בין עמק החולה לטנזניה 

נועה ולצר, מדריכת טיולים וגששית, מחוברת לטבע גם בארץ וגם בחו"ל * היא ילידת יסוד במעלה, מכירה היטב את אגמון החולה וסביבתו, התגוררה באפריקה עם שבט המסאיים ומדריכה טיולים בטנזניה * אישה צעירה שכל מעשיה מעידים על יוזמה, הצבת אתגרים ועמידה בהם, ובעיקר אהבה עמוקה שלה לטבע ולאדם באשר הוא אדם 

*תמונה ראשית: נועה וצלר בין שדות עמק החולה. צילום: מיקי ללום 

נועה ולצר נולדה בשנת 1987 ביסוד המעלה ושם עברו עליה שנות ילדותה ונעוריה. אביה, בן למשפחה שעלתה מגליציה, היה בעל מוסך של ג'ון דיר והיה בקשר קבוע עם אנשים רבים בעמק החולה, ביניהם כמובן חקלאים. אימה, ילידת מרוקו שגדלה במשמר הירדן, עובדת סוציאלית ביסוד המעלה. שם בעמק נפגשו ההורים ושם נטועים היטב חייה של נועה.  

 "בילדותי לא סומנתי בתור ילדת טבע קלאסית," מספרת נועה. "הייתי מאוד עסוקה בחיי חברה רוב הזמן." היא צוחקת. השינוי היה בכיתה ד', כאשר התחילו חוגי סיור בבית הספר "נחשוני החולה" בו למדה. המדריך היה גלעד בן צבי. "הוא היה מדריך מעולה, נחשב כאושיה בעולם הטבע," היא מעידה. "במשך שלוש שנים, עד כיתה ו', היינו נפגשים בחוג פעם בשבוע ויצאנו עם גלעד לטיולים. כנראה אז ניטעו בי שורשים שבאו לידי ביטוי בשלב קצת מאוחר יותר בחיי."  

בתקופת הלימודים בתיכון נועה אהבה לטייל, וברור שהסביבה "קראה" לה לעשות זאת. בתחילה למדה בבית ספר "הר וגיא" בקיבוץ דפנה ושנתיים אחרונות למדה בבית ספר "עֵינות ירדן" בקיבוץ עמיר. 

לאחר סיום בית הספר היא היתה במכינה קדם צבאית במעגן מיכאל, שיש בה אוריינטציה סביבתית חזקה, לדבריה. "כיוון שהיינו מחזור שני במכינה, השתתפנו בגיבוש המבנה שלה ובגיבוש התכנים. במהלך השנה הזו עלה בי הרצון להדריך טיולים." 

הרצון הזה התגשם במהלך השירות הצבאי שלה. בשנה ראשונה היא היתה מורה חיילת בבית ספר שדה "גליל" והדריכה טיולים. בשנה השנייה של השירות היא היתה ב"מרכז לימודי שדה – מל"ש" אשר שייך לחברה להגנת הטבע. "לעומת בית ספר שדה, בו יוצאים לטיולים קצרים ושנתיים, בהשתתפות קבוצות שונות בכל פעם; כאן היה משהו יותר מתמשך. החניכים במל"ש עברו תהליך והעמיקו בסביבה הקרובה," היא מסבירה. "במסגרת מל"ש עבדתי עם אוכלוסייה קבועה שעוברת תהליך, כאמור, וזה גרם להם לאמץ את הסביבה שלהם ולהכיר אותה היטב." 

ספארי בעמק החולה 

"אחרי השירות הצבאי שלי התחיל מסע של גלגולים בלתי נגמרים עד היום," מספרת נועה. החל מהדרכה ב'קרן קרב', השתתפות בתוכנית חקר בעלי חיים – ועד הדרכה במשך שלוש שנים בגן החיות התנ"כי בירושלים, אליה עברה להתגורר בתקופה זו. 

לשאלה מנין כל הידע שלה, היא עונה: "אמנם אין לי השכלה אקדמאית רשמית, אבל למדתי המון. עברתי קורסים רבים ושונים וכמובן צברתי ידע מתוך ניסיוני בעבודת השטח הממושכת, בה למדתי גם מאנשים מומחים בתחומם." 

