אומרת ד"ר בלהה פריינטה, ממושב בני-ראם, פסיכולוגית חינוכית וראשת התוכנית לתואר שני בפסיכולוגיה חינוכית במכללה אחווה, שמאירועי ה-7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" מטפלת ומלווה משפחות של חטופים * הצצה מפתיעה לעולמה של אישה ופסיכולוגית עסוקה המשלבת קריירה ומשפחה
*תמונה ראשית: ד"ר בלהה פריאנטה. צילום: גל חרמוני
אדם מגיע למקצוע כלשהו ולעיסוק שלו בחיים, לעיתים מתוך בחירה חופשית. או מתוך איזה טריגר משמעותי שהוביל אותו לאותה הבחירה. יתכן שנקלע לסיטואציה מסוימת שקבעה את העובדה לבחירת המקצוע בעיתוי זה בחייו. עדיין יש בעלי מקצוע מסורתיים, שהמקצוע שלהם עובר בירושה מההורים. במיוחד זה קיים במושבים שדור ההורים והסבים שהקימו משקים לתפארת, כמפעל חיים של המשפחה. והדור הצעיר מתלבט בין מחויבות משפחתית, לבין שיקול כלכלי.
למרות שכיום בעידן החדש הכל נתון לשינוי, רבים העוסקים במספר מקצועות במשך חייהם. הניידות ממקצוע אחד לעיסוק נוסף או אחר, אף במדינות אחרות, שכיחה למדי ובעצם מבטאת את החידוש במקצב התנהלות החיים והתעסוקה בשנים האחרונות.
למרות זאת, מפתיע לא פעם, כאשר שומעים שיש אנשים שעוד בילדותם חלמו וכבר החליטו במה יעסקו "כשיהיו גדולים". אחת מהן היא הפסיכולוגית החינוכית ד"ר בלהה פריינטה (56), ממושב בני ראם, שהייתה עקבית במשך כל השנים להגשים את שאיפתה. המלחמות והמבצעים הצבאיים שהתרחשו ומתרחשים בשנים האחרונות בארץ וגבולותיה, כולל מלחמת "חרבות ברזל" ואפילו המלחמה באוקראינה, גרמו לה לכתוב מאמרים מקצועיים פורצי דרך, במסגרת מחקרים רבים שערכה ועכשיו הם נאספים לכתיבת ספר בנושא.
הציגי את עצמך ד"ר בלהה פריינטה!
"במקצועי אני פסיכולוגית חינוכית מומחית, המשמשת כיום כראשת התוכנית לתואר שני ב'פסיכולוגיה חינוכית' באקדמית אחווה. מיזם חדש שהקמתי יחד עם פרופ’ שפרה שגיא, להכשרת פסיכולוגים חינוכיים חדשים. אני רואה בעבודתי שליחות חשובה בפעילויות רבות ובהכשרת פסיכולוגים חינוכיים חדשים. במיוחד בתקופה זו, של חוסר אדיר."
במהלך מסלול חייה ניצבו בפני ד"ר פריינטה אתגרים רבים מסוגים שונים והיא יכלה להם והתגברה. בעקביות, ביצירתיות ובהמון הקשבה, בשילוב עבודה קשה וחריצות, קטפה פירות הישגים במחקריה למען הכלל. התמחותה באופן מעשי בזמנו הייתה בשירות הפסיכולוגי-חינוכי של מועצה אזורית באר טוביה. משם צמחה עבודתה והתרחבה, במיוחד בשנים האחרונות בהן היא מטפלת ומלווה קבוצות משפחות חטופים.
"לאחרונה אני שוקדת על כתיבת ספר אקדמי ומקצועי בנושא של מסע אל הורות במצבי לחץ ומשבר, יחד עם ד"ר יעל ברק לוי, ראש המחלקה לתואר שני בחינוך מיוחד במכללה האקדמית אחוה. כמו כן, אני עובדת על תכנית להוצאת קבוצות הורים לחטופים פדויים חיים לריטריט עיבוד בחו"ל."
רוצה להיות פסיכולוגית לילדים
כיצד ילדותך עיצבה את אישיותך ובחירת מקצועך בפסיכולוגיה?
