בעקבות שבעת המינים – חוות הזיתים אלאדין

רימון ארצי, מ"חוות אלאדין" בכפר רות ועזאם נאצר, מכפר צפא, מזמינים לפעילויות לחג שבועות "בעקבות שבעת המינים". כבר כמעט שלושים שנים הם עובדים יחד בהרמוניה מעוררת השראה – דוגמא ומופת שאפשר גם אחרת. הפעילות בחווה המתקיימת בכל ימות השנה, ולחגי ישראל נערכת במיוחד בפעילויות המותאמת לאופי החג, תוך הדגשת העבודה החקלאית בימי המקרא

חגיגת חג שבועות נחשבת כאחד משלושת הרגלים, חג שידוע כחג חקלאי מובהק, הנחגג מאז ומתמיד בהתיישבות העובדת בקיבוצים ובמושבים, ברב הדר ויופי וגם ב- חוות הזיתים אלאדין

היו שנים שהיה דפוס קבוע של מסורת שהונהגה כאן בארץ: למשל הכנת עגלות מקושטות עם שפע התוצרת החקלאית שהבשילה לאחר החורף – ריקודי הבאת הביכורים במיטב הבגדים הרקומים, או בבגדים לבנים מסמל החג. וכמובן: תהלוכת התינוקות החדשים שנולדו באותה השנה. כל יישוב יצק בנוסף לאירועים המקובלים, את האופי המיוחד שלו.

המתבטא  בסגנון תחרויות שונות: כעגלה המקושטת והיפה ביותר, תחרויות רכיבה על סוסים, תחרות עוגת הגבינה היפה וטעימה ביותר, תחרות הקוצר המהיר בחלקה שהוקצבה במיוחד עבור הקהל ותחרויות יצירתיות מגוונים מסוגים שונים.

ויש העורכים חידונים בנושא החג, ואפילו סיורים בעקבות "חפש את המטמון", בהם החוגגים בעקבות כתב החידה, מגלים מהו המטמון הקשור לחג. כל יישוב וחגיגותיו.

בשנים האחרונות התפתחו אירועי חגיגת שבועות כפסטיבלים, המתפרשים במשך מספר ימים בכל רחבי הארץ, כגון: "פסטיבל חגיגה בלבן" בחבל מודיעין,"פסטיבל  חלב ודבש" בעמק יזרעאל,פסטיבל "חגיגות הקציר" בפארק נאות קדומים, "פסטיבל הקולעים" בבית לחם הגלילית, פסטיבל "שבועות בטעם של פעם" ברמת הנגב ועוד.

סיפור משפחתי ציוני-חקלאי

רימון ארצי (66), מהנדס מכונות במקצועו מכפר רות, הוא הבן הבכור למשפחה ציונית ותיקה משפחת ארצי, בן ליורה (92) ורחל (86) ארצי, ממושב בית עובד. "ביום שבו נולד אבי בירושלים בשנת 1928 ירד היורה המוכר כגשם הברכה הראשון."

"סבי שמחה דרובבסקי ז"ל שאהב את צליל המילה 'יורה', בחר לבנו שם מקורי זה. בחירה נוספת של סבי הייתה שם המשפחה שלנו משפחת ארצי."

"הוא כל כך התרגש והעריץ את העובדה שהגיע לארץ האבות, ומתוך ציונות ואהבה בלתי מתפשרת לארץ, עוד בטרם הוכרזה המדינה, בחר בשם המשפחה החדש, מהשם דרובבסקי לארצי – שם עם הרבה משמעות ומחויבות, שהמשפחה נושאת בגאון גם לדורות הבאים."

הסב שמחה וסבתא חיה  ארצי ז"ל החלוצים, ילידי פולין, התגוררו במשך שנים רבות בקיבוץ עין חרוד, שהיה אז קיבוץ גדול – חיו בו 400 נפשות והוא שימש כאב טיפוס למשק הגדול.

"סבי עבד כפרדסן ואיש משתלות בקיבוץ ואימי הייתה רפתנית. העריצו אותה מאחר שחלבה בידיים 12 פרות בכל משמרת."

"לאחר כמה שנים נעשתה רכזת החלב במשק ואף הפכה למומחית בגבינות, בעיקר גבינות צהובות וגבינות כבשים. במשך השנים, הייתה מעמודי התווך של נשות העמק. אבי יורה הגיע לקיבוץ כתינוק בן שנה וחצי  ובהמשך נולדו לו אחים."