לאחר שלוש שנים בירושלים חזרה נועה לצפון, לאגמון החולה, "ואז נפתח בפניי עולם הציפורים. במשך עשר שנים מילאתי תפקידים שונים. בצד ההדרכה השתתפתי בחקר ציפורים, גם בשמורת החולה וגם באזורים החקלאיים מסביב. הרי עמק החולה הוא החצר האחורית שלי." היא מוסיפה. "האזור הזה הוא ממש ספארי, גם מבחינת הציפורים וגם מבחינת היונקים שחיים שם, ביניהם חתולי ביצות ולוטרות, שיש שם בריכוז גבוה מבשאר האזורים בארץ."  

כידוע, בשנות החמישים של המאה העשרים ייבשו את אגם החולה, טעות גדולה שתוקנה בשנות התשעים, אז יצרו במקום אגם מלאכותי. מסתבר שפעולה זו הצליחה לשמחת כולם – להשיב חלק מן החי והצומח שהיו שם פעם.  

נועה מסבירה מה מיוחד באזור הזה, שמאפשר את קיום ה"ספארי": "ניתן להגדיר את האזור כמורכב מכמה טבעות. במרכז ישנו האגמון עצמו, שהוא כמובן מאגר מלאכותי היום, אבל יש בו צמחיית מים מובהקת של מים מתוקים. נוסף לכך, יש רשת תעלות שפרושה בכל עמק החולה. גם בתעלות אלו יש צמחייה של מים מתוקים. סביב האגמון ובצידי התעלות יש שדות מעובדים של גידולי שדה: בוטנים, תירס, תפוחי אדמה, חיטה, גזר, אספסת ועוד. כך שהסיפור של עמק החולה הוא שילוב של טבע וחקלאות. בעלי החיים באזור, גם היונקים וגם עופות נודדים וחורפים, קשורים היטב לשינויים אשר נגרמים בקרקע החקלאית.  

הרפתקאות באספסת 

נועה מדגימה איך פועל השילוב הזה בין החקלאות והטבע: "האספסת, למשל, היא אחד הגידולים בעמק החולה, גידול שלא בהכרח ייחודי לאזור זה. אבל עצם היותו גידול רב שנתי, פירוש הדבר שיש אפשרות שאותו גידול יישאר באותו שטח אפילו שלוש שנים בלי שיוחלף. ואז מתפתחים שם חיים. זה הופך להיות כמו איזה ג'ונגל קטן. כשאני מסתובבת בעמק החולה לבד או עם מטיילים, אני מחפשת את האספסת, כי אני יודעת שיש בה המון התרחשות: גם חרקים וגם פרוקי רגליים מוצאים שם מחסה ומזון. נוסף לכך בקרקע זו יש מספיק זמן כדי שייווצרו בה המון מחילות של נברנים. ונברנים הם אחד מאבות המזון עבור חיות הבר בעמק החולה. גם יונקים נמשכים לאספסת. בסתיו ובחורף מגיעים גם העופות הדורסים לחלקת האספסת במצוד אחר נברנים."  

שיטת ההשקיה ברוב שדות העמק היא בקו-נוע: מתקן גדול עם ממטרות או מתזי מים עליו, והוא נע בשדה על גלגלים בשורות ישרות. מספרת נועה: "כאשר שדה אספסת מושקה בקו-נוע, מוצפות מחילות הנברנים במים, והם עולים על פני השטח. לזה מצפות הדיות השחורות. אחד המראות הקלאסיים הוא: הדיות השחורות יושבות על הקו-נוע, וזה נראה כמו איזו שהיא חנוכייה ענקית. הקו-נוע זז, הדיות מאתרות את הנברנים שיצאו ממחילותיהם, ויורדות לצוד אותן."  

"עשרות אלפי עגורים חורפים בעמק בכל שנה. הם גורמים נזק לגידולים חקלאיים שונים, ביניהם לחיטה, לגזר ולתפוחי אדמה. אבל דווקא באספסת הם כמעט ואינם גורמים נזק," אומרת נועה. "פעמים רבות החקלאים מאפשרים לכמה מהם לשהות בשדות שלהם. העגורים אוכלים את בעלי החיים הקטנים כמו פרוקי רגליים ונברנים, וכך משמשת האספסת בית גידול לבעלי חיים שונים." 

והיא מוסיפה: "באופן כללי יש יתרון רב לכך שהמים זמינים בעמק החולה במשך כל השנה. לחתולי הביצות, למשל, יש שם תנאים מצוינים. גם העגורים – אשר ישנים בלילה בתוך מים כדי להיות מוגנים מטורפים ולשמור על טמפרטורת הגוף – מנצלים כאן את מקורות המים, ובמשך היום, כאמור, הם מוצאים את המזון שלהם בשדות המעובדים." 

