סגן רועי נהרי ז"ל ממושב אורה חזר הביתה אחרי משמרת לילה במוצב בצור הדסה, אבל עשה פניית פרסה ב-6:35 בבוקר הנורא של ה-7 באוקטובר ו"טס" דרומה כדי להילחם על כפר עזה * יחד עם חבריו ליחידה הסתער קדימה בעודו מוביל את צוותו תחת אש * בקרב נפצע רועי קשה והובהל לביה"ח בילינסון, שם נלחם על חייו משך יומיים, עד שהרופאים קבעו את מותו * בנפילתו, הציל חמישה ישראלים אחרים לאחר שאיבריו נתרמו על ידי משפחתו
קצרה היריעה מלהכיל את חייו מלאי ההשראה של רועי, ובכל זאת ננסה: רועי בנם הבכור של איריס חנה ורונן נהרי, נולד בשנת 26.4.2000 בבית חולים "הדסה" בירושלים. רועי היה אח תאום לבר, ושניהם אחים גדולים לרותם ועומר. בראיון עם רונן, שעזב קריירה מצליחה בהייטק עם נפילתו של בנו, ועוסק היום בעיקר בהנצחתו – קיבלנו הצצה לחייו של רועי והבנו עד כמה גדול היה בגבורתו, וכמה נדיב גם בנופלו.
"נולדתי במושב אורה, גדלתי פה ונשארתי במשק," פותח רונן. "גדלתי כמושבניק לכל דבר: היה לנו לול תרנגולות, היו לנו מטעים ושילבתי עבודה בלול עם לימודים. זה היה מושב אמיתי והתנהג כמו מושב אמיתי. עם זאת ובאופן יוצא מהכלל למדתי בבית הכרם בירושלים וטעמתי את נושא העירוניות. הכרתי חברים עירוניים, אבל בבית הייתי המושבניק, אז 'רקדתי על שתי חתונות'."
"את אשתי איריס, הכרתי אחרי הצבא. עבדתי שנה כדי לחסוך כסף ויצאתי לטיול הגדול של אחרי הצבא. זה היה בשנת 1989 לפני שזה היה טרנד לטוס מיד אחרי הצבא למזרח. הגעתי למזרח הרחוק לטיול תרמילאים, שם פגשתי את איריס שהייתה גם כן בטיול הגדול ופשוט התחברנו. את ירח הדבש עשינו בפיליפינים. היינו חמש שנים זוג עד שהתחתנו, ותמיד היה לנו ברור שנהיה יחד. אפשר לומר שטסתי עד יפן כדי להכיר את אשתי ולחזור לגור במושב. איריס, ילידת הרצליה, היא עירונית נטו ובכול זאת התאהבה בירושלים. לאחר מכן, התאהבה גם במושב אורה שבהרי ירושלים, באוויר הצלול ובמקום היפה."
"ילד ערכי שהיווה דוגמא אישית"
לאחר שאיריס ורונן התחתנו, בשנת 2000 – נולדו לאיריס ורונן בנים תאומים: רועי ובר. לאחר מכן נולדו רותם ועומר. חברים מספרים כי רועי גדל במשפחה חמה ומלוכדת עם הרבה אהבה, אנרגיות טובות ושמחת חיים. בנוסף לקשר המשפחתי ההדוק עם הוריו ואחיו, רועי הצטיין בקשרים חברתיים ענפים.
"לי יש נטייה למדעי החיים ואמא של רועי פסיכותרפיסטית," מספר רונן על חייו המקצועיים: "לפני נפילתו של רועי עסקתי בסטארט-אפ, ניהלתי והקמתי חברת סטארט-אפ בתחום של מכשור רפואי, אבל היום אני עוסק בהנצחת רועי."
תאר לי את רועי.