"הם היו חמישה ילדים, מה שלא היה מקובל אז בתנועה הקיבוצית, כי לא היה כסף – אבל האם ציפצפה על כולם. מאחר והיא הייתה האקונומית של הקיבוץ ובנוסף, היא הייתה האקונומית של 'מחנות האלף של הנוער העובד'."

ידיעת השפה הערבית הצילה את חייו

"אבי סיים את לימודי בי"ס תיכון בשנת 1946 ויצא  להיות שומר בשדות. רכוב על סוסה ערבית אצילה הוא טייל בכל שדות העמק."

"כשהתקרבה המלחמה התגייסו לחי"ש. למדו לירות ברובה סטן וקפא"פ, שפירושו קרב פנים אל פנים. על הכרזת המדינה ההיסטורית שמעו בלילה, כשהודיעו ברדיו. בקיבוץ היו רק שני מכשירי רדיו, ושניים בקיבוץ תל יוסף. לפי הסיפורים, הייתה התרגשות גדולה, ומיד יצאו לחגוג."

לא עבר זמן רב והוא וחבריו התגייסנו לחטיבת גולני, לגדוד 13 של אנשי גוש חרוד. הוא השתתף בין היתר בקרב על משלט 86 שנמצא גבוה מאוד על יד חאן יונס. נוצר מצב שהם נאלצנו לבסוף לסגת. המחלקה שלו נשארה אחרונה ומתוכה הוא היה האחרון שקפץ מהמשלט לוואדי. גורלו הוכרע כשהחיילים המצרים קרבו מרחק עשרים מטר לפניו וירו בו. הכדור פגע בו בכף הרגל, אך הוא המשיך לדדות למטה ונכנס עם עוד חייל פצוע שסחב על כתפיו, לבית נטוש, שם חיכו לבוקר. כשהאיר השחר יצא אבי  לראות היכן הם נמצאים בדיוק. לעיניו נגלה כפר ערבי, ובדרך פגש  נער ערבי. אבי שוחח איתו בערבית, והוא הזמינו לבוא לביתו ולפגוש את אביו.

בבית הערבי כיבדו אותו בקפה טוב, עם ניחוח חזק של הל. למרות הכנסת האורחים היה ברור שצריך להסגירו. אחרי רבע שעה אכן הגיעו חיילים מצרים, כפתו ואזקו ולקחו אותו למפקדם.

בדרך ילדי הכפר הקיפו אותו וצעקו שיש לירות בו ולהורגו. כשסכנת המוות מרחפת מעל צווארי, אבא אמר לסמל הערבי, שיש לו מידע חשוב למסור למפקדו.

"אכן החיילים באמת שמרו על השבוי כל הדרך מזעמם של החיילים וההמון. ידיעת השפה הערבית הצילה את חייו. למרות הכול, אבא שהה בשבי המצרי במשך ארבעה חודשים."

"אבי יורה, לימד את שוביו לקרוא ולכתוב את שמם בערבית, וזאת מאחר והם לא ידעו קרוא וכתוב. כך קנה את עולמו והפך ל'מלך השבויים'."

ב-20 ביולי 1949, כשנחתם הסכם רודוס (הסכמי שביתת הנשק עם מצרים, לבנון, ירדן וסוריה) ובעקבותיו שיחררו 150 שבויים ישראליים, תמורת 4,000 שבויים מצרים. על כל שבוי ישראלי נכתב שמו ומספר על גבו.  המספר של האב היה 150, כלומר הוא היה אחרון השבויים שחזר.

רימון: "כאשר אתה גדל על סיפורים כאלו – אתה מעריץ ומלא הערכה לפעילותו, שהלכה וגדלה במשך התקופות בחייו. אבי ואימי שברו כמה מוסכמות שהיו מקובלות באותן השנים, ומהם למדנו מהי נחישות, התמדה, דבקות במטרה, הגשמה, מימוש, לעשות ולחשוב על האחר והכלל כשליחות – ללכת לפי צו ליבך, ללכת אחרי החלום ועוד."

כל אחד מארבעת ילדיהם לקח ערכים אלו, ויישם אותם בחייו באופן שונה. אפילו סיפור חתונתם של ההורים מחזק עקרונות אלו. אימי, רחל, הייתה ילידת ביירות, שבאה לארץ במסגרת עליית הנוער.

