בן קיבוץ בעל צרכים מיוחדים לא התקבל לחברות בקיבוץ

בן קיבוץ בעל צרכים מיוחדים לא התקבל לחברות בקיבוץ ברעם. דודתו פרסמה פוסט זועם, האם  כתבה את אשר על לבה,  ויש גם תגובה של הקיבוץ

בן קיבוץ בעל צרכים מיוחדים : בשבוע שעבר פורסם  בדף הפייסבוק של "שווים" (אתר שמטרתו לקדם את קהילת האנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם), פוסט שעורר תהודה רבה.  כתבה אותו רונית קמאי, שאחיינה, צעיר בעל צרכים מיוחדים  בן קיבוץ ברעם,  הועלה להצבעה לקבלה לחברות בקיבוץ, צוות מטעם הקיבוץ המליץ לקבל אותו לחברות, אך הוא לא זכה ברוב הנדרש (שני שליש מהמצביעים),  ולכן  לא התקבל.

קמאי כתבה בפוסט שלה, שהבחור לא התקבל לחברות,  מפני שעל פי מנהג הקיבוץ הוא צריך להתייצב בפני שיחת הקיבוץ ולהציג את עצמו. ומכיוון שהוא "לא דיבר מספיק יפה" הוא לא התקבל. הטענה הזו מוכחשת מכל וכל על ידי הקיבוץ,  לא קיים בברעם נוהל כזה, וגם בפוסט שכתבה האם מאוחר יותר, אין לטענה הזו זכר.

וכך כתבה קמאי: "לאחותי יש בן, בחור מקסים בן 30 שהוא מעצב בחסד עליון, אומן קרקס שיודע ללהט עם כדורים (ג'אנגלר) ולרכוב על חד-אופן. חרט מוכשר שקיבל תעודת הצטיינות מהיחידה הסודית שבה הוא עשה שירות צבאי מלא (וביקשו שיישאר עוד ויחתום קבע). אבל יש לו שתי בעיות: הוא אוטיסט שנולד בקיבוץ.

אתמול חברי הקיבוץ החליטו שלא לקבל אותו לחברות.  122  הצביעו בעד, 97 הצביעו נגד. 'רוב לא מספיק הם קוראים לזה'.  החברים שמכירים אותו מאוהבים בו. כי הוא חרוץ בצורה יוצאת דופן, חוקר דברים לעומק, דייקן, מצחיק, ואדם נפלא. החברים שלא מכירים אותו הצביעו נגד כי, לפי מה שנהוג באותו קיבוץ עשיר, כשאדם מבקש להתקבל לחברות הוא מוזמן לעמוד מול אסיפת החברים 'לסנגר על עצמו'. חברי הקיבוץ החליטו שהוא לא דיבר מספיק יפה.

אני לא יודעת מה הכישורים שנדרשים מאדם כשהוא מתייצב מול חבר שופטים של 310 אנשים כדי להסביר להם עד כמה הוא טוב וחשוב. אני לא יודעת כמה מאתנו באמת היו מצליחים לעשות את זה ממש טוב… אני יודעת שלאדם עם צרכים מיוחדים כל פעולה כזאת קשה פי מיליון. 97  מחברי הקיבוץ החליטו שהוא לא דיבר מספיק יפה.  זה לא בא להם טוב באוזן.

בפתיח של אתר התנועה הקיבוצית כתוב: 'התנועה הקיבוצית פועלת על בסיס ערכים אוניברסליים ובהם סולידריות, צדק חברתי, שוויון ערך האדם, שוויון הזדמנויות וקידום נשים והזכות לכבוד ולחרות'. זה נשמע ממש יפה, חוץ מהעובדה שאם אתה אדם מיוחד שזקוק לכל אלה, אז אל תנסה להתקבל שם לחברות. 122 הצביעו בעד, 97 הצביעו נגד, רוב לא מספיק.
כן. ככה, בשרירות לב ובאטימות מוחלטת, הקיבוץ החליט שבן משק, נכד למקימי הקיבוץ, אוטיסט בתפקוד גבוה שמפרנס את עצמו בכבוד, אדם שכולו רק טוב וחמלה, לא עונה על כל הערכים היפים האלה והוא אינו יכול להסתובב ביניהם כחבר קיבוץ. לי בא להקיא מזה.

אם אחותי הייתה מרשה לי הייתי באה לאסיפת הקיבוץ ומראה להם איך אני מדברת מול קהל. הייתי אומרת להם בדיוק מה שאני חושבת על החוצפה להעמיד אדם עם צרכים מיוחדים 'לסנגר' על עצמו מול 310 שופטים חסרי מצפון וערכים. הייתי מביאה איתי מראה ומבקשת שיסתכלו לעצמם בעיניים ויגידו לי שזה בסדר להיות סנובים אליטיסטים ומתנשאים על חלשים. הייתי מדברת איתם על אהבה, על ערכי משפחה ועל הצורך לחבק חזק אל הלב את כל הילדים. כי זה מה שאבא ואימא עושים. אבל אחותי לא מרשה, היא רק בוכה ואין לה כוח להיאבק יותר.  אז בואו נעשה את זה בשבילה."

