בית משפט השלום בב"ש קיבל לאחרונה תביעה שהגישה רמ"י נגד זוג ממושב הודיה, על שימושים חורגים שביצעו וחייב אותם לפנות ולסלק את השימוש ולשלם דמי שימוש בסך של כ-320,000 ש"ח
העובדות
הנתבעים הינם בני זוג ברי רשות במשק במושב הודיה (להלן: "הנתבעים" ו-"המקרקעין").
לטענת רשות מקרקעי ישראל (להלן: "התובעת"), בנוסף לבית המגורים, הקימו הנתבעים על המקרקעין שני מבני מגורים ללא היתר בנייה: האחד, בשטח של כ-200 מ"ר (הוקם כבית אריזה והוסב לבית מגורים וכיום כולל שלוש יחידות דיור, להלן: "הבית השני"), השני, בשטח של כ-300 מ"ר וכן מתחם אירוח ומסיבות הכולל חצר אירוח, מכולות המשמשות לשירותים ומלתחות, בריכה סגורה, חדרי אירוח (להלן: "מתחם האירוח") וכל זאת ללא תכנית ואישור של רמ"י. לטענת רמ"י, הנתבעים עושים במקרקעין שימושים שאינם מותרים עפ"י ההסכם בין הצדדים, תוך הפקת רווחים ועשיית עושר שלא כדין וללא תשלום דמי שימוש.
בין הצדדים אין מחלוקת כי מתחם האירוח מצוי בשטח החקלאי מעבר לחלקת המגורים וכי הבית השני הוקם כמחסן והוסב למבנה מגורים ללא היתר בנייה – ואין מחלוקת, כי בתחילת שנת 2016 הקימו הנתבעים מתחם אירוח בחלקה החקלאית של המשק, וכי הוא כולל בריכה ומכולות שהוסבו לשירותים ומלתחות.
דיון והכרעה
לטענת התובעת, קיומו של הבית השני, הכולל 3 יחידות דיור והקמת מתחם האירוח על החלקה החקלאית, מהווים שימושים מפרים. הצדדים היו חלוקים לגבי מיקום הבית השני – האם בתוך חלקת המגורים או בחלקה החקלאית.
בית המשפט סבר לעניין זה כי שני הצדדים לא הביאו ראיות או תימוכין מספקים ולכן בין אם מדובר במבנה המצוי בחלקה החקלאית ובין אם המדובר במבנה המצוי בחלקת המגורים, אין מחלוקת כי מדובר במבנה שתכלית הקמתו הייתה מחסן וכי הוא הוסב למבנה מגורים כבר בשנות ה-90, הכולל שלוש יחידות דיור ללא היתר בנייה, ללא הסכמתה כתובה של התובעת ומבלי ששולמו כספים כלשהם לתובעת בגין ההסבה. ולכן, לא יכולה להיות מחלוקת כי הסבת המחסן למבנה מגורים הכול 3 יחידות דיור, מנוגד להסכם החל בין הצדדים והוא שימוש מפר.
עוד סבר בית המשפט כי טענתם של הנתבעים כי במהלך השנים האחרונות הם עושים כל מאמץ על מנת להסדיר את כלל השימושים המפרים מושא התביעה, וכי מאז הקמתם ועד להיום הם לא פעלו להריסת המבנים והשימושים המפרים והותירו אותם על כנם וזאת במקביל לניסיון להסדרתם, מהווה הודאה של הנתבעים כי המבנים מושא התביעה הוקמו ללא היתר בנייה, ללא קבלת אישור מרמ"י והם מהווים שימושים מפרים. על כן, קבע בית המשפט כי הבית השני ומתחם האירוח הינם שימושים מפרים ושימושים החורגים מההסכם בין הצדדים.
לצורך הוכחת טענות רמ"י באשר למועד תחילת השימושים המפרים וחיוב בתשלום דמי שימוש ממועד זה ואילך, הגישה רמ"י דוחות פיקוח שנערכו על ידי פקחים מטעמה במקרקעין במהלך השנים, הן לגבי הבית השני והן לגבי מתחם האירוח.
בתצהירים של הנתבעים הם לא הכחישו את הסבת המחסן החקלאי ששימש כבית אריזה לפרחים לבית מגורים (הבית השני), ומודים כי כבר משנות התשעים הבית השני אינו משמש כבית אריזה לפרחים אלא כבית מגורים, הכולל שלוש יחידות דיור.
בית המשפט דחה את טענת הנתבעים כי אין לחייב אותם בדמי שימוש בגין הבית השני היות ולא נעשה בו שימוש רציף ורק בחלק מהיחידות ובהתאם לכך, יש להפחית את דמי השימוש. הטענה נדחתה לאור ההלכה לפיה העושה שימוש במקרקעין שלא בהתאם להסכם בין הצדדים, נדרש לשלם דמי שימוש בגין ההפרה ויש לחייב אותו גם בגין פוטיציאל השימוש שיש לו במבנים המפרים. העובדה שהמבנה הושכר לפרקים והניב רווחים רק בחלק מהזמן, אין בה כדי להפחית מגובה דמי השימוש עבור התקופה, בין השאר היות ומדובר בהפרת הסכם מתמשכת.
לאור האמור, השופטת אורית ליפשיץ מבית משפט השלום בבאר שבע פסקה כי דין התביעה להתקבל, הן באשר לסעד פינוי וסילוק היד והפסקת השימושים המפרים והריסתם, והן באשר לתשלום דמי השימוש.
על כן, נפסק כי על הנתבעים לשלם דמי שימוש עבור הבית השני מיום 1/1/11 ועד הגשת התביעה, מבלי להידרש לתקופות בהם הבית לא היה מאוכלס/מושכר או לא נעשה בו שימוש. עבור מתחם האירוח נקבע כי על הנתבעים לשלם דמי שימוש מיום 20/3/16 (מועד הביקור הראשון של הפקח) ועד הגשת התביעה, מבלי כלל להידרש לתקופות בהם לא נעשה שימוש במתחם.
בית המשפט קבע כי הנתבעים יסלקו ויפנו מהמקרקעין את כל המבנים הבלתי חוקיים (הבית השני ומתחם האירוח). לשם כך, בית המשפט קבע כי הפסקת השימושים המפרים בבית השני ובמתחם האירוח יהיה בתוך 60 יום ממועד מתן פסק הדין. עוד נקבע כי סילוק מתחם האירוח והריסתו יהיה בתוך שלושה חודשים מהיום, ואילו סילוק והריסת הבית השני תהא בתוך 8 חודשים ממועד מתן פסק הדין, על מנת ליתן לנתבעים שהות להמשיך לנסות להסדיר מבנה זה.
בית המשפט חייב את הנתבעים לשלם לרמ"י דמי שימוש בסך של 322,489 ש"ח – עבור מתחם האירוח סך של 34,241 ש"ח ועבור הבית השני סך של 288,248 ש"ח. בנוסף, בית המשפט חייב את הנתבעים לשלם לרמ"י הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 40,000 ש"ח.
ת"א 34521-11-18 (ב"ש) רשות מקרקעי ישראל נ' מדמוני ואח' (13.6.2024)
* הכותבת הינה מנהלת אגף קרקעות ואגודות שיתופיות בתנועת המושבים.