"היא פגשה את אבי שהיה המדריך שלה בעין חרוד. בתחילה, השידוך ביניהם לא התקבל באופן חיובי בקיבוץ. אבי היה בן 25 שנים ואימי בת 19 שנים בלבד. באותן השנים היה מקובל בקיבוץ לערוך חתונה משותפת למספר זוגות."

"לאחר היכרות של שנתיים החליטו השניים להינשא, אך אימי לא הסכימה להתחתן עם זוגות נוספים – ולבסוף נערכה להם חתונה צנועה על הדשא בקיבוץ."

בשנת 1962 הגיעה הצעה מטעם תה"ל (תכנון המים לישראל), לנסוע לפרס ולסייע בשיקום מחוז קזווין, שנפגע בצורה חמורה מרעידת אדמה.

חיפשו דוברי ערבית, בעלי ניסיון וידע בחקלאות. "אבי," מספר רימון, "החליט שהוא יוצא למשימה עם המשפחה לתקופה של ארבע שנים.

זאת הייתה חוויה יוצאת מן הכלל. כשחומייני עלה לשלטון חזרה המשפחה לארץ. בפרס אבי היה אחראי על 270 כפרים והציעו לו להיות אחראי על 370 כפרים בישראל."

כך מונה יורה ארצי לתפקיד קמ"ט החקלאות, במסגרת הממשל הצבאי והאזרחי בשטחים. תחנה נוספת בחייהם המשותפים של ההורים, הייתה ההחלטה והמעבר למושב.

בסוף שנת 1968 בני הזוג רכשו משק במושב בית עובד ומאז הם מתגוררים בו. יש להם ארבעה ילדים, 14 נכדים ונינים. ארצי המשיך להיות חקלאי, פרדסן ופעיל חקלאי התיישבותי ומשנתו משמשת מודל לחיקוי לילדיו ונכדיו.                    

בחוות הזיתים אלאדין

רימון ארצי (66)  מכפר רות משתתף בפעילויות לשבועות ב"חוות הזיתים אלאדין" במסגרת "פסטיבל חגיגה בלבן" בחבל מודיעין.

"נולדתי בערב ראש השנה, לכן הורי בחרו לי את השם רימון. אנו ארבעה ילדים במשפחה וכבן הבכור כנראה ספגתי רבים מהערכים של הוריי."
"החלטתי שאהיה חקלאי למרות שבמקצועי אני מהנדס מכונות, שעבד במכון להנדסה חקלאית במכון וולקני ואני לא מצטער. חיפשתי מושב צעיר וכך הגעתי ב-1985 לכפר רות."

"בתחילת הדרך גידלתי ורדים ליצוא ולשוק המקומי כמו רבים אחרים. כשענף הפרחים נפל, נאלצתי לחשוב מה לעשות במשק? התחלתי בקטן ותוך נטיעת 16 דונם עצי זית ועצים אחרים –  קמה 'חוות אלאדין', נדבך על נדבך ונרקמה ונבנתה הפעילות המגוונת."

"הקמתי את החווה יחד עם עזאם נאצר מהכפר צפא, העובד הנאמן שעבד איתי בחממות הוורדים וכאשר נסגרו החממות החלטנו שנמשיך לעבוד יחד בעסק התיירותי."

"מעל לשלושים שנים – יחסי העבודה ביננו מבוססים על הרמוניה והבנה. בחרנו את השם 'חוות אלאדין' מהסיפור על אלאדין ומנורת הקסמים, שבערה משמן הזית שבה."

"בשנים האחרונות מאד חשוב להדגיש את הנושא האקולוגי, הכבוד ושימור הטבע הכי שאפשר. אל דור הורינו איננו יכולים לבוא אליהם בטענות, מה עשו למען כדור הארץ לעומת הדור שלנו? כשהילדים לומדים ושומעים על הנושא ויודעים כבר לשאול שאלות."

"הם עשויים לבוא אלינו בטענות: מה באמת עשינו חוץ מלדבר? הנכדים שלי וחלק מהמבקרים בהחלט שואלים ומאד מודעים לנעשה בארץ ובעולם – השריפות, שיטפונות קיצוניים, התמוססות הקרחונים ועוד. אנחנו אפילו מדברים על צריכת יתר ובמה זה כרוך?" לכן, לדבריו בחווה מתעכבים ומדברים על "עבודת שורשים" בטבע."