"רועי היה ילד ערכי שהיווה דוגמא אישית עד הרגעים האחרונים שלו וגם לאחר מכן. גידלתי את רועי 23 שנים ויש חוויות בלי סוף! דבר מאד בולט בחיי כיום, זה הרגעים בהם אני שומע הורים שכולים מדברים על ילדיהם ומספרים כמה הילד היה טוב ומדהים. ובאמת שאני יודע שכל מי שנפל בקרבות מאז ועד עכשיו חייב להיות מדהים. אבל אני כ-אב שכול חיפשתי דווקא מה לא מדהים אצל רועי כי לא רציתי להתרברב, אבל באמת שלא מצאתי שום דבר. רועי היה ילד מדהים, הוא היה ילד טוב, רגיש, בן אדם ערכי ואכפתי שאהב לתת מעצמו ונגע בכל כך הרבה אנשים.
"חלק מההיבטים השונים של אישיותו, הכרנו אחרי נפילתו בקרב," מסביר רונן. "הבנו כמה חברים היו לו – מסתבר שהיו לו כל כך הרבה מעגלי חברים, ובאמת, כשהילדים חזרו לחופשות מהצבא, בר (אחיו התאום של רועי) היה מסתובב עם ספר ביד כדי לקרוא ולנקות את הראש ורועי רץ לפגוש חברים. היו לו הרבה מעגלי חברים, הוא היה בחור עם נשמה, בחור כריזמטי שכולם שמו אליו לב כשנכנס לחדר. הוא היה הומוריסט, אהב לצחוק, התעניין בהמון דברים ולדעתי רצה ללמוד רפואה, אבל אין לי דרך להעריך מה היה עושה בעתיד."
"תמיד רציתי לומר לו כמה הוא מוכשר"
רועי למד בירושלים בבית הספר היסודי "עין כרם" ובבית הספר התיכון "בויאר". רועי אהב ספורט והיה שחקן כדורסל מוכשר. כבר בילדות החל להתאמן בנבחרת הקט-סל ובנערותו שיחק בקבוצת "הפועל ירושלים" וסומן כאחת ההבטחות של המועדון. כמו כן היה קפטן נבחרת הכדורסל של בית הספר.
על הצלחתו בתחום מספר רונן: "בכול נושא הספורט, רועי היה שחקן כדורסל מחונן שאהב ספורט בכלל ונגע בכל מיני תחומים – גם בטניס ובכול מה שקשור לפעילות גופנית, אבל הוא אהב במיוחד לשחק כדורסל. גם אני שיחקתי כדורסל בהפועל ירושלים ואליצור עד לפני שהתגייסתי, אז אולי זה משהו שעובר במשפחה.
"רועי שיחק כנער בהפועל ירושלים והיו לו הישגים בבויאר, כאשר היה הקפטן של המשלחת שנסעה לבולטימור וחזרה עם גביע. מרבית השחקנים שנסעו עימו זוכרים את רועי כשחקן מעולה בבולטימור, משום שהיה מתייעץ ושואל על כל דבר, מה שהוא עשה גם בחיי היום יום. בתוך תוכי תמיד רציתי לומר לו כמה הוא מוכשר."
אתה חושב שרועי היה בוחר בקריירה של שחקן מקצועי?
"נראה לי שספורט היה נשאר בחייו בגדר הנאה, אבל לא כמקצוען, למרות שיכל להיות. אני לא ממש יודע מה רועי היה עושה בחייו אילולא נהרג – זאת חידה, אבל אני יודע שכששאלו אותו: 'מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול?' הוא ענה: 'קצין בצבא ודוקטור', מעין שילוב של לחימה והצלת חיים. זאת הייתה תפיסת העולם שלו. כיום, החברים מספרים לנו יותר על חוש ההומור של רועי, הכיף שהיה אתו ועל כך שהוא אהב לבלות. רועי אהב את החיים, אהב את הטבע ובעיקר את פק"לי הקפה שלנו בהרי ירושלים."
