134 משפחות נרשמו ל־35 מגרשים חדשים שנפתחו בצבעון, קיבוץ קטן, צעיר והררי הקרוב לגבול עם לבנון. מקור המשיכה: צורת חיים ייחודית, קהילתיות חזקה ומאפשרת, חינוך אטרקטיבי וקִרבה אמיתית לטבע
*תמונה ראשית: המתעניינים בכנס. "המקום פשוט הרגיש חי"
35 מגרשים בלבד הוצעו לשיווק במסגרת ההרחבה החדשה של האגודה הקהילתית בצבעון, קיבוץ של פחות מ־500 תושבים הממוקם פחות משני ק"מ מהגבול עם לבנון. בתוך עשרה ימים בלבד מפרסום המכרז נרשמו לא פחות מ־134 משפחות ויחידים שביקשו להתמודד על המגרשים. רבים מהם הגיעו לכנס היכרות שנערך ביישוב כדי לפגוש את המקום, את האנשים ואת אורח החיים שמציעה הקהילה.
הנתון המרשים – כמעט פי ארבעה נרשמים ממספר המגרשים – מקבל משמעות גדולה עוד יותר כשמבינים שמדובר בקיבוץ הררי בגליל העליון, סמוך לגבול לבנון, שפונה במהלך המלחמה וחווה תקופה ארוכה של חוסר ודאות. למרות זאת, עשרות משפחות צעירות בוחרות דווקא עכשיו לקשור את עתידן למקום.
ביער ביער נרקוד
"כולם מדברים על מה קשה בצפון", אומר גיל אהרונוביץ', מנהל האגודה הקהילתית בצבעון, "אבל כשמסתכלים על מה שקרה כאן בשבועות האחרונים, רואים שיש גם סיפור אחר. אנשים מחפשים קהילה, מחפשים טבע, מחפשים חינוך אחר. הם יודעים בדיוק איפה אנחנו נמצאים ומה עברנו, ובכל זאת בוחרים לבוא".
ייחודו של צבעון טמון במבנה הקהילתי שלו. לצד האגודה השיתופית החקלאית (הקיבוץ הוותיק) פועלת אגודה קהילתית עצמאית, עם מוסדות וניהול נפרדים. בעבר יצר המודל הזה לא מעט מורכבויות, אך דווקא המלחמה חיזקה את שיתוף הפעולה בין הצדדים.
"צבעון נולד במידה מסוימת מתוך מאבק בין שתי האגודות", אומר אהרונוביץ'. "דווקא המלחמה, הפינוי והחזרה הביתה חידדו אצל כולנו את ההבנה שאנחנו חייבים לעבוד יחד".
בסך הכול מתוכננים בצבעון 75 מגרשים חדשים, שיחולקו בין שתי האגודות. השלב הראשון כלל שיווק של 35 מגרשים מטעם האגודה הקהילתית – והביקוש עלה על כל התחזיות.
עמרי חג'ג'-ניצן, מנהל אגף יישובים במועצה האזורית הגליל העליון, רואה בכך הצלחה אזורית משמעותית. לדבריו, הצמיחה הדמוגרפית בגליל חשובה היום יותר מאי פעם, במיוחד ביישובים ההרריים הקרובים לגבול.
אתה לא הוויקינג מהפסטיבל?
מה מושך יותר ממאה משפחות להירשם דווקא לצבעון? לדברי אהרונוביץ', התשובה היא שילוב נדיר של קהילה חזקה, חיי טבע וחופש אישי. "צבעון מאפשר משהו נדיר יחסית. יש כאן קהילה חזקה, מעורבת ומחויבת. מצד שני, לא מדובר במסגרת שמכתיבה איך לחיות. אנשים יכולים לבחור את מידת המעורבות שמתאימה להם".
רבים מהנרשמים כבר הכירו את המקום דרך יוזמות כמו "שומרי הגן", "מלאכות ביער", פסטיבל "רוחות הצפון", מערכת החינוך המקומית או חברים ובני משפחה המתגוררים ביישוב.
גם הקרבה לגבול לא הרתיעה אותם.
"אנחנו לא מסתירים שום דבר", אומר אהרונוביץ'. "דיברנו על הפינוי, על המציאות הביטחונית ועל האתגרים. אף אחד לא הגיע מתוך אשליה. ובכל זאת, אנשים בוחרים לראות את התמונה הרחבה יותר".
יובל המבולבל? יובל האצטרובל
נושא החינוך חזר כמעט בכל שיחה עם המתעניינים. לאורך השנים בנתה צבעון מוניטין סביב מודל חינוכי המחובר לטבע: פעוטון עם אלמנטים אנתרופוסופיים, גן יער ובית ספר יער אזורי.
"אנשים מחפשים היום משהו אחר לילדים שלהם", אומר אהרונוביץ'. "הורים רוצים שהילדים יגדלו במרחבים פתוחים. כשהם מגיעים לכאן, הם רואים שהמגרשים אינם מלבן שטוח עם מצע חיזרה, אלא למעשה מיני יער, עם אלונים וסלעים. זה מדבר אליהם".
שלומי עזרא, בן 33 מספסופה, נשוי ואב לילדה בת שנה וחצי, הוא אחד מהנרשמים להליך הקליטה. "עברנו למעלות לפני שנתיים והרגשנו שמשהו חסר", הוא מספר. "יש עבודה, יש שגרה ויש שכנים, אבל אין את תחושת הקהילה שחיפשנו".
מבחינתו, הבחירה בצבעון משלבת ערכים, איכות חיים וחינוך. "חשוב לנו להישאר בצפון. מבחינתי זה גם ערך ציוני. מעבר לזה יש את המרחבים הירוקים, את איכות החיים ואת האפשרות לגדל ילדים בסביבה פתוחה".
עזבו אתכם מהנדל"ן
לדברי המשתתפים, כנס ההיכרות כמעט שלא הרגיש כמו אירוע נדל"ני. במקום להתמקד במחירי מגרשים ובתוכניות בנייה, המשתתפים סיירו ביער, פגשו את מערכות החינוך ונחשפו לחיי הקהילה.
"כמעט לא דיברנו על נדל"ן", מספר אהרונוביץ'. "רצינו שאנשים יכירו את הקהילה".
"המקום פשוט הרגיש חי", מספר שלומי. "לא הייתה תחושה שבאים לבחור מגרש. הייתה תחושה שבאים לבחור קהילה".
להיות סמן לשפיות
למרות ההצלחה המרשימה, בצבעון מבינים שהדרך עוד ארוכה. עם זאת, אהרונוביץ' מזהה מגמה חיובית של שיתוף פעולה גובר בין שתי האגודות ושל התרחבות קהילתית בריאה.
"אנחנו פועלים מתוך הבנה שכל מי שחי בצבעון צריך להרגיש שזה הבית שלו", הוא אומר.
ואולי זהו הסיפור הגדול של צבעון: לא רק 134 משפחות שנרשמו ל־35 מגרשים, אלא קהילה קטנה בגליל העליון שמצליחה להציע חזון שאנשים מוכנים לבחור בו גם בתקופה מורכבת. "יש להתיישבות הכפרית בכלל ולקיבוצים בפרט תפקיד חשוב", מסכם אהרונוביץ'. "להמשיך להיות סמן לשפיות, לאחדות ולקבלת האחר".