"הכוונה היא לקישוט שורשי עצים חשופים מעל האדמה וקישוט גזעים בצביעה ובהדבקת חלקים שנסרגו. המטרה היא להנחיל את הכבוד לטבע, ולעורר את המודעות, סקרנות ויצירתיות."

סמדר לבנה ארצי (62), הבת השנייה, אמנית וציירת מוכרת בארץ ובחו"ל, המתגוררת כבר למעלה מעשרים שנים בארה"ב. בכדי להגשים ולממש את כישרונותיה, הייתה חייבת לטענתה להמריא ולעוף.

אורנה (58) גודקוביץ  ארצי, הבת השלישית, חזרה בתשובה וכיום חרדית בביתר עלית ומשמשת כבלנית במקווה.

יפרח ארצי (49), בן הזקונים הצעיר, הוא הבן הממשיך במשק ההורים בבית עובד ואיש עסקים. בעבר הקים את מסעדות 'כרמים' המוכרות, במושב סגולה ובבאר שבע.

לאורך כל חודשי השנה והחגים, מתקיימות פעילויות ב- חוות הזיתים אלאדין. בפעילות בשבועות יערכו סיורים משפחתיים בשטח החווה, במהלכם יחפשו המטיילים אחר שבעת המינים ויזהו את עצי הזית, התאנה, הרימון והתמר.

וכן זיהוי הפירות של העצים האלו, איך אוכלים אותם? ואיזה שימושים נוספים להם? המבקרים יכירו את הגפן, ומהו ההבדל בין עץ לשיח? ההבדל בין הגפן המייצרת ענבים שחורים לבין הגפן המייצרת ענבים ירוקים.

"המבקרים ימשיכו בפעילויות מעשיות וחווייתיות עם השיבולים, המייצגים את החיטה והשעורה משבעת המינים. לדוגמא: הפרדת גרעיני חיטה מגבעולי השיבולת, וטחינה לקמח. בשלב הבא יכינו פיתות שיכנסו לתנור וכמובן יטעמו ויאכלו עם גבינת לבנה וזעתר."

"פעילות נוספת היא הכרת צמחי המרפא והתבלין. מהם תכונותיהם? כיצד הם מסייעים לאדם? גם בפרטים פחות מוכרים, כמו למשל: איזה צמח מסייע לישון? ואיזה צמח יגן עלינו מעקיצות יתושים?"

"המבקרים ישתלו את אחד מהצמחים המתאימים לחליטת תה בעציץ וייקחו אותו לביתם. כמובן שירוו את צימאונם בשתייה צוננת עם צמחי החווה."

"כמו כן, יערכו סיורים לביקור בשטח תרנגולי החופש בחווה, שם ילמדו את ההבדל בין תרנגולות החיות בכלובים לעומת ותרנגולות חופש."

"בכל תחנה יהיה הסבר בקיימות ובצורך לשמור על כדור הארץ – כיצד האקולוגיה והמיחזור עשויים לשפר את המצב האקולוגי. תינתן אפשרות להאכיל את תרנגולי החופש, ולהתקרב אליהם."

עזאם נאצר (58) מהכפר צפא, מוסיף: "הקשר הטוב שהתפתח במשך השנים עם רימון ארצי הוא דוגמא לכיצד אפשר לעבוד יחד. גם בתרבות המסורתית חקלאית שלנו, מזה דורות, אנו עוסקים ומטפלים בכל שבעת המינים. אני עובד ועוזר בכל הנעשה ונדרש בחווה. גם אשתי מגיעה. מכינה את פיתות הנאפות בטאבון, את הזעתר ועוד."

אורנה ארד, האישה שאיתו: "כעשרים שנים אני בת הזוג בפרק ב' של רימון ארצי. התפקיד שלי בחווה, הוא ברישום הקבוצות, קליטה וקבלת המבקרים. וכמובן בעיצוב התכנים בפעילויות המגוונות."

חוות הזיתים אלאדין – הפעילויות יערכו: ימים שישי-שלישי 13-18/5, וכן שישי-שבת 21-22/5. בשעות 11:00/13:00/15:00 (יתכנו שינוים בשעות).