"זוהי עבודת הדפוס האחרונה שאני עושה, וגם חוברת זו מאכזבת משהו. לא הצלחתי להעביר את תחושת האבדון והייאוש שליוו את המסע הזה, ואת תחושת האושר שהגוף הזה כבר פחות מטריד, ושמח עם הזיכרון – איך נכנסתי לבית החולים חצי מת, ויצאתי… חצי חי". (נרשם על השער האחורי של החוברת)
צלצול הטלפון הקווי בביתי הפתיע אותי. מי כבר מצלצל בטלפון קווי בימנו. בצד השני הלא רחוק מקיבוצי , ידידי שאול קנז מגן שמואל. טלפון קצת מוזר. מדבריו הבנתי שהוא לא בקו הבריאות, בלשון המעטה. אני מכיר את שאול שנים. גם כשהוא לא בכושר הוא מדבר על כך בהומור, מהול בציניות וסרקזם עצמי וסביבתי. הבנתי שהוא עבר ניתוח קשה בגין אותה מחלה ארורה שבקודים הפולניים שלנו קוראים לה "המחלה". לא בשמה המפורש – סרטן. לשאלתי מה שלומו הוא השיב: "נכנסתי לבית החולים חצי מת, ויצאתי… חצי חי." הבנתי ששאול עבר תקופה לא פשוטה. נפגשנו בגן-שמואל לרגל אירוע ציבורי. לקח אותי בקלנועית לסטודיו שלו, שפעם לפני שנות דור היה בית ילדים. הציורים הונחו בפני סדורים כמו בתערוכה, תוצרת אמנותית מהתקופה האחרונה. כמו מבקש להספיק ליצור ולהטביע את חותמו האמנותי. בחוברת הוא כותב: "יצרתי תערוכת פרידה שנקראה: 'הפרידה מעצמי'". בהמשך לאותה פגישה היו עוד טלפונים, בהם סיפר על חוברת כהגדרתו שהוא עומד להפיק – יומן המתעד את תקופת מחלתו. ואכן בינואר 2020 יצאה החוברת לאור. הסרטן או אני, יומן מחלה.(עריכה לשונית: עמירה הגני, גרפיקה: אמיר יצחייק, איורים: שאול קנז. הוצאת : "אמירות" (2020),כריכה רכה 51 עמ').
על החיים וסופיותם
דברנו שאגיע לגן שמואל לשיחה עמו על החוברת. הקורונה שבשה את התכנית. התנצלתי על איסורי המגפה להגיע לפגישה. שאול בנדיבותו שלח לי את החוברת בדאר, עם הקדשה התואמת למציאות, לגיל, ולקורונה: "בריאות וידידות".
עוד הקדמה קצרה: שאול הפיק כבר לא מעט ספרים וחוברות לאורך חייו כיוצר. הכתיבה קלה עליו כמו איוריו לעיתונות והקריקטורות שלו. הציורים זה כבר סיפור אחר, עם התלבטויות, מחיקות, צבע על צבע, דימוי סדרתי, אורנמנטלי, פסיפס של מחשבות שמקיימות דיאלוג פנימי ביניהם. שאול לא הולך סחור, סחור, מדבר אלינו גלויות הן בציוריו והן בכתביו.
בשער הספר מתואר ברישום מתומצת את מה שמצפה לנו בהמשך: דיוקנו של שאול קנז מביט בנו מסוחרר מקווים מעגליים מתוך מסגרת שחורה המגדירה את מצבו ללא כחל וסרק. שאול בחר לכתוב את יומנו ללא תאריכים מסומנים. אלא בפרקים קצרים יחסית המתארים מצבים, מחשבות ותובנות על הסרטן, על עצמו, על החיים וסופיותם. כותב שאול: "במהלך השנים, עם הפחדים והגוף המתייאש, אני עסוק בכתיבה רצופה, מין ריפוי לראש, לנשמה ולפחדי המוות. גם הכתיבה משחררת" (עמ' – 5).
דמותו המאוירת של שאול משולבת בפרקי הספר בהתאם לתכניו ולהגדרת מצבו. אליה הוא מצרף את דמותה של רעייתו חנה (שבמקצועה היא אחות ויודעת לשאול את השאלות הנכונות ולהציע טיפול מועדף) ומתגעגע למגע ידה המרגיע. "חנה תחזיק לי את היד לפני ואחרי, ואני לא מפחד" (עמ' 30). חנה היא דמות מפתח ביומן. היא המשענת והביטחון שלו, היא האהבה הגדולה המלווה לאורך מסלול חייו ומחלתו: "יופי שחנה על-ידי, ואני אוהב להגיד שאם חנה איתי, אז היא תגיד לי מה לעשות ואני אהיה חולה ממושמע והכל יהיה בסדר (עמ' 10).
את החוברת מסיימת דמותו של שאול הפורצת את גבולות המסגרת השחורה בשמחת ניצחון: "היום, שנה אחרי שקיבלתי תעודת 'בריא', אני חי בערך, יודע שאת הסרטנים הרציניים לא מנצחים לעולם. אבל נותר זמן לחשוב חיובי (למרות שאיני מורגל בזה), וליהנות מהחיים כמה שאפשר. בערך חי, ומתפלל שלא יהיה גרוע יותר. הרי כבר הייתי שם".
