נון כבשו את יריחו, עכן הפר בחשאי את החרם שהטיל אלוהים על שלל העיר הכבושה, ובזז לעצמו אדרת שיער הדורה, כסף וזהב. בקרבות הבאים בני ישראל הובסו ואלוהים דיווח ליהושע, שצבאו נענש מפני שאחד הלוחמים בזז שלל. המודיעין של יהושע איתר את עכן החוטא, ויהושע הוציא להורג אותו יחד עם משפחתו המורחבת, כולל ילדים, בסקילה ובשריפה. אלוהים התרשם עמוקות מטיפול השורש היסודי בבעיה, זעמו שכך, והוא דאג שצבאות ישראל יחזרו לנצח את אויביהם.
ועכשיו, אמר ציפורי, שהיה מפקד כריזמטי, כל מי שלקח שלל מכפרי הגולן חייב להביא לכאן הכל, אבל הכל. מהרכבים הקרביים כמעט לא נשלף שלל, אבל נדהמנו למראה כמות השלל האדירה שזרמה לרחבת המסדר ממשאיות האפסנאות והחימוש: שטיחים, טלוויזיות, מכונות תפירה ומה לא. אחד החיילים שפך ג'ריקן דלק וזרק גפרור דולק על הערימה הגדולה שבערה בעוז והותירה רק אפר וגרוטאות מתכת מפויחות. כל המשתתפים במסדר השלל לא שכחו אותו.
פסולה, מקוממת ובלתי נמנעת
בכתבה של עופר אדרת על ספרו של אדם רז, (מוסף "הארץ", 02.10.20), צוטטו דברים שאמר בן גוריון ב-24.7.48 במרכז מפא"י על ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות: "התברר שרוב היהודים הם גנבים… אנשי העמק גנבו, הורי ילדי פלמ"ח, וזו מכה כללית… איזה ליקוי יסודי. גניבה ושוד!". במסמכים רשמיים על הביזה נכתב: "יצרי הנקמה, הצידוק המוסרי והפיתוי החומרי הכשילו רבים… הדברים בשטח התגלגלו במדרון ללא מעצור…". קל היה לגנות ב-48 את הבוזזים ואת המפקדים והבכירים שלא מנעו את הביזה, ובמיוחד את אלה שהשתתפו בה, עודדו אותה ואפילו יזמו אותה. עוד יותר קל להוקיע אותם היום בצדקנות מתחסדת. קשה יותר להשיב לשאלה האם אפשר היה לפעול אחרת.
פעם שאלו את צ'רצ'יל בפרלמנט הבריטי מדוע יש כל כך הרבה בזבוז ושחיתות במערכות האספקה לצבא. הוא השיב בפסקנות סרקסטית: "ככה זה תמיד במלחמה. שליש גונבים, שליש מתקלקל ורק שליש מגיע ללוחמים בחזית!". ב-1948, במדינה בחיתוליה שהייתה בשלבי התארגנות ראשוניים ונלחמה על חייה מול צבאות אויב, בימים שבהם רוב האוכלוסייה סבלה ממחסור חמור אפילו בצרכי הקיום הבסיסיים, לא הייתה שום אפשרות לאסוף את כמות השלל האדירה, למצוא מקומות לאחסן אותה, לשמור עליה, ולחלק אותה לפי קריטריונים צודקים לאלה שהיו הכי זקוקים לה. הביזה ההמונית הפרועה ב-48 הייתה פסולה ומקוממת, וגם, ראוי להודות בכנות, ממש בלתי נמנעת.
ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות, בתמונה: חיילי הגנה עם שלל ערבי לאחר כיבוש חיפה, 1948 צילום: פרד צ'סניק / ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. התמונה פורסמה בכתבה במוסף "הארץ" 02.10