"נולדתי בירושלים להוריי יהודית ז"ל ומאיר ברום, שניהם אנשי חינוך בכל נימי נפשם. הבית שבו גדלתי היה ספוג ברוח של למידה, סקרנות, ערכים ופתיחות תרבותית. אני בת הזקונים במשפחה ולאחי ולשתי אחיותיי יש מקום משמעותי בעיצוב מי שאני היום. כל אחד מהם מייצג תחום, עולם וראייה אחרת על החיים, אך כולנו חולקים את אותה אהבה; לידע, לאדם ולתרומה לחברה. ההפרש הגדול בין אחיי לביני, הינו 16.5-12 שנים. עובדה כרונולוגית שקבעה מציאות בשטח, שאני הבת הצעירה והמפונקת של המשפחה. זה היה אחד הטריגרים שליוו אותי בדרך, מאחר ותמיד רציתי להוכיח לעצמי ולמשפחה. שיש ביכולתי לכבוש יעדים ולהצליח."
ד"ר פריינטה עברה נתיבי חיים מאתגרים, מהם ליקטה תובנות והתנסויות שהכשירו אותה לפעילויותיה הרבות והמגוונות. וחישלו אותה לדרך המקצועית שבחרה מגיל צעיר. "כאשר הייתי בת שש, יצאנו הוריי ואני לשליחות חינוכית בת שש שנים בשווייץ. כילדה המעבר החד מירושלים המוכרת לי, למרחב האירופי הקריר והמסודר, היה בשבילי חוויה מעצבת. בשנים הללו למדתי גרמנית, נחשפתי לתרבות השווייצרית ולדרכי החשיבה האירופיות. ובעיקר רכשתי ראייה רחבה של העולם והבנה עמוקה שהאדם, בכל מקום, מונע מאותם צרכים רגשיים של שייכות, משמעות ואהבה."
כבר אז בימי ילדותה, היא מספרת שידעה שדרכה בחיים המקצועיים תהיה טיפולית. במהלך השנים בבית הספר היסודי התלמידה בלהה ברום הצהירה, שהיא רוצה להיות פסיכולוגית ילדים, ואכן לא נטשה את ההחלטה. כאשר המשפחה חזרה לארץ התלמידה ברום הייתה בגיל 12 ושוב חוותה מעבר משמעותי, הפעם חזרה לשורשים לישראל, אך מנקודת מבט בוגרת יותר. "השתלבתי בחיי ירושלים, בבית הספר 'פלך', שהיה אז חדשני ופורץ דרך בתפיסת החינוך לנערות. האווירה בבית הספר עודדה חשיבה עצמאית, העצמה נשית ולמידה ערכית. כל אלו ועוד השפיעו עליי עמוקות והעניקו לי ביטחון פנימי ואמונה בכוחן של הנשים לחולל שינוי. במקביל, שימשתי מדריכה בתנועת נוער של 'בני עקיבא' ולמדתי לראשונה מהי אחריות חינוכית, ומה המשמעות של נוכחות מבוגרת ותומכת בחיי ילדים ומתבגרים."
מה היו המשך השלבים בחייך לעבר הגשמת הייעוד?
"לאחר סיום לימודיי התיכוניים בירושלים הצטרפתי ל'שירות לאומי' ושוב מצאתי את עצמי בעולם החינוך, הפעם כמדריכה בביה"ס שדה 'קשת יהונתן' ברמת הגולן, בשנים 1987- 1989. נהניתי מאד מהשירות, ולמדתי דברים חשובים ומשמעותיים, בדומה לחיבור לטבע, לאדמה ולעבודה עם החניכים. במיוחד למגוון הפעילויות שהתקיימו, והובילו לדינמיקה הקבוצתית של החניכים הצעירים. עובדה שחיזקה בי את האמונה לקביעה, שהפסיכולוגיה איננה רק חדר טיפולים, אלא גם פן המאפשר את היכולת להקשיב. וכן להכיל ולהוביל תהליכי התפתחות אנושיים בכל סביבה.
"מעבר לשלבי הלימוד וההתנסות בפעילויות חינוכיות מגוונות במקום, שם בגולן הרחוק פגשתי את בן זוגי לעתיד שמעון פריינטה, מושבניק, יליד שדה משה, ששימש לאחר השירות הצבאי בסיירת גולני, כמדריך לטיול שיצאנו צוות של בי"ס שדה. שמעון בתפקידו כסגן אלוף היה בין מקימי היחידה האלפיניסטית, ומפקדה מעל לעשרים שנים. האהבה בינינו הולידה שלב חדש בחיי, המעבר לחיים בדרום. עובדה מעניינת להיסטוריה המשפחתית, שבחרנו להינשא בגן האירועים בחפץ חיים. זה היה גם המקום שהורי בזמנו בחרו להינשא בו, בתקופה שהיו חברי הקיבוץ.