מאוחר יותר הגיבה האם, ענבל לוי, בפוסט משלה. הפוסט הוא מאוד ארוך, והוא מובא פה בקיצורים הנדרשים. וכך היא כותבת: "לקח לי זמן לבחור לדבר בגלוי מכמה סיבות:  האחת האישית שלי – ההלם, העצב העמוק, הקרע שנפער בלב שלי והבכי הבלתי פוסק.  כשאני במצב כזה בדרך כלל אני משתבללת, נכנסת לתוכי, נאלמת ונעלמת. השנייה אני לא לבד בסיפור הזה – יש את שני הבנים שלי ובנות זוגם.  אחד כבר חבר קיבוץ, השני הוא זה שלא התקבל. וכל דבר שקורה משפיע על כולנו.  השלישית – מזכירי הקיבוץ – חשבתי שזה נכון ליידע אותם לפני כן. מאחר שגם הם כנציגי הקיבוץ מעורבים. הקיבוץ שלי הוא קיבוץ שיתופי לא מופרט ללא הרחבה קהילתית. קיבוץ חילוני ודמוקרטי – לכל דבר יש יתרונות וחסרונות".

בהמשך היא מפרטת את תהליך הקבלה לחברות בקיבוצה, המתחיל בפנייה למזכיר, הקמת צוות לנהל את התהליך, פרסום הנושא לציבור, ועד שיחת קיבוץ בו הצוות  מציג את  מסקנותיו (המועמד לא נוכח בשיחה, בניגוד לטענת הדודה) והצבעה בקלפי.

בן קיבוץ בעל צרכים מיוחדים

כותבת לוי: "הצוות תמך והמליץ על קבלה לחברות.  הצוות היה הוגן. הסבירו שיש בעיות אבל סך היתרונות עולה על החסרונות.   נכון, הבן שלי שונה – וטוב שכך. הוא דעתן, יוצר בחסד, מתעניין בתחומים מגוונים, אדם עם נשמה ולב ענק, מוכן תמיד להושיט יד ולעזור לזולת, חרוץ וקפדן.  הוא לא מפחד להיות בעמדת מיעוט ולעמוד על זכותו להביע אותה ויש לו דעות מאוד מוצקות על פוליטיקה, כשרות, יחסי דת ומדינה, קיבוץ, שיתוף, חברה ועוד.
הוא שונה גם בתחומים שמעניינים אותו – חובב מושבע של סדרות אנימה יפניות, תופר ומעצב בעצמו ולעצמו תלבושות לכנסים, בנה תפאורה מדהימה לחגי פורים בקיבוץ.  חובב משחקי מחשב וקופסא.  רוכב על חד אופן ומג'נגלר. הוא שונה גם בלבוש – תמיד עם כובע, אוהב חליפות – מחוץ לשעות העבודה.  הוא גם שונה כי הוא לא מסוגל לקרוא אף מילה כתובה, לא אמא ולא אבא. תנו לו שרטוט מורכב או מכונה תקולה, אין בעיה, הוא מוצא את התקלה. יודע עיבוד ומבין כל חומר מבד עד מתכת.
הוא שונה כי הוא חייב דיוק – עובד על כרסומת קונבנציונלית כבר 10 שנים, כולל בצבא. מכין חלקים מדויקים עד כדי כך,  שהמהנדסים יודעים שחלק שהוא מכין יכניסו למקום והעסק יעבוד. הוא גם מתקן להם את השרטוטים, רואה את השרטוט ויודע אם החלק יישבר או לא יתאים. בהתחלה הם התווכחו איתו. עכשיו? הם סומכים עליו. כשהוא לא בטוח הוא מתייעץ ומקשיב – דבר שרבים מאתנו כבר לא עושים.
כן, הוא שונה – יש לו קושי להבין סיטואציות חברתיות – תגידו אוטיסט? אני לא. לא רוצה לתייג אותו. על פי מה? איזה קריטריון?יש לו צרכים מיוחדים – נכון, הוא לא קורא מילה, ושומע ספרים מושבע. בעיקר באנגלית.
למד בטכניון קורס עיבוד שבבי כוון C.N.C וסיים בציונים ממש גבוהים – בלי מחברת ועט.  לומד במכללת תלתן אנימציה ממחשבת ותלד ממד – בלי לכתוב אות אחת. דובר אנגלית על בוריה ברמת שפת אם – משמיעה בלבד. מעצב בגדים ותפאורה – ולא למד מעולם.  מעדיף להיות בבית עם בת הזוג על מסיבת ריקודים סוערת ורוויית אלכוהול. מעדיף באירועים, הצגות ופעילויות להיות בהכנת התפאורה, מאחורי הקלעים, לתת יד ולעזור – ולא מקדימה. לא זקוק למחיאות הכף, אלא לידיעה שעשה ועזר.
כן, הבן שלי שונה – כן, זה נכון בכל צורה שיש,  וטוב שכך, הוא טוב לב, אוהב אדם, חייכן, דעתן, מוכשר, וכן, יש גם חסרונות. למזלו הרב הוא לא מושלם.
הוא שם לנו מראה.  הוא מחייב אותנו להתעמת אם עצמנו וזה לא נוח.  הוא מחייב אותנו להסתכל פנימה ולשאול את עצמנו שאלות. על פי איזה ערכים אנחנו שופטים אדם? אם יש לו הרבה חברים או חבר אחד טוב? האם הוא רוקד יפה? ומה זה יפה? כן, הבן שלי שונה – אז מה? מה מונע ממנו להיות חבר קיבוץ?  חברה שחרתה על דיגלה שוויון ערך האדם. שרואה עצמה כמשפחה גדולה.