נועה הדריכה רבות באזור החולה, ונוסף לכך היא היתה אשת שטח בכל מיני מחקרים שנעשו על ידי חוקרים מטעם אוניברסיטאות שונות. "כך ביליתי בשעות רבות של תצפיות על בעלי חיים, וזכיתי לראות דברים אשר מבקרים לזמן קצר לא רואים."  

גששית 

במקביל לכל פעילותה המתוארת לעיל החלה נועה להתעניין בתחום מיוחד – גששוּת. "התחלתי להיכנס לעולם הגששות של בעלי חיים, בדיקת עקבותיהם וסימנים שהם משאירים. עברתי קורס שנתי של אסף בן-דוד בארגון שנקרא 'מקום מפגש'. ניתן לומר שאסף עשה קאמבק לתחום הזה בארץ והוא מאוד מקדם אותו. בגששות עוקבים אחרי סימני השדה של בעלי החיים: עקבות כפות הרגליים שלהם, הגללים שהם משאירים וגם סימני אכילה ושערות. בקיצור, כל סימן שבעל החיים משאיר בשטח." 

נועה מספרת כיצד בזכות הגששות היא זכתה לראות לראשונה בעל חיים שכל כך סקרן אותה: "למרות שהיה לי כבר קילומטראז' בעמק החולה, לא ראיתי לוטרה, שהיא אחת היונקים הנדירים בישראל. הלוטרות הן  פעילות לילה מובהקות ומאוד מאוד קשה לראות אותן. הן מסמנות טריטוריה על ידי הטלת גללים במקומות בולטים ועל ידי הפרשת הפרשות בעלות ריח חזק המשמש לתקשורת בין הפרטים. הזדמן  לי לעבוד בשטח מסוים שהיה בו סימן מאוד פעיל של אחת הלוטרות. הצלחתי לדעת בכל כמה זמן היא עוברת בנקודת הסימון שלה. ואכן, אחרי כמה ימים של מעקב מאוד מאוד צמוד ראיתי אותה בפעם הראשונה. וזו היתה ממש מתנה עבורי."  

והיא ממשיכה לספר על הגששות: "הגששות היא מעין שפה. כאשר נכנסים אל העולם הזה, פתאום מתחילים לראות סימני בעלי חיים בכל מקום. ברור שיש יתרון לדייר קבע בשטח כמוני. את מי שלא ראיתי ביום אני יכולה לראות בלילה. כך ובזכות הגששות יש אפשרות להגיע לרזולוציות גבוהות יותר של היכרות עם השטח, להשלים תמונה מלאה ועמוקה יותר של פעילות בעלי החיים במרחב, ולגלות שכבות בלתי נגמרות של מידע והיכרות מעמיקה עם התנהגות בעלי חיים, אשר קשה לראות בדרך כלל ב'לייב'." 

הרפתקאות באפריקה 

במקביל להתמקצעות בשטח הגששות, נכנסה נועה לעולם אחר והוא הדרכת מטיילים באפריקה. "עבורי זה היה חלום ילדות להגיע לשם. בפעם הראשונה הגעתי לאפריקה בשנת 2013 עם מדריך שהיה עבורי מנטור בתחום הזואולוגיה. זה היה יוסי ביידץ ז"ל, איש אפריקה וזואולוג, שהכרתי עוד מזמן השירות הצבאי שלי." אז החליטה נועה שהיא רוצה להיות מדריכת טיולים באפריקה, שיש בה מגוון חיות גדול ומעניין.ִ אבל היא הבינה שקודם כל עליה לטייל ולשהות לבדה באפריקה, כדי ללמוד את השטח. שנה וחצי אחרי הנסיעה הראשונה עם יוסי ביידץ ז"ל, היא יצאה לבדה לסיור של כמה חודשים בארצות קניה וטנזניה. "היו לי שם חוויות מאוד מעניינות," היא מציינת.  

"ביבשת הזו יש שני ערוצים שמאוד מדברים אלי ממעמקי הנפש. אחד זה כמובן הטבע הפראי, השלם, המגוון. יש שם מערכות אקולוגיות שנשארו שלמות. ניתן לראות שם לנגד העיניים את כל מעגל החיים על שלל תפקידיו. קשה לי להגדיר את זה במילים, אבל לתחושתי זה איך שהוא עושה משהו לריפוי הנפש. ואני חווה את זה."  