פסיכולוגיה במרחב הכפרי
"בעקבות החתונה הגיע שינוי משמעותי בחיי, המעבר מן העיר אל המרחב הכפרי של המושבים. חשוב לי להדגיש שמעבר זה בעיניי הוא אינו רק פיזי, הוא נעשה מתוך בחירה מלאה: באהבה ובערך חשיבות המשפחה. בנוסף הוא עיצב בי את התפיסה כי חיים של משמעות. נוצרים תמיד מתוך: איזון בין שורשיות, שייכות ופתיחות לשינויים."
ד"ר פריינטה ממשיכה ומפרטת את מסלול חייה, המקום הראשון שהזוג הצעיר התמקם היה מושב משואות יצחק. לשם התקבלה כרכזת חברת הילדים. משם עברו למושב שפיר ומשם למושב בני ראם. במקביל לנישואיה היא התחילה ללמוד פסיכולוגיה לתואר ראשון באוניברסיטת בר-אילן, וסיימה בשנת 1993. כבר בשנים הראשונות ללימודים הבינה שזה המקום הטבעי בשבילה. והמשיכה ללימודי תואר שני וסיימה בשנת 1996 ומיד לאחר מכן, החלה את לימודי תואר הדוקטורט באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, עד שנת 2003. במשך השנים ד"ר פריינטה צוברת ידע וניסיון.
"הלמידה האקדמית חידדה בי את החיבור בין תיאוריה למעשה. ואת הצורך לשלב עומק מחקרי עם נגיעה אמיתית בשדה. במקביל ללימודים המשפחה התרחבה, ילדתי וגידלנו את חמשת ילדינו. בהמשך השנים חווינו טלטלה כאשר התברר כי בתנו היחידה סובלת מהתחרשות הדרגתית. ההתמודדות הזו הייתה עבורי נקודת מפנה אישית ומקצועית. לפתע חוויתי על בשרי את המורכבות של הורות לילדה עם קושי מתמשך. התעוררות של מצבים: החרדה, האבל, חוסר האונים אך גם את התקווה. האהבה והיכולת להיאחז בכל משאב אפשרי.
"באותה תקופה הבנתי עד כמה חיוני הליווי הפסיכולוגי לא רק לילד, אלא גם להוריו ולמערכת החינוכית כולה. מתוך החוויה הזו צמח בי ייעוד ברור: להתמחות בפסיכולוגית חינוכית, המבינה לעומק את כאבם ואת כוחותיהם של ההורים והילדים גם יחד מתוך ראיה מערכתית וקהילתית. את ההתמחות עשיתי בשירות הפסיכולוגי-חינוכי של מועצה אזורית באר טוביה, בהנחיית מומחיות מהשורה הראשונה. במסגרת ההתמחות עבדתי עם ילדים, הורים וצוותי חינוך. חלקם נפגעו ממבצעי הלחימה שהתרחשו באותן שנים, ובראשם מבצע 'צוק איתן'. ההתמודדות עם פחד, אובדן וחרדה בקהילה אזרחית תחת אש, המחישה לי כיצד טראומה לא פוגעת רק ביחידים. אלא מרעידה קהילות שלמות, הכוללות אנשים רבים בכל הגילאים."
כבר אז התמקדה לדבריה בתחום "ליווי הורים וילדים במצבי לחץ וטראומה", תחום שעם השנים הפך למוקד עיסוקה המרכזי, גם בקליניקה הפרטית שפתחה. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בנושא של "העברת ערכים בין-דורית" הדנה כיצד הורים מעבירים לילדיהם את ערכיהם, ומהם המתווכים המרכזיים בתהליך זה: הקהילה, תנועת הנוער ובית הספר.
"מחקר זה חיבר בין עולמות החינוך ,פסיכולוגיה, סוציולוגיה ותרבות וביסס את האמונה שלי שפסיכולוגיה חינוכית איננה רק טיפולית, אלא גם חברתית ערכית," מסבירה ד"ר פריינטה. "עם השנים, ובעיקר מתוך עבודתי רבת השנים בדרום, הבנתי שקיים צורך אמיתי ביצירת תשתית מקומית להכשרת פסיכולוגים חינוכיים, שיהוו את דור המשך שיפעל מתוך היכרות עם הקהילות, והאתגרים הייחודיים של האזור. ההכשרה באוניברסיטת בן-גוריון סיפקה בסיס מצוין, אך היה צורך בהרחבה ובנגישות גבוהה יותר. מתוך צורך זה נולד המיזם להקמת התוכנית, לתואר שני בפסיכולוגיה חינוכית במכללת אחוה, תכנית שהקמתי יחד עם פרופ’ שפרה שגיא ובתמיכתה הנלהבת של הנהלת המכללה ובראשה פרופ’ יפעת ביטון.
