הטכנולוגיה המתפתחת הייתה אמורה לפנות לנו זמן, אז איך זה שאנחנו עובדים הרבה יותר ומשועבדים הרבה יותר? תשאלו את האורגים שהוחלפו על ידי מכונת האריגה
עברתי לאחרונה קורס בינה מלאכותית.
מטבעי אני אוהב להישאר מעודכן ולהיות מצוי בחידושים האחרונים ובטרנדים הלוהטים של המין האנושי, על כן זה רק עניין של זמן מהרגע שבו אני שומע על חידוש כלשהו ועד שאני מנסה אותו בעצמי – והזמנים הולכים ומתקצרים.
כי כך מלמד הניסיון: שעד גבול מסוים הלכו והתקצרו הזמנים בין היום שבו יצאה המצאה חדשה לשוק ועד היום בו עשיתי בה שימוש.
רוצה לומר – אם נדרשו 500 שנה מהיום שבו יוהאן גוטנברג המציא את מכונת הדפוס הראשונה ועד היום שבו פתחתי ספר, הרי מהיום שבו חברת M.B.I. בנתה את המחשב העסקי הראשון ב-1959 ועד היום בו קניתי מחשב אישי לבית ב-1992, עברו 33 שנה בלבד. שזה בהחלט שיפור בזמנים.
אחר כך זה רק השתפר עוד: מהיום בו יצאו טלפונים סלולריים לשוק בידי חברת "פלאפון", ב-1986, ועד היום בו רכשתי אחד כזה עבור החממה שניהלתי בקיבוץ ועוד אחד כזה לעצמי – עברו שש שנים.
רוצה לומר: ב-1992 כבר הייתי בעליו הגאה של מכשיר סלולרי שגודלו ומחירו כמו של מכונית משפחתית קטנה, ושהמספר שלו נשאר אתי עד היום. הסלולרי הזה היה שימושי מהסיבה הבאה: שלכל האחרים היה טלפון קווי היכן שהוא, בבית או במשרד.
עקב העובדה הזו היה לי לאן להתקשר, כי אם הייתי צריך להתקשר לטלפונים סלולריים אחרים הייתי מוצא עצמי כקול קורא במדבר – מחייג אל הרוח.
מחיר דקה זמן-אוויר ושיחה אז היה כזה, שאם באמצע השיחה התעטשת – העיטוש עלה לך חמישה שקלים. להיכנס למכונית ולנסוע אל האיש שאיתו רצית לדבר עלה פחות ממחיר השיחה. כך נמשך הדבר עד שחברת סלקום יצאה עם תעריפים מוזלים ושוק הסלולר החל לצמוח.
את הטורים הראשונים שפרסמתי בעיתונות הכתובה, בשנות ה-70, הדפסתי במכונת כתיבה "הרמס בייבי" שרכשתי מיד שנייה. למכונה היה סרט הדפסה שחור שהיה נופל ממנה מעת לעת, כך שהידיים השחורות שלי התחרו רק בקרסוליים השחורים שלי – תוצאה של התזת שמן-שרשרת בזמן הנסיעה באופנוע ה"טריומף" האנגלי שהיה לי. כל האופנועים האנגליים בסבנטיז התיזו שמן שרשרת.
את הספר הראשון שלי כבר כתבתי במחשב אישי במעבד התמלילים QTEXT, שהתחרה במעבד התמלילים "איינשטיין". כתב היד הודפס במדפסת סיכות שהוציאה שרשרת אינסופית של דפים. הספר נדחה על ידי הוצאות הספרים, אבל לא בגלל מעבד התמלילים. את הספר השני כבר כתבתי ב-WORD של מייקרוסופט ובמדפסת הזרקת דיו, והפעם שלוש הוצאות ספרים הציעו לי להוציא אותו לאור, על חשבונן, מה שבסוף גם קרה באמת ב"עם עובד" – אבל זה לא קרה בגלל מעבד התמלילים שעבדתי איתו ולא בגלל המדפסת, אני מניח.
כי בכל המקרים של שימוש במחשב, בתוכנות, בסלולרי ובאפליקציות השונות שנוצרו מאז, הייתה לא מעט חשיבות גם לאדם, לזה שעומד מאחורי הפעלת המכשיר והתוכנה והכלי – זה שמשתמש בהם.
עכשיו יש הטוענים שעם התפתחות הבינה המלאכותית, האדם שמאחורי המכונה יהפוך למיותר.
האמת היא שכבר ב-1971, כתלמיד השביעית בתיכון "בליך" ברמת-גן טענתי שאנשים נמצאים בדרכם להפוך למיותרים, למרות שהבינה המלאכותית עדיין לא הומצאה ופותחה אז.
עבד של הזמן
הייתה שעת ההפסקה בתיכון "בליך", ויצאנו לחצר – יורי, רון, ינון ואני, שהיינו חבורה אחת. בשיעור ממנו יצאנו דיברה המורה על מגמות ההתפתחות הטכנולוגית.