והיא מספרת משהו אישי: "אבא שלי נפטר כשהייתי בת 18, בכיתה יב'. זהו סיפור שהופך את החיים וגם מעצב את החיים, זה מתווה אותי עד היום. אז נפגשתי במוות, ובאפריקה הבנתי את מעגל החיים, שהמוות הוא חלק ממנו. ובכלל להיות בטבע יש בזה משהו מרפא."  

היא מנסה להסביר את תחושותיה: "המקום הזה גורם להרגיש חלק מהעולם הגדול. נוסף לכך זה נוגע ברבדים בממד החוויה, ללא מילים. באפריקה זה כאילו על 'ספידים'. זה הכול יותר. הכול עוצמתי ושלם. כל חיי קודם לכן  דמיינתי לעצמי המון תמונות: של הסוואנה ושל יונקים גדולים – פילים וג'ירפות – והנה זכיתי לראות אותם במו עיניי." 

נועה מציינת עוד אספקט שדיבר אליה באפריקה: "עוד בתקופת ההדרכה בשירות הצבאי שלי, למדתי והדרכתי בנושא חיות ועופות שהיו בארץ ונכחדו. ופתאום אני במקום שעדיין יש בו הכול. זה כאילו לחזור אחורה בזמן. אני רואה לנגד עיניי תמונות של עופות שמפרקים פגרים של חיות וכו'… זה בעצם מעגל החיים – החיים והמוות מול העיניים, יש בזה משהו מאוד מאוד חזק, משהו שעוזר לי להבין את החיים ואת המוות, לקבל את המוות כחלק מהחיים." 

עם שבט המסאי 

"הערוץ השני שמושך אותי לאפריקה ומסקרן אותי הוא הפן האנתרופולוגי-התרבותי, שהוא מרתק ובלתי נגמר. יש שם קהילות מסורתיות, שצפייה בהם היא כמו לעבור אחורה בזמן ולפגוש תרבות שרחוקה ממני כשנות דור. חֶברות שבטיות עם מסורת שנשמרת אלפי שנים, והן מנהלות את אותו אורח חיים מאוד פשוט ומאוד מחובר לשטח."  

בטיול העצמאי שלה בילתה נועה במשך חודש בחברת שבט המסאי, שבט לוחמים מפורסם יחסית. אחד משלבי החיים המרכזיים אצל נער-גבר מסאי הוא הפיכתו ללוחם לאחר שעבר מבחנים מאתגרים, בהם עליו להוכיח עמידות בקושי, בכאב וביכולות פיזיות יוצאות דופן. הלוחמים שומרים על הכפר ועל הבקר מאריות וטורפים אחרים וכן משבטים שכנים. זהו שבט של נוודים למחצה. חייהם בעצם פסטורליים והם רועי בקר וצאן.  

מספרת נועה: "במשך חודש ביליתי את השגרה היום יומית בכפר שלהם. יש משהו בקצב החיים שהוא אחר לגמרי. לדוגמא הכביסה. בניגוד לפעולות שלנו, כשאנחנו מכניסים למכונה, מייבשים או תולים על חבלי כביסה וגומרים עניין בזמן קצר – שם זו התעסקות לכמה שעות. צריך לקחת את הבגדים וללכת לנהר ברגל. לכבס אותם שם, לסחוט ולסחוב אותם חזרה בתוך קערות על הראש. אחר כך מפזרים את הבגדים על השיחים בחוץ כדי שיתייבשו בשמש. זו דוגמא לפעולות תחזוקה בסיסיות, שפשוט מעסיקות את הנשים רוב הזמן."  

נועה מספרת על עבודת הנשים של שבט המסאיים כיוון ש'הצמידו' אותה לנשים. "רוב הזמן ישבנו בתוך בקתה חשוכה וסגורה, שהיה בה חלון קטנטן כדי שיצא ממנו עשן. זו היתה עבורי חוויה מוזרה. כי ידעתי שאני נמצאת במסאימָרָה, אחד מאזורי הטבע הכי מדהימים שיש בעולם, ואילו אנחנו יושבות בתוך הבית ומדי פעם הולכים להביא מים, לקנות משהו בעיירה השכנה, או הולכים לבקר שכן. בעיקרון לא הייתי רגע לבד. תמיד היה אתי מישהו. מאוד שמרו עלי. דאגו לי. הייתי שם האישה הלבנה היחידה. בכל החודש הראשון שלי באפריקה לא פגשתי בכלל אדם לבן, כי זה היה בתקופת מגפת האבולה. למרות שבמזרח אפריקה היא לא התפשטה, תיירים חששו להגיע לאזור. לפעמים הייתי הולכת ברגל ללודז' הקרוב, מרחק 10 דקות הליכה, כדי להטעין את הטלפון שלי, והלודז' היה ריק לגמרי, ללא תיירים."  

