בקיבוץ חניתה חיפשו דרך לשמור על הקיבוץ ונכסיו

חניתה: אתחול מחדש. לאחר שביצעו שיוך קנייני של הבתים ומול תמונה דמוגרפית מדאיגה, חיפשו בחניתה דרך לשמור על הקיבוץ ונכסיו. הפתרון: שיוך פירות הנכסים לחברים וליורשיהם וקליטת חברים חדשים במעמד שווה לוותיקים

לשמור על הקיבוץ ונכסיו: השיוך הקנייני של הבתים ורישומם על שם החברים בטאבו, כפי שעשו כמה קיבוצים צפוניים, הוא מהלך שטעמו הראשוני הוא כטעמה של הקצפת שעל עוגת ההפרטה. יותר מכך: הוא הדובדבן שעל קצפת זו. הצריכה הופרטה, השכר הופרט (וממוסה), ועכשיו – הבית בידינו. נותרה שאלת הנכסים היצרניים.

כחברים "ביישוב גדר" (כמוני), זכינו בבית משלנו בתנאים טובים. אחרי שנות משבר, יש בכך הקלה ותחושת  ביטחון. זה גם משהו להוריש לילדים שבחוץ. אני מניח שחברים רבים בקיבוצים המופרטים היו רוצים בדיל הזה, אבל מחיר הקרקע באזורים מרכזיים יותר וההליכים מול רשויות המדינה, הנובעים מכך, תוקעים זאת. וכן, יש גם חשש מן ההשלכות (במקומות שיש) באשר לעתידו של הקיבוץ לאחר השיוך. לכן מחפשים חלופות שיוך אחרות, "רכות" יותר שיאפשרו לשמור על העוגה, גם אם לא לאוכלה בשלמותה.

היום השני של המהפכה

כבכל מהפכה, גם במהפכת השיוך, חשוב יותר יומה השני של המהפכה. אוקיי, את הבסטיליה כבשנו, לאן מכאן?  והיום השני הוא מורכב ומסובך. כיוון שמדובר בקיבוצים שגיל האוכלוסייה בהם גבוה מאוד ובשל תהליכי ההפרטה והשיוך, הם לא קלטו חברים חדשים (לא היה אינטרס) – מספר חבריהם התכווץ וגילם הממוצע המריא.

וכך, "היום השני" של מהפכת שיוך הבתים, הפך ליום שבו בתי החברים הוותיקים ההולכים לעולמם, עוברים לידי   יורשיהם שבחוץ ואלה משכירים או מוכרים אותם לתושבים, בדרך כלל לכל המרבה במחיר. חצר הקיבוץ הופכת לזירת נדל"ן והוא מתרוקן אט-אט מחבריו ומן הידיים המעטות שעוד עבדו בו. ועכשיו באה השאלה: מי יהיו "בעלי הנכסים"? האם ייוותרו חברים שיעבדו בהם? האם אפשר שמפעלים, שדות ומטעים שנועדו למאתיים בתי אב יישארו בידי 20-30 משפחות? דילמה קשה.

יש שתי אפשרויות: האחת, לשייך את הנכסים לחברים ואלה, או יורשיהם, יחליטו מה לעשות בהם: להפעילם, למוכרם, לנהלם מבחוץ, כל האפשרויות פתוחות. בתהליך כזה, הקיבוץ – לאחר שהחברים "ייגמרו" – הופך ליישוב קהילתי, או לפרבר של העיירה הסמוכה, עם או בלי הנכסים. תלוי ביורשים. האפשרות השנייה, היא "להתחיל קיבוץ חדש", שבו את מקומם ובתיהם של החברים שנפרדים מאתנו, יתפסו חברים חדשים שהקיבוץ יקלוט לתוכו; "נקלטים לחברות מלאה". מעין עליה שניה על הקרקע. זה מורכב, מסובך, אפוף בהערכות שווי וייעוץ משפטי, אבל זה מה שהחליטו בחניתה לעשות – להמשיך את הקיבוץ. אולי קיבוצים אחרים, בווריאציה שונה, ילכו בעקבותיו.

חשש מאובדן אמצעי יצור

ברקע המהלך הזה, עמד החשש כי הסדר שיוך הנכסים הקיים יוצר מצב בו, בעתיד הלא רחוק, חלק גדול מרווחי הקיבוץ, ישולמו ליורשים שלא חיים בו וכן חשש לגבי נכונות המדינה להשאיר אמצעי ייצור שנתנה, בידי הקיבוץ שבו חלק הולך וגדל של הרווחים הנובעים מהם, יופנה ליורשים שאינם חבריו. מדובר בחשש מהותי, שכן בחניתה גילם הממוצע של 175 חבריו הוא 70. בנוסף להם, יש 50 הנמצאים בעצמאות כלכלית. דמוגרפיה לא משהו.

כדי לקדם את המהלך של "להמשיך להיות קיבוץ", ולקלוט אליו חברים חדשים, הוחלט בחניתה "לאפס את המונה" של זכויות החברים והיורשים, כדי שהנקלטים החדשים לחברות יהיו במעמד שווה לוותיקים שבו.לפיכך יינקטו המהלכים הבאים:

הגדרת חוב הקיבוץ לחברים הוותיקים וליורשים (לפי היום הקובע, לפני כ-15 שנה), שיתבסס על הערכת שווי הנכסים וחוב הקיבוץ לאגודת החברים, והחזרתו המיידית להם, באמצעות שימוש בקרנות ויתרות הקיבוץ;

לאחר גמר החזר החוב, ישוב חניתה להיות קיבוץ שנכסיו שייכים לחברים בו ומנהלים אותו, קיבוץ בו הוותיקים והחדשים נהנים מפרות נכסי הקיבוץ באופן שוויוני.