"זכיתי לעמוד ולראות כיצד קהילה של לומדים, מרצים ומנחים מתגבשת סביב חזון משותף: הכשרת פסיכולוגים חינוכיים מעולים, ערכיים רגישים תרבותית ומעורבים חברתית. זהו מפעל חיים זכות עמוקה ועונג מקצועי מתממש בצד העשייה המקצועית והאקדמית. המשכתי לעסוק במחקר, בעיקר סביב התמודדות הורית וילדית עם מצבי לחץ ואתגר. סוגיות אלו מעסיקות אותי לא רק מבחינה מחקרית, אלא גם מבחינה ערכית וחברתית. כיצד ניתן לתמוך במשפחות בזמן משבר, ואיך ניתן לתרגם ידע מחקרי שנאסף לפעולה בשטח."
טיפול וליווי משפחות חטופים
"במהלך השנים האחרונות נפתח לפניי אפיק חדש של עשייה בין-לאומית, בהחלט לא צפוי. זה התחיל בשנת 2022, עם פרוץ המלחמה באוקראינה. נשלחתי על ידי מכללת אחוה והסוכנות היהודית ללוות פליטים שהגיעו לגבול פולין-אוקראינה. טסתי לשם במסגרת משלחת סיוע, המורכבת: מסגל אקדמי וסטודנטים ממכללת אחוה, בשיתוף הסוכנות היהודית."
ד"ר פריינטה הובילה את קבוצת השליחות לאוקראינה, וסיפקה תמיכה רגשית להורים ולילדים פליטי אוקראינה. "העברתי סדנאות לאימהות ולילדים שברחו מן הקרבות. המפגשים נערכו במלון שאירח את המשפחות. התקשורת נעשתה באנגלית, בגרמנית ועם מתורגמנים. מדובר במפגש עם ילדים שהותירו מאחוריהם בתים, הורים או חברים היה מטלטל ומעורר השראה כאחד. למדתי כיצד גם במצבי שבר קיצוניים מתגלים באדם: כוחות אדירים של חוסן, אמונה ותקווה. אותו ניסיון ייחודי הוביל אותי כשנה מאוחר יותר, להזמנה ממשרד החוץ הישראלי. ללוות קבוצות משפחות חטופים בעקבות התוצאות הטרגיות מאירועי ה-7 באוקטובר."
ואכן, בנובמבר 2023, מיד לאחר תחילת המלחמה, התחילה ד"ר פריינטה לטפל וללוות במשפחות החטופים. וכן ליווי במסעות ההסברה שלהן ברחבי העולם. האירועים ותוצאותיהם סיפקו עבודה רבה לכל סוגי המטפלים המקצועיים.
"הרגשתי שזו הייתה שליחות לאומית ורגשית כאחת. הצטרפתי למשלחות של משפחות החטופים, שהייתי עמן בשיחות, עם גורמי ממשל, קהילות וארגונים בינלאומיים. תפקידי היה לשמש אוזן רגישה, כתף תומכת ולעיתים גם מיכל רגשי לכאב שאין לו מילים. במקביל, עלתה בי ההכרה שיש לתעד ולחקור את החוויה הזו. לא רק כמעשה מוסרי, אלא גם כהזדמנות להבין תהליכים אנושיים נדירים. ביחד עם פרופ’ סמדר בן-אשר ערכנו מחקר איכותי ראשון מסוגו. שהתייחס להתמודדות משפחות החטופים, ועל המטפלים שליוו אותן, ואנשי המטה שחלקם דיפלומטים לשעבר. מצאנו כי המושג 'האובדן העמום' (Ambiguous Loss) מקבל כאן עומק חדש: לא רק אובדן של נוכחות פיזית או וודאות לגבי גורל יקיריהם, אלא גם אובדן מרחבי הזמן – ערעור של תחושת הזמן. וכן של סדרי המציאות ושל הגבולות בין תקווה לייאוש."
ד"ר פריינטה מבהירה שבספרות המקצועית תוארו שלושה "זמני אובדן" עיקריים במשפחות חטופים: "זמן מקביל" – שבו מתקיימים יחד תקווה וייאוש; "זמן מת – משוער", שבו מתחיל עיבוד זהיר של אפשרות האובדן. והשלישי "זמן ניצחי – לולאתי", שבו הזמן עוצר והחיים מוקפאים.