"הטכנולוגיה תשחרר אותנו מלהיות כבולים לעבודה", היא הסבירה. "הטכנולוגיה העתידית תשחרר אותנו מעוד ועוד משימות שיהפכו להיות אוטומטיות וייעשו בידי מכונות, ולנו בני האדם ישתחרר יותר ויותר זמן לעסוק בתחביבים וליהנות משעות הפנאי". ואז אמרה בהדגשה ובנימה דרמטית: "להגשים את עצמנו!"
"היא מדברת שטויות", אמרתי לחבריי. "אנשים לא פועלים ככה. ככל שיהיה צורך בפחות זמן לעבודה ובפחות אנשים – יותר ויותר אנשים יהפכו למיותרים. יפטרו אותם. זמן העבודה יישאר אותו דבר, ורק ייקחו פחות ופחות עובדים. אנשים יהפכו למיותרים".
"ובעניין הטכנולוגיה," אמרתי, "לדעתי אנחנו בשיא התועלת שהאנושות מפיקה מההתפתחות הטכנולוגית. מעכשיו כל התפתחות נוספת תהיה כרוכה במחירים כאלה, שיאפילו על התועלת שנפיק ממנה".
50 שנה מאוחר יותר, אני עדיין חושב כך.
אפשר לא להסכים איתי על זה, אבל קשה להכחיש את הדבר הבא: הוריי וחבריהם עבדו בדרך כלל במשרה אחת, של הגבר, וסיימו את יום העבודה בארבע אחר הצוהריים. גרנו ברמת גן ואבי עבד כמהנדס בסוכנות היהודית בחבל לכיש, ועדיין כל יום ראיתי אותו בבית כשהגיע בארבע אחר הצוהריים.
לעומת זאת, כשעבדתי בשנים האחרונות בשיפוצים בכמה וכמה בתים של משפחות בגילאי ה-40-30, שני בני הזוג יצאו מוקדם בבוקר מהבית וחזרו בשבע או שמונה בערב. בצוהריים נהגו להגיע הסבים, בתורנות, להיות עם הילדים עד שההורים חזרו הביתה, סחוטים וגמורים.
קוראים לזה "לתחזק רמת חיים". צריך גם שתי מכוניות כדי לנהל חיים כאלה. גם אותן צריך לתחזק.
לטעמי זה סוג של עבדות.
כשרכשתי סלולרי בתחילת שנות ה-90 לא ידעתי לאיזו קללה המכשיר הזה עומד להפוך. כשהבנתי שהמכשיר הזה חיסל סופית את הגבולות בין זמן פרטי ואישי לבין זמן עבודה כבר היה מאוחר מדי. הזמן שלי כמו של כולם הפך להיות שייך למנהלים שלי וכשנעשיתי מנהל – ללקוחות שלי.
אני מתגעגע לימים שאפילו טלפון בבתים בקיבוץ לא היה לנו. היו שלושה טלפונים בשנותיי הראשונות ביד חנה – במזכירות, בחדר האוכל ואחד ציבורי בתא טלפון מתכתי ישן.
זה הספיק לכל מה שהיינו צריכים. העניין הוא שככל שיש לך יותר אפשרויות – הצרכים שלך גדלים ואתה צריך יותר.
לעולם זה לא יספיק.
מיותרים
בין השנים 1785 ל-1792 פיתח כומר אנגלי וממציא רב-פעלים בשם אדמונד קארטרייט את מכונת האריגה הראשונה המופעלת בכוח מיכני. כל מכונה כזו החליפה 15 אורגים. כתוצאה מההחלפה, אצל 15 האורגים שהמכונה החליפה לא התפנה יותר זמן לתחביבים, אני מנחש. הם עברו לטאטא רחובות או לעבוד במכרה, במקרה הטוב, או למות ברעב ברוב המקרים. ביטחון תזונתי ותנאים סוציאליים לא היו אז.
היום יש, אז אנשים לא מתים. רק נעשים מיותרים.
בבנק לאומי סניף רמת-חן שבו פתחתי את חשבון הבנק הראשון שלי ב-1965 עבדו כ-15 איש. אנשים עמדו בתור לדלפקים השונים וקיבלו שירות. לפני כחמש שנים נכנסתי לאותו סניף שבו עדיין ניהלתי את החשבון והוא היה ריק. במקום בו ישבו אנשים שהכרתי בשמם היה קיר זכוכית גדול, לבן וכחול, ועליו רשום היה "דיגיטל". היו כמה עמדות מחשב וטאבלט ובפינה היה חדר קטן שבו ישב איש שהציג עצמו כאחראי על הסניף.
"אם תצטרך עזרה במשהו אני כאן", הוא אמר, ונכנס אל התא שלו.
כשנכנסתי אל הסניף חשבתי שאחליף כמה מילים והלצות עם מכריי הוותיקים מבין הפקידים, אבל הם לא היו שם.
גם לא ראיתי אותם שוב מאז.
אני מנחש שאיש מהם לא הגדיל את שעות הפנאי שלו בזכות האוטומציה הזו, אבל הרווחים של לאומי גדלו מאז בשלושה מיליארד בשנה.
רק הפקידים נעשו מיותרים.
אז מה הבנתי מזה? על כך בחלקו השני של הטור הזה בשבוע הבא.