בהצעה שהוגשה לאספה לפני כחודשיים וזכתה לרוב עצום, יש פירוט כיצד ייקבעו הסכומים, מתי ואיך ישולמו לחברים וליורשים ומה הרוב הדרוש לקבלת ההסדר הפרטני, לאחר שכל חבר יידע את הסכום שיקבל. בין היתר נכתב בהצעה, כי הסכום ישולם בתשלום אחד לאגודת החברים, שתחלקו בין כלל חבריה (חברים ויורשים), תוך שימוש במקורות הקיבוץ והוא יהווה פדיון מלא וסופי של זכויות אגודת החברים וחבריה לפירות הנכסים היצרניים, לרבות זכויות האגודה בתאגיד האחזקות; לאחר התשלום תפקע זכותה של אגודת החברים לקבלת חלק מרווחי הנכסים היצרניים, ומעת זו, ככל שיהיו רווחים, הם יחולקו בין כל חברי הקיבוץ המלאים בלבד, כולל חברים חדשים שיתקבלו לחברות מלאה; לאישור העקרונות המוצעים יידרש בתחילה רוב רגיל ולאחר מכן יוכן הסדר מפורט שלאישורו יידרש רוב מיוחד (75%) בקלפי וכן יידרש אישור של אספת אגודת החברים.

יהיה כדאי להיות חבר – לשמור על הקיבוץ ונכסיו 

עוזי שמש ממזרע, שנתיים יו"ר חניתה, נשמע אופטימי: "ברוב עצום החברים החליטו שחניתה ימשיך להיות קיבוץ, יקלוט חברים רק לחברות מלאה ושהנכסים יישארו בידי הקיבוץ. לפיכך השיוך הוא במתווה של פירות הנכסים, לא של הנכסים עצמם. העיקרון של 'השיוך הפירותי' זכה לרוב עצום בקלפי, שביטא רצון של החברים להבטיח את עתיד הקיבוץ וליהנות מפירות השקעתם בעבר. 97% תמכו בזה. יש נקלטים לחברות שבונים לעצמם בתים ואנחנו מתקדמים לקבלת היתר לבניית 40 יחידות נוספות. קורים פה דברים טובים."

מה מבטיח שיורשי הדירות או קוניהן ירצו להיות חברים?

"התקנון מאפשר אחד משניים: להיות חבר באגודה שיתופית חקלאית, או חבר באגודה הקהילתית. היורשים רוצים להוציא את המיטב וצריך לדאוג שזכויותיהם לא ייפגעו. עם זאת, אנחנו רוצים למנוע מצב שבו הקיבוץ יהפוך לזירה של דירות להשכרה, או למגורי תושבים ארעיים. אם הקיבוץ יהיה אטרקטיבי, יורשי הדירות ירצו להיות בו חברים. לחבר יהיו יותר יתרונות מאשר לתושב. אני מקווה שלקיבוץ יבואו אנשים שירצו בערבות הדדית ובקהילתיות. מי שרוצה לקנות דירה, עדיף לו להיות חבר, גם מבחינה חברתית וגם מבחינה כלכלית."

תתנו סובסידיה למורישים, כדי שימכרו רק למי שרוצה להיות חבר ולא למי שמוכן לשלם יותר?

"עוד לא חושבים על סבסוד למורישים, כדי לעודד הורשה למי שרוצים להתקבל לחברות. עוד אין לנו פתרונות לכך. יש קיבוצים שיצרו קרן לקניית בתים כדי להבטיח מכירה למי שרוצים להיות חברים. אנחנו דנים בכך. השאלה החשובה היא: מי יבוא לגור כאן – האם כל המרבה במחיר, או מי שירצה להיות חבר קיבוץ."

עוזי שמש מוסיף כי לאחר האישור העקרוני ל"שיוך הפירותי", תחל העבודה על המתווה הפרטני, כשכל אחד יידע את הערך האמיתי של תעודת ההשתתפות שבידיו. לצורך זה הם נעזרים בברית פיקוח שמבצעת הערכת שווי של הנכסים ומשרד עו"ד שלמה כהן לעריכת המסמך המשפטי. לדבריו, "צפוי שההצבעה המפורטת כספית תיתקל בוויכוחים והתנגדויות. מרגע שייתם עניין השיוך הפירותי, לכל החברים יהיו זכויות שוות בפירות הנכסים."

בינתיים כבר נעשה סיבוב אחד של "שיוך על רטוב", כאשר חלק מן התקבולים עבור מכירתו של מפעל קוטלב בשנת 2016 (75 מיליון דולר) חולקו בין החברים ויורשיהם. "מדובר במאות אלפי שקלים למשפחה" אומר לי אחד החברים ומעריך שהסכומים שיתקבלו בעקבות השיוך הפירותי, וישולמו "במכה אחת", יהיו יותר צנועים.

מחקרים חדשים בתחום האבוקדו הוצגו בכנס מקצועי בגליל המערבי