מה עושה משפחה חב"דניקית בבית השיטה? איך ההרגשה להסתובב לבושי שחורים בשבילים? מה חשבו בקיבוץ על הרעיון למתוח סביבו חוט עירוב? ניצן (בן הקיבוץ, מנהל המדגה) ואביגיל גרזי וששת ילדיהם פשוט חיים את חייהם
שולחן הפסח של משפחת גרזי בבית השיטה יהיה ערוך ומוכן על פי כל כללי הטקס של חב"ד. ניצן, אב הסדר, חוזר בתשובה, ידאג שהכל יתנהל כמו שכתוב בספרים.
משפחת גרזי הגיעה לקיבוץ לפני שמונה שנים. משפחה חב"דניקית בלבוש שחורים, עם שלושת ילדיהם הקטנים, ובהמשך התווספו עוד שלושה. אני יושבת מול האם אביגיל. פאת שיערה חלקה ועיניה מאירות. היא נראית לי כמו פיה טובה מהאגדות, מדברת במתיקות, כמעט לוחשת, ובזרועותיה בתה התינוקת יונקת במרץ. שני אחיה הפעוטים נכנסים בסערה לשיחה, והפיה שלי מרגיעה אותם במילות קסם שרק היא יודעת לומר והם נרגעים. בעלה ניצן, בן בית השיטה, חזר בתשובה לפני מלחמת לבנון השנייה, בה שירת כקצין בקבע במוצב הר דוב. במהלך הזמן חיפש משמעות לחייו, הכל מסביב נראה לו סתמי וזה לא דיבר אליו, חיפש יותר עומק והחל להתעמק בספרי קודש.
מאז שהתקבלו לאגודה הקהילתית הם פעילים בחיי בית הכנסת המקומי, והוא נושא דרשה מלומדת מדי ליל שבת. זוג אינטליגנטי, נעים הליכות, שבימים אלה בונה את בית חלומותיו בהרחבה.
למה בחרתם לגור דווקא בקיבוץ?
אביגיל (מחייכת): "בקיבוץ היו קצת הסתייגויות, ואני יכולה להבין זאת, התקשורת יודעת להפריד ולנגח. אחת העוולות שנצרבו בציבור היא שהיהדות שייכת לדתיים. יהדות זה אור שהשם נתן לכו-ל-ם. גדלתי בבית פתוח אליו הגיעו אנשים מכל המינים והסוגים, חסידים, חילוניים, היה מקום לכולם. בשנה הראשונה אנשים שפגשו אותי על המדרכה שאלו 'למה את פה?' הביטו על הלבוש שלנו בהסתייגות. לפעמים הייתי נתקלת אפילו במבטים חמורי סבר ונושאת בלב תפילה שייפלו החומות. ואז גיליתי שבכל אחד מתחבאת נשמה גדולה עם חיוך פנימי והרבה אהבה. הזכות שלי היא להחזיר טוב למי שנתן לניצן שלי כל כך הרבה. היום יש לי הרבה משותף עם החברים, הרבה אהבה וחיבור. אני מלמדת בשלושה חוגים בקיבוץ ובאזור. כל שיעור אני מסיימת בניגון חסידי שאני שרה. יש לי תלמידות נאמנות שלא מפסידות אף שיעור".
איך הכרתם זה את זו?
אביגיל: "כשהגעתי לפרקי, זכיתי להכירו, בעזרת שידוך של אחי הגדול, שלימד בישיבה של הרב גינזבורג ברמת אביב. בעיניי ניצן הוא איש עתיק מלא חוכמה, שעל שפתיו מתנגן השיר 'ראשונים תמיד אנחנו!'. נפגשנו שמונה פגישות עד שהחלטנו להתחתן. ראינו שיש לנו חלומות משותפים. בדקנו את משיכת הלב וראינו כי טוב. החתונה התקיימה על הדשא המרכזי בבית השיטה".
אחרי החתונה עבר הזוג לגור בצפת לחמש שנים. ניצן עבד בשמורות הטבע של הר מירון ולמד בכולל הסמכה לרבנות. בשלב מסוים הגיעו לפרשת דרכים: רצו להקים ישיבה המשלבת עבודה חקלאית ולימוד תורה, ניסו בראש פינה ובאיתמר, אך הלב של אביגיל אמר לחזור הביתה, לבית השיטה. "בשיחות שלנו", אומרת אביגיל, "ניצן זוקף את החזרה בתשובה לזכות הקיבוץ, לזכות ערכי המוסר שקיבל כאן. היום הוא מנהל את ענף המדגה ויש לו חברת סטרטאפ לדיג מתקדם. הוא עובד קשה ומשקיע בלימוד כל רגע פנוי. עם השנים אני מתאהבת בו יותר ויותר".
שניהם באים ממשפחות משכילות וידועות. ניצן הוא נכדה של שורי מיינרט, שהייתה פעילה במשך שנים רבות בתנועה ובקיבוץ. אביגיל נולדה ברובע היהודי בירושלים, בת שישית בין תשעה אחים ואחיות. אביה שחזר בתשובה עלה מארה"ב, והתמקם בירושלים. הוא נולד בסן פרנסיסיקו, למד מתימטיקה באוניברסיטת קולומביה, ניגן על גיטרה והופיע בלהקה עם הרב קרליבך. למימון לימודיו עבד כנער שליחויות. יום אחד הגיע עם חבילה לבית הרבי מלובביץ', הרבנית שזיהתה ניצוץ יהודי בפניו הזמינה אותו לחוש את אווירת בית המדרש. משהו אצלו בלב התעורר, והוא החל להתעניין ולהעמיק ביהדות. אחר כך הגיע לארץ במסגרת חילופי סטודנטים, ועשה עלייה בעקבות אחיו התאום שגר כבר בארץ.