איך הסתדרת עם השפה? 

"המארחת שלי היתה מורה לאנגלית בבית הספר. איתה דיברתי כמובן באנגלית. ועם האחרות – בתנועות ידיים, סוג של תקשורת בינלאומית." 

נועה מספרת על המזון של שבט המסאי: "התזונה שלהם מאוד בסיסית, בעיקר דברים שאפשר להביא מרחוק. המסאיים אינם עוסקים בחקלאות מכמה סיבות. אחת מהן היא הקִרבה לשמורת טבע, החיות הגדולות 'מתנכלות' לגידולי שדה. כמו כן יש להם אמונה חזקה שאסור לפצוע את האדמה, כי על האדמה גדל העשב שאוכלות הפרות. לכן הם קונים ממקום רחוק יותר שעועית, אורז, תפוחי אדמה, בצל וכמובן תירס, שהוא  מרכיב העיקרי אצלם. הם טוחנים את התירס לקמח ומכינים מין בצק אשר מתבשל עד שהוא מתקשה מאוד. את 'העוגה' הזו שהתקבלה הם בוצעים ואוכלים בידיים. אבל בשנים האחרונות יש שינויים תמידיים בחברות המסורתיות האלו, וחלק מהמסאים מתחיל כבר לעסוק בגידולי שדה. אנחנו המדריכים מבחינים בשינויים בשבטים אלו ממש מטיול לטיול." 

בתחנת המחקר במסאי מֶרָה 

נועה הצליחה גם ליהנות באזור מן הטבע מסביב. אחרי החודש בחברת המסאים, היא עברה להתגורר בתחנת מחקר של שמורת מסאי מרה, שבדרום מערב קניה: "אחרי תהליך מפרך ובזכות המלצות שהבאתי מהארץ, הצלחתי להגיע לשם והצטרפתי לאקולוג של השמורה. הסתובבנו בשטח וערכנו ספירות של בעלי חיים ובדיקות של מגוון הצומח. זה היה פשוט חלום להסתובב בתוך המסאי מרה ולהתבונן על כל מה שקורה שם ולאסוף נתונים," היא מספרת בהתלהבות.  

"כמו כן, הצטרפתי לווטרינר של השמורה, שזו חוויה בפני עצמה. במשך שבועיים גרתי בדירה בתוך תחנת המחקר הזו, כשרוב הזמן לא עושים כל כך הרבה ואפילו אפשר להשתגע מהשעמום. אבל פתאום יש קריאה על איזו שהיא חיה פצועה, ומיד מתארגנים, תוך חמש דקות יוצאים לדרך במערך שלם של רכבים, עם הריינג'רים שמצטרפים. בכל פעם נוסעים מרחק אחר, שאי אפשר להעריך מראש. בכל פעם זה אירוע שונה. אבל כל הפגיעות בחיות שראיתי היו תוצאה של פגיעה בידי בני אדם, כמו ג'יראפה עם חץ ברגל, אריה עם חתך עמוק בצידי הבטן מתקיעת חנית, פיל עם פציעה ברגל ממלכודת וגם פילה עם חתך מחנית."  

נועה מסבירה את הקושי בטיפול בחיות גדולות: "כאשר מטפלים בחיה גדולה דוגמת פיל, חייבים לעבוד במהירות גבוהה, כדי לסכן את החיה כמה שפחות. יש צורך, כמובן, להרדים אותה,  וככל שהחיה גדולה יותר, בעיקר מעל שני טון, היא בסכנה כשהיא מורדמת, כי עלולה להיות קריסת איברים פנימית מהמשקל של עצמה. כך שהווטרינר וכל האנשים שם עובדים במהירות ובמקצועיות גבוהות מאוד." ונועה מסכמת: "כל פרק הזמן שלי בתחנת המחקר היה גם 'חתיכת חלום', שלא הבנתי בכלל איך הצלחתי להגשים אותו." 