אתמול, שישי בערב, מזכירי הקיבוץ באו לדבר. שוחחנו, הם הביעו את תדהמתם על ההצבעה – לא ציפו. הדגישו בפניי שהיה רוב בעד, רק שצריך רוב של 2/3 מכלל חברי הקיבוץ.  היו רבים שהצביעו בעד  122,  רבים שהצביעו נגד 97,  ורבים 91, שלא הצביעו כלל, כל אחד מסיבותיו ודעותיו הוא. זו מהות הקיבוץ והדמוקרטיה הישירה. הם הבטיחו שלא משנה מה, מקומו מובטח בקיבוץ. שהוא בן קיבוץ והקיבוץ הוא הבית שלו כל זמן שהוא יבחר בזה. לא זורקים אותו. הוא לא צריך לעזוב. שתתקיים בתקופה הקרובה חשיבה מה נכון לעשות ואיזה תשובות המערכת יכולה, רוצה ומסוגלת לתת.
אני?   קשה לי, אני כועסת. מאוכזבת. צריכה לקום מחר בבוקר ולהמשיך קדימה.  לזקוף ראש וגב, כי לא אני ולא הבן שלי עשינו שום דבר רע או לא נכון.

תגובות קיבוץ ברעם

מקיבוץ ברעם נמסר:  "ברעם הינו קיבוץ שיתופי, אשר דואג לצרכי בניו ובנותיו. במשך למעלה מ-70 שנה חיה בברעם קהילה ערכית, תומכת וחמה, אשר חרטה על דגלה את ערכי הסולידריות החברתית והערבות ההדדית. וכך, גם כיום מתגוררים בקיבוץ חיילים בודדים, פליטים אריתראים (אימהות יחידניות עם ילדיהן) ואנשים בעלי צרכים מיוחדים. בנוסף, שותף הקיבוץ בפרויקט תל"ם של התנועה הקיבוצית  (צעירים יוצאי אתיופיה) ומהווה בית לצעירים הלומדים במכינה קד"צ.
הפוסט אשר עורר את הסערה מלא  בעיוותים וסילופים (המעמד המאיים בו נאלץ הבן לסנגר על עצמו מול מאות חברי קיבוץ, לא היה ולא נברא, למשל), אך למרבה הצער לא ניתן לפרט את רובם בשל צנעת הפרט. בשורה התחתונה, אין קשר בין קבלה לחברות לבין היות המועמד בעל צרכים מיוחדים וכל טענה אחרת איננה נכונה. לראייה, לאורך השנים התקבלו לחברות מלאה בנים ובנות בעלי קשיים ואתגרים כאלה ואחרים, והקיבוץ אף מציע מסלול מיוחד לבעלי צרכים מיוחדים.
לאור התגובות האלימות והמתלהמות ברשתות החברתיות, ראוי לציין את המובן מאליו – החלטות מסוג זה מתקבלות אצלנו בלב כבד ואנחנו כואבים את כאבה של המשפחה, את הכעס והעלבון, ולמרות זאת, יש לנו תקשורת רציפה ופתוחה איתם לאורך כל הדרך. בן הקיבוץ בו עוסק הפוסט ומשפחתו הינם חלק אינטגרלי מקהילת ברעם, כך היה וכך ימשיך להיות. מובן כי הבן ימשיך לקבל את כל התמיכה לה הוא זקוק, כפי שקיבל עד היום, גם בהמשך."