נלחם כדי להילחם
רועי חונך ברוח ערכי הציונות ואהבת המולדת, לכן ויתר על קריירת כדורסל ובחר להתגייס לשירות קרבי. לאחר סיום התיכון עבר בהצלחה את הגיבוש לצנחנים, אך בשל בעיה בכתף נאלץ לעבור ניתוח והורד לו הפרופיל הרפואי. רועי לא ויתר ועשה הכול כדי להיות חייל קרבי. במשך כשנה עבר תהליך שיקום ובסופו הועלה הפרופיל.
בשבת של השביעי באוקטובר, רועי וצוותו סיימו משמרת לילה במוצב ביישוב צור הדסה. כשהחלו להגיע ידיעות מהדרום, הבין רועי מהר מאוד את המצב.
בשמונה בבוקר יצאו רועי הצוות שלו לכיוון יישובי עוטף עזה. התחנה הראשונה שאליה הגיעו הייתה שדרות. לאחר מכן נשלח הצוות לחוף זיקים, וכאשר פינו מהחוף שני דייגים פצועים וראו מספר רב של הרוגים, הם נחשפו לממדי האסון. משם נסע רועי עם חייליו לקיבוץ כפר עזה, שם נלחמו בעוז במחבלים וחילצו עשרות משפחות מבתיהן. בשעת לילה נתקלו באחד הבתים במארב של מחבלים, כשרועי היה הראשון להיכנס. הוא נפגע כשמחבלים ירו על הכוח אש תופת מנשק קל ורימונים נזרקו על רועי והצוות.
רונן: "ב-7 באוקטובר סיים רועי משמרת לילה באזור צור הדסה. כשהוא הבין מה קורה הוא ארגן שני האמרים עם צוות ו'טס' לדרום, כשהוא מאיץ בצוות הלוחמים שלו ואומר: 'משפחות נהרגות שם ואין לנו זמן'. הבנתי שמה שהרגיז אותו היה שצריך לעצור לתדלק. כשרועי וחייליו הגיעו לכפר עזה, הוא חתר למגע בכניסה ליד השער ועשה זאת בלי להתמהמה. זה היה רועי – ילד שלא דרש כלום ותמיד נתן דוגמא אישית.
"גם בילדותו אפשר היה להבחין באחריות של הילד, וגם בבגרותו כשלחם עם חבריו. מה שבלט בלחימה בכפר עזה (ומה שלמדתי תוך כדי השיח עם הצוות שלו) זה האומץ שלו. אחד מחייליו סיפר לי שהוא שאל אותו 'איך זה להיכנס ראשון לכל בית?' (בלחימה בשטח בנוי), ואז קלטתי שהוא זה שנכנס ראשון לכל בית, זה אומר הכול לגבי דוגמא אישית ואחריות. זאת תכונה שבאמת קשה להתעלם ממנה כשמדברים עליו."
"תתרמו מה שצריך, חוץ מהעיניים"
למרות הפגיעה שנפגע בקרב עם המחבלים, רועי הצליח להתפנות באופן עצמאי לרכב. הוא נפגע בלסת ולא הצליח לדבר, אך הרים אגרוף כדי לסמן לחייליו להמשיך להילחם. לאחר מכן הובהל לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, שם מצבו הידרדר והתברר כי נגרם לו נזק מוחי בלתי הפיך. כעבור יומיים מת מפצעיו.
"רועי היה חתום על כרטיס אד"י וידענו מאחיו בר שהוא רוצה לתרום איברים," מוסיף רונן לספר. "בר סיפר שהם קיימו את השיחה הזאת ביניהם וזה היה הרצון של רועי אם יקרה לו משהו. כשהאסון קרה, היינו כולנו בבית החולים והתבקשנו להחליט האם תהיה תרומת איברים או לא. ביקשו מאיתנו תשובה מהירה, מפני שההשתלה חייבת לקרות כמה שיותר מהר, ואנחנו כמשפחה היינו בדילמה קשה.