מדריכת טיולים בטנזניה ועוד  

נועה עברה מקניה לטנזניה ושם שהתה בקרב שבט ההַדְזָבֶּה. "אורח החיים של השבט הזה 'הולך' עוד אחורה בזמן," היא מספרת. "הם ממש ציידים-לקטים, הם לא מגדלים בעלי חיים או צמחים. הם יוצאים לערבה ואוכלים את מה שהם צדים או מלקטים מהעצים או השיחים.  אני ישנתי באוהל שהבאתי אתי יחד עם חבר מסאי שליווה אותי. אגב, קודם לכן, בדרכי אל השבט הזה הזדמנתי לאחד הכפרים בו התארחתי אצל משפחה מקומית. היה מאוד מעניין לבלות עם המשפחה. ישנתי עם הסבתא, האימא והתינוקת ביחד באותה מיטה. שוב, ספגתי המון המון חוויות."  

אחרי המסע העצמי הזה חשה נועה שהיא מתאימה להדריך מטיילים ישראלים באפריקה. היא הצטרפה לחברת "עולם אחר" והחל משנת 2016 היא מדריכה קבוצות. בשנים ראשונות היא נסעה הרבה מאוד. אחר כך פרצה מגפת הקורונה שעצרה את כל העולם, ועכשיו, כידוע, יש מלחמה והנסיעות נדירות יותר.  

אבל נועה לא שוקטת אֶל שמריה. כאשר היא בארץ היא ממשיכה בפעילות ענפה: "עד לא מזמן עבדתי במשך כמה שנים במכון דש"א – דמותה של הארץ. מכון זה עושה סקרי טבע ונוף. הוא שייך למוזיאון הטבע באוניברסיטת תל אביב. אני עבדתי במרחב הצפון, אבל כשהחלה הכניסה הקרקעית של צה"ל ללבנון, נעצרה לנו כאן העבודה." 

עכשיו היא החליטה לצאת לדרך עצמאית, "אני בונה עסק שהדגש בו יהיה הגששות, כי זה התחום שהכי קוסם לי להתעסק בו ולהתפתח בו. הספקתי כבר לנסוע להכשרה בקורסים בדרום אפריקה. הגששים הטובים בעולם נמצאים במדינה זו. נכנסתי למסלול ארוך של ארגון בינלאומי בשם Cyber Tracker, שבוחן ומדרג גששים בכל העולם. אני בתוך התהליך, יחסית בתחילת הדרך, אבל אני רואה בזה אתגר חשוב עבורי, שיכול להיות עיסוק לכל החיים. אני אמשיך לנסוע לשם, ללמוד ולהתקדם בדרגות. אגב, בשלב מסוים העלייה בדרגה היא בזכות תרומה משמעותית לקהילת הגששות. הכוונה העיקרית  שלי היא להתמקד."  

קדיתא  

וכמו שהיא עוסקת בדברים ייחודיים ולא רגילים, היא גם מתגוררת עתה ביישוב מיוחד בגליל, בין צפת והר מירון. "היישוב קדיתא הוא 'חייזר'," היא מגדירה אותו. "הוא נקרא יישוב קהילתי אקולוגי. הוא קצת דומה לאפריקה מבחינת קצב החיים פה. במקור הוא הוקם במסגרת המצפים בגליל, ביוזמת אריאל שרון, שהיה אז שר החקלאות. זה ממש מקום שקט ורגוע בתוך הטבע, עם עצי זית עתיקים. אין פה תאורת רחוב בלילה. הבתים מפוזרים ורחוקים זה מזה ובכלל, יש פה מבנים מאולתרים. הבית שלי, לדוגמא, דומה לקרוואן, עשוי דיקטים מעֵץ." ולגבי התושבים היא מעידה: "יש פה כל מיני טיפוסים, אנשים שבחרו לחיות באורח חיים אחר. הם ממש מחוברים פה לאדמה. חלקם משחזרים פה טרסות עתיקות ומשתדלים לקיים חקלאות מסורתית." 

לסיום, קשה להאמין למגוון הפעילויות שהספיקה ומספיקה לעשות אישה צעירה זו. "אני עושה את הדברים שאני הכי אוהבת," היא מעידה על עצמה. וכל מה שנועה עושה מעיד על יוזמה, הצבת אתגרים ועמידה בהם, והעיקר – אהבה עמוקה שלה לטבע ולאדם באשר הוא אדם.