עכשיו אני במיטה, חולה סרטן אחרי שני ניתוחים גדולים. המחשבות על מוות מסתובבות פה באוויר… את פחדי המוות שלי אני שומר לימים וללילות שאחזור הביתה. … פעם הייתי מתחיל לקרוא במדור הספורט, היום אני פותח במודעות האבל – להיות בטוח שאני לא מופיע שם
קיימת ביומן דמות נוספת, צדדית, העומדת בשער בית החולים, בשולי המדרכה. שאול נותן לה משמעות של ארציות במציאות של חוסר וודאות. "האיש עם הבייגלאך הטעימים". מקפיד לשמור על קשר גסטרונומי עם מוכר הכעכים לאורך היומן כמייצג את המשכיות החיים.
כמתנצל בפני הקורא הוא כותב: "לא הצלחתי להעביר את תחושת האבדון והייאוש שליוו את המסע הזה, ואת תחושת האושר כשהגוף הזה כבר פחות מטריד. ובהומור הסרקסטי שלו הוא מסיים: "לעצמי אני מבטיח שאם כבר… אז למות בריא, אי אפשר להכין אנשים לכל החוויות האלה" (עמ' – 50).
הסיגריות ליוו את קנז במשך ארבעים וחמש שנים. הוא נהנה לעשן אותם כאחת האהבות הגדולות שלו: "גליל – הנייר הזה עם הטבק היה טעם החיים ברגעים הכי קשים. הסיגריה הייתה תמיד הנחמה הגדולה, התקווה שהאמת הזאת עם העשן בקצה תציל אותי במצבים נואשים" (עמ' – 36). שאול מבין שהעישון המתמשך הביא לו נזק בריאותי. שבאין ברירה צריך לדעת להיפרד מכל מיני אהבות, שבשעתו חשב שאי אפשר לחיות בלעדיהן.
נגעו לליבי במיוחד הפרקים המתארים את חוסר ההתאמה (דיסוננס) בין מחלת הסרטן הרעה הזו השוכנת בגופו והידיעה המפוכחת של השלכותיה; לבין הטוב בהתגשמותו, פסגת מאווייו האמנותיים – תערוכה במוזיאון נחשב במרכז הארץ בו זמנית.
"אחרי הצהרים שרה באה לבקר אותי, לשוחח על אמנות ותמונות לקראת התערוכה הגדולה המחכה לי. זו תערוכה שחיכיתי לה שנים. הרבה שנים ציירתי ואמרתי וחלמתי ויצרתי, והכל אמור להיתלות על הקירות בתערוכה הזאת. משוחח עם שרה על אמנות ועל יצירתי ואני בכלל עם הגידול הזה שפתאום משבש את סדר העדיפויות בחיים" (עמ' 7).
לשאול היו הרבה הזדמנויות להרהר במוות; תאונת דרכים, פציעה מכדור טועה של כוחותינו, ומלחמות בהם השתתף כשריונר. כשהוא שוכב בבית החולים לאחר הניתוח הגדול , (או לפני, לא הבנתי בדיוק), הוא נזכר איך הוא היה כבר שם קרוב במחשבותיו לסופיות החיים: "בלילה נזכר איך היה כבר שם, במלחמה ההיא, כשעם הטנקים חצינו את הגבול בסוריה ועלינו על מתחם נ.ט. נורא. מי שהספיק ירד לוואדי, מי שלא… שלוש שעות עומדים בוואדי ומחכים שהם יתקרבו. שלוש שעות זה מספיק זמן להיפרד מהחיים
מכולם – משפחה וילדים וחברים והאיקליפטוס הגדול בקיבוץ… ואני לא מפחד. יש רגעים במלחמה, שהמוות הוא חלק מהחוויה המטורפת הזאת" (עמ' 43).
"עכשיו אני במיטה, חולה סרטן אחרי שני ניתוחים גדולים. המחשבות על מוות מסתובבות פה באוויר…. את פחדי המוות שלי אני שומר לימים וללילות שאחזור הביתה…. פעם הייתי מתחיל לקרוא במדור הספורט, היום אני פותח במודעות האבל – להיות בטוח שאני לא מופיע שם " (עמ'-34).
בימי הקורונה כולם נזכרים להלל ולשבח את התרומה האדירה של מערכת הבריאות במאבק כנגד המגפה. שאול שלפני הקורונה בחר לסיים את ספרו בשיר הלל למערכת הבריאות הציבורית שטיפלה בו:
"המוני רופאים ואחיות ופקידים וכוחות-עזר ומנקות – וכולם בודקים ורושמים ומתקתקים למחשבים, ודוקרים וחותכים וצינורות, ויום ולילה כל התעשייה הזאת ממהרת, ותמיד כשאני זקוק הם ישנם, ובסוף אומרים לי ללכת בריא הביתה , ונותנים ניירות… ובדרך הביתה אני קורא ומתחיל להבין מה עברתי פה עם הרופאים המצוינים והרפואה הציבורית שאני שמח להיות מטופל בה " (עמ'-48).
ספרו של שאול קנז, הוא מסמך, תעודה אישית מרגשת שנכתבה בפתיחות גדולה והישירה מבט אל הסרטן בפיכחון ובהומור, בחרדה ובאופטימיות גם יחד.
