הגיגים ושאלות פילוסופיות, קיומיות ופוליטיות, שניעורו בעקבות מגפת הקורונה מהוות נקודת מוצא לאשכול התערוכות המוצג עתה במשכן לאמנות בעין חרוד והמתכנס תחת הכותרת ע.ו.ל.מ.ו.ת
עמית כבסה, כריאקציה לתחושת הריק והאין שהתהוו בגין המגיפה; מגיפה שפרעה במורגל ובמוכר, מציג בתערוכתו "בור", ציור גדל ממדים של שדה שבמרכזו נפער בור שחור המשתלט על מרחב השדה. כבסה אינו מסתפק רק בייצוג השדה – שדה הנוטה לתיאור מרומז, הנע בין האימפרסיוניסטי למופשט, אלא "זורע ושותל" בו את חומרי השדה עצמו היינו, רגבי אדמה ופסולת. כמענה לבור השחור שנפער בימי קורונה, ולריק הקיומי והיצירתי, הציב כבסה, בכל אחת משתי הפינות של חלל התצוגה מקבץ של מבנים דמויי מבני פולחן בהם משובצות מסגרות ציור מהודרות, כמתוך תקווה ותפילה ששחור הבור יתמלא באור.
אמיר נוה מכנה את תערוכתו "עידן העבד" וכותב, בין היתר, בטקסט המלווה את תערוכתו: "המחשבה על עבד ללא אדון ריתקה אותי; הניסיון להפריד בין שני מצבים קיומיים שהתרבות כולה מושתתת עליהם. מה קורה לעבד במצב של היעדר אדנות, כזו שמכתיבה בביטחון את הדרך?"
התערוכה של נוה המורכבת מגופים פיסוליים וציורים מציעה לצופה עולם המאוכלס ביצורים היברידיים והנשלט בחוקיו של "דרוויניזם חברתי," או לחלופין, עולם של תוהו וכאוס. עבודותיו ניתנות לקריאה גם כמעין וורסיה אישית ל"גיהינום" מתוך הטריפטיכון "גן התענוגות הארציים" של היירונימוס בוש או לזו של "ניצחון המוות" של פיטר ברויגל האב.
בעולם שברא נוה מתקיימים בדחיסות על רקע כתום לוהט יצורים ובעלי חיים מעוותים ואברי גוף קטועים בעלי כוח חיות משל עצמם. בציורים אחרים נשמרת היררכיית היחסים "אדון-עבד" כשבאחד מהם, דמותו של ה"עבד" מעוצבת כגוף אדם-חיה מעוות ונטול ראש וכמי שכל ייעודו הוא לשאת על גבו את דמותו הזקופה של ה"אדון".
האפקטיביות של ציוריו של נוה נובעת מהניגוד בין המסר המייסר והאכזרי העולה מהם לבין שפתם הצורנית הלירית; שפה צורנית היוצרת אף היא ניגוד בין הפיגורטיבי למופשט, בין כתם וקו פונקציונאלי ותיאורי לבין כתם וקו אוטונומי. בנוסח אחר, נוה דובר את התכנים הקשים והמייסרים של ציוריו בפיוטיות ובנימה רכה וענוגה.
עדשת מצלמתה של נועה בן-נון מלמד מעדיפה מראות מינוריים; מראות הנסוגים ל"רקע" ושהמבט אינו משתהה עליהם. בתערוכתה הנוכחית המכונה "אטלנטיס" כשמה של היבשת האבודה האגדית, מוצגות שתי סדרות תצלומים במנעד שחור-לבן.
הסדרה הראשונה צולמה, על פי הטקסט שכתבה: "…במקומות שחשבתי שיש סיכוי למצוא בהם רמזים ליקום המיתי שנכחד: חופי ים שוממים, יערות שרופים, אוניות טרופות, נופים בלתי מזוהים, מעל ומתחת למים." בסדרה השנייה, בן-נון מלמד צללה ושלתה ממצולות ארכיון תצלומיה את ה"דחויים" שבהם, והחילה עליהם מלאכת פירוק והרכבה מחדש וזאת באמצעות טכניקות של עריכה במחשב. על סדרה זו – בה כל תצלום שוזר ומאחה פרספקטיבות התבוננות שונות ומראות מקוטעים – כמו גם בסדרת התצלומים הראשונה, שורה אווירה של קיפאון, אלם ומוות.
בתערוכתה "יציבה רעועה" של אורית חופשי, לוחות-עץ מהווים את המצע וחומר הגלם הכמעט בלבדי לבניית עבודותיה. בתערוכתה, מוצגים הדפסים של חיתוך-עץ המפגינים מיומנות טכנית ורישומית וירטואוזית, מבנים פיסוליים גיאומטריים ומינימליסטיים שחלקם משמשים בה בעת ככני תצוגה להדפסות חיתוך העץ, ומבנים פונקציונאליים, "לא אמנותיים" לצרכים פרוזאים: סולם ומחסן ארעי לכלי עבודה.
באחד מפסליה הקובייתיים מינימליסטיים – שעל משטחו העליון מתנוסס הדפס עץ בשחור-לבן המתאר צמחייה סבוכה הרוחשת תנועה וחיים – שמדפנותיו המושחרות מבצבצות ונגלות לפתע עקבות המפסלת שחרטה בעץ ויצרה בו דמויות שפניהן חרושות קמטים.
הן בהדפסים על נייר והן באלה בהם שולב חיתוך העץ עצמו ורישום מתוארים מראות של נוף טרשי, שדות מתולמים או סבך עצים וחלקת יער. באחד מההדפסים מתוארים על רקע שדה שתלמיו מתכנסים לנקודת מגוז, גבר ואישה הרוכנים כלפי האדמה. חרף הימצאותם של הגבר והאישה במרחב משותף, כל אחד מהם עסוק ומצטנף בעולמו הוא ומנוכר לזולתו. תמה החוזרת בהדפסים נוספים המוצגים בתערוכה.
בתערוכתה, חופשי יוצרת מחד גיסא, מפגש בין שתי מסורות אמנות מודרניות ה"עוינות" זו לזו; מפגש בין מסורת ההדפס של חיתוך העץ האקספרסיבית הגרמנית מראשית המאה העשרים לבין הפיסול המינימליסטי האמריקאי מאמצע שנות השישים של המאה הקודמת, ומאידך גיסא, היא יוצרת וורסיה אישית לשתי המסורות האמנותיות הללו. את החומרים התעשייתיים "הקרים" נטולי כל מבע אישי של הפיסול המינימליסטי האמריקאי, היא ממירה בלוחות עץ "חמים" ומעניקה להם אף את מגעה האקספרסיבי של המפסלת שלה, בעוד שמסורת הדפסי חיתוך העץ האקספרסיבית הגרמנית זוכה תחת מפסלתה של חופשי, להפחת עומק פרספקטיבי ולתיאור ריאליסטי.
"ע.ו.ל.מ.ו.ת", אוצר: יניב שפירא, משכן לאמנות עין חרוד. עד ה- 7.05.2022