"שוחחנו על נושא תרומת האיברים והחלטנו שמספיק שאחד מבני המשפחה יתנגד, אז זה לא יקרה. רצינו שההחלטה תהיה של כולם. רותם אחות של רועי, לא יכלה לחשוב על זה, היה לה קשה מאד, אז אמרתי לה שאין בעיה – זאת זכותה המלאה להתנגד, אבל גם הסברתי לה מה זה נותן כשמישהו ניצל מתרומת איברים. אמרתי לה: 'תחשבי שאני הייתי צריך השתלת כבד', ולבסוף היא הסכימה אבל ביקשה ואמרה 'תתרמו מה שצריך, חוץ מהעיניים'. החלטנו כולנו לתרום את איבריו של רועי, מה שהציל את חייהם של חמישה אנשים שחיכו להשתלות."
מישהו מהאנשים שחייהם ניצלו בעזרת השתלת האיברים יצר עמכם קשר?
"זה לא טריוויאלי להגיע ולפגוש אנשים שהושתלו בהם איברים של רועי," מסביר רונן. "למעשה, מי שמתווך ביננו לבין האנשים שבהם הושתלו האיברים זה המרכז לאומי להשתלות. הם המתווכים שדרכם הגיעה אלינו אולגה פייקין (44), מושתלת כבד, עמה נפגשנו לאחר ההשתלה.
"זאת הייתה פגישה מאד מרגשת, כי פגשנו אישה שבמצב קודם הייתה בטיפול נמרץ ולא ידעה אם היא תחיה או לא. פגשנו אותה כשהיא עומדת על הרגלים, חיה ונושמת ויש לה חיים. לזה בדיוק התכוונו כשתרמנו את איבריו של רועי. דיברנו על כך במשפחה, ועם הזמן אני מניח שנרצה לפגוש עוד אנשים. הפגישה עם אולגה הייתה מבחינתי ניסיון מרגש. אני מתאר לעצמי שכל אחד שעבר השתלה מחזיק בידו סיפור דומה של 'לא ידעתי אם אחיה והיום אני חי'. אז אני שמח בשביל מי שחייו ניצלו בזכות רועי."
יש רגעים בהם אתה מרגיש את רועי?
"אני מרגיש את רועי לפרקים. לפעמים אנחנו מתפללים שרועי יופיע לנו בחלום ואנחנו רוצים להרגיש אותו. לא מזמן קרה משהו מדהים: ביום שבת השביעי של פסח – שזה היה היום שרועי ובר נולדו – איריס התעוררה וכששתינו יחד קפה היא אמרה שחלמה על רועי והסתבר ששנינו חלמו עליו באותו לילה. מדהים לחשוב שביום הולדתו הוא הופיע אצל שנינו בחלום. ההרגשה הזאת גורמת לי להרגיש אותו ולהיות אתו.
"במרוץ לזכרו של רועי שהתקיים לפני חודש בהר איתן, צעדתי בסיבוב בו כמשפחה היינו הולכים עם הכלבים. ברגע הזה חשבתי עליו המון, כי ברור לי שהוא חלק מהנוף הזה."
מה צפוי מבחינת הנצחת רועי?
"בימים האחרונים אני אוסף חומרים על רועי עבור החברה להגנת הטבע כי מארגנים טקס זיכרון. לפני חודש רצנו באזור הר איתן בשבילים ובמסלולים שרועי ואני הלכנו בהם יחד. למרוץ הגיעו 600 אנשים כדי לכבד את זכרו, לרוץ, לתמוך במשפחה ולדבר על רועי. מה שנתן לנו הרגשה טובה של ביחד, של תמיכה ואהבה."
סגן רועי נהרי נפל בקרב ביום כ"ה בתשרי תשפ"ד (9.10.2023) והיה בן עשרים ושלוש בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, והותיר אחריו הורים ושלושה אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן.