כשהרב קרליבך היה בארץ, הוא הזמין את אמה לשיעור מוזיקלי, ושם נפגשו מבטיהם. אבא הציע לה לעבוד עם הרב עדין שטיינזלץ, שכתב את הפירוש לגמרא. האב תרגם אותו לאנגלית וגם ערך ותרגם סדרה של פירוש לתנ"ך הנקראת "דעת מקרא". שני פרויקטים גדולים שארכו לא מעט שנים. האם עזרה לרב בהקלדה ותמלול של הספרים. כשהרב ראה את שני הצעירים הללו, הוא חשב על שידוך, והציע להם להינשא. לאחר נישואיהם עברו לרובע בירושלים.
"האם את זוכרת", שואלת אביגיל, "שבשנת 2018 דווח על סלע גדול שהשתחרר פתאום מהכותל והידרדר למטה? הסלע הזה חלף כמה סנטימטרים ליד אמי, שעמדה שם והתפללה. זה מה שנקרא – השגחה עליונה. עד היום אמא משכימה עם ציוץ הציפורים ומתפללת בכותל ומסיימת את תפילתה בדיוק באותו מקום שבו קרה לה הנס".
איך זה לגור ברובע היהודי?
אביגיל: "אהבתי ללכת בסמטאות הרובע הצרות ולחוש את אברהם אבינו ודוד המלך מלווים אותי בכל פסיעה. זו הרגשה מופלאה. הבית שלנו היה חם ועוטף, גרנו תשע נפשות בשני חדרים, והייתה בינינו חברות אמיתית. אני זוכרת המון שמחה ואהבה אחד לשני. סעודות השבת היו מתובלות בדברי תורה וכל שאלה שלנו הייתה עולה על שולחן הדיונים. זו זכות גדולה לגדול בעיר העתיקה, היא כמו נחצבה בתוך אבני לבי. הוריי המופלאים שחזרו בתשובה סללו יחד שביל משותף, והיה חשוב להם לחנך אותנו לחיות לא על אוטומט, אלא לעצור, לחשוב, לשאול. אמא דיברה תמיד בקול שקט, קול של מלאכים, וזה כנראה עבר אלינו".
יום אחד בשנת 2001 צלצל הטלפון ובשורת איוב נפלה על המשפחה: האח הבכור נריה יהודה בן 29 נמצא מוטל על רצפת ביתו ללא רוח חיים. הוא היה אדם בריא, וההפתעה הייתה גדולה. אשתו קראה לאמבולנס, אך היה מאוחר. המכה הייתה כבדה מנשוא. הוא רצה ללמוד רפואה, ומשלא התקבל בארץ, נסע ללמוד בליטה. כאשר שמע על מבצע 'חומת מגן' חזר מיד לארץ, והתגייס ליחידתו בצנחנים כחובש קרבי וטיפל בחבריו הפצועים. "הייתי אז בכיתה ט'" מספרת אביגיל. "הוא היה האח המוצלח, המודל שלנו. העצב והכאב היו כה גדולים, ולא הצלחתי להשתחרר מהם. ברגעים של מבט פנימה, החלטתי להמיר את הכאב בנתינה. התנדבתי למד"א והדרכתי בבני עקיבא".
אחרי שסיימה את לימודיה בבית הספר לבנות יצאה אביגייל לגוש קטיף. בדיוק אז החל מבצע ההתנתקות. היא הגיעה לגוש כדי לעזור למשפחה שבה האם חלתה בסרטן וסייעה בכל צורכי הבית. לאחר החלמת האם, התנדבה בבתי מלון בהם שהו המפונים והפעילה את הילדים. כשפרק בתי המלון הסתיים החלה לעבוד כמדריכה במנהרות הכותל, במקביל עברה קורס אחיות מעשיות של שנתיים וחצי בבית החולים 'שערי צדק' ואז נפגשה עם ניצן, כפי שהציע אחיה.
משפחת גרזי חיה את חייה הדתיים בלי לתבוע שום דבר מהקיבוץ. הם היו רוצים שיהיה בו חוט עירוב סביב הקיבוץ, אך השלימו עם ההחלטה שלא. "אנחנו לא רוצים לכפות את עצמנו על אף אחד", היא אומרת במתיקות מלטפת, "ולא להיאבק על מנהגים כאלה ואחרים. השאיפה שלי היא למצוא את האור המחבר בין כולם, ואני מרגישה שזה קורה".
ילדיהם לומדים במוסדות הלימוד של חב"ד בבית שאן ובטבריה. שמותיהם: יוסף-יצחק (12), עטרת-גאולה (10), יהודה-שלום (8), מנחם-מנדל (5), אברהם (3) ורחל בת שנה. הם נראים לי תמיד שמחים ועליזים, וכשאימא אביגיל הולכת על השביל הם כמו אפרוחים, קופצים אחריה בעליזות.
מה חשוב לך בליל הסדר?
אביגיל: "מבחינתי ליל הסדר הוא לילה של חינוך. ההגדה בנויה באופן המעורר המון שאלות מהותיות על החיים. הרעיון לאפשר לכולנו לשאול ולהסתקרן, כדי לפתוח את הלב ליציאת מצרים פנימית, שחג הפסח מזמין אותנו לעשות כל שנה מחדש. הניקיונות והטהרה מאפשרים לנו לפסוח מעל כל המיצרים, ולראות עין בעין את הניסים שבחיים".