"במחקר שלנו זיהינו כי שלושת הצירים הללו אינם נחווים רק על-ידי המשפחות, הם מתפשטים באפקט אדוותי גם אל המטפלים ואל אנשי המטה. כך הופכת החוויה לטראומה משותפת מערכתית, שבה כל המעורבים נעים במעגלי תקווה כאב ואשמה. זהו המחקר הראשון שבחן את 'האובדן העמום' בממד 'הזמן האבוד' כתופעה רגשית-חברתית-מערכתית, ולא רק כאירוע משפחתי. הממצאים מצביעים על כך שטראומה בלתי פתורה איננה רק פצע, היא מצב קיומי מתמשך שבו כל הסביבה נלכדת."
ד"ר פריינטה זכתה במספר רב של פרסים כמרצה וחוקרת מצטיינת. היא זכתה פעם שלישית ב"קרן להוראה אקדמית "באוניברסיטאות בחו"ל, וכן בכנס בינלאומי גדול שנערך בפריז בשנת 2018 , ונבחרה כמרצה המצטיינת של הכנס.
חיבור עמוק בין כאב לתקווה
ספרי על החוויות המרגשות שעברת עם משפחות החטופים לחו"ל.
"היציאה לשליחויות הללו בזמן המלחמה הייתה כרוכה בדילמות אישיות עמוקות. באותה תקופה בן זוגי שמעון ושני בניי הבוגרים גויסו למילואים, ונאלצתי להותיר בבית את שני בניי הצעירים, שהיו אז בגילאי תיכון. התלבטתי ארוכות האם לנסוע? אך הם ברוח של אחריות לאומית ובגרות רגשית, אמרו לי מיד שעליי לצאת.
"בערב שלפני הנסיעה ניגש אליי בני הצעיר ואמר: 'אמא, אני גאה בך שאת נוסעת ותורמת, אבל מה יהיה אם ידפקו אצלנו בדלת?' באותו רגע חשתי את עומק הפחד ואת המחיר שהשליחות הזו גובה מהמשפחה כולה. ישבנו ודיברנו ארוכות: על פחדים, על אמונה ועל כוחם של ערכים גם בשעת מבחן. בסוף אותו ערב החלטנו יחד, שאני אצא ואכן יצאתי.
"אחת החוויות החזקות שנחרטו בי הייתה בעת שליוויתי את המשפחות לבית המשפט הבין-לאומי בהאג שבהולנד. באותו יום התכנסו שם אלפי מפגינים פרו-פלסטינים, בעוד שבתוך האולם נדונה טענת 'רצח עם' נגד מדינת ישראל. וזה עוד בזמן, שחלק מהחטופים שלנו עודם נמצאים במנהרות החמאס, מחוץ לאולם ארגן משרד החוץ טקס 'קבלת שבת': שולחן ארוך עם כיסאות צהובים שעליהם תמונות כל החטופים. עמדנו שם נרגשים: בני המשפחות, אנשי המשלחת ואני. שרנו יחד 'שלום עליכם', והדמעות פרצו מאליהם."
היא משתפת שבאותו הרגע הרגישה שזה היה רגע של קדושה אנושית, של חיבור עמוק בין כאב לתקווה. כשהחלו לשוב החטופים החיים והחלו להיקבר החללים שהושבו, היא חשה תערובת של שמחה עצומה ועצב אין-קץ. אמנם תחושת השליחות לא פגה, אך התחדדה בה ההבנה כי מלאכת העיבוד והטיפול עודנה לפניהם. "ברור לכולנו שמלאכת הטיפול והשיקום תימשך עוד שנים. במהלך הליווי נדרשת הבניית משמעות חדשה ואלו הם תהליכים עדינים ומורכבים, אך הם גם לב-לבה של הפסיכולוגיה המערכתית שאני מאמינה בה."
חוויה אחרת שאכזבה את הקבוצה הייתה בעת הביקור אצל האפיפיור ברומא. "האכזבה הייתה כאשר האפיפיור אמר שצריך להפסיק את ההרג משני הצדדים. ולא התייחס לאירועים הזוועתיים ולא אנושים שעברו כאן אזרחים תמימים וילדים בישראל," הוסיפה.
הקשר הבינאישי והקהילתי
ד"ר פריינטה מספרת על המעבר למושב בני ראם, בו היא מתגוררת: "ההתאקלמות שלי במושב בני-ראם הייתה מהירה וטובה. עברנו למושב לשכונת ההרחבה בשנת 2017. קדמה לכך תקופת תיכנון ובניית הבית לאחר שרכשנו מגרש ריק. הקשר עם המשפחות והקהילה נוצר באופן טבעי דרך החברים של ילדינו. במשך הזמן הרחבנו את מעגלי הקשר הבינאישי והקהילתי. שמחנו מאד על המעבר, גילינו שהתושבים במושב הם אנשים נעימים ובעלי ערכים. העזרה ההדדית, ההתייחסות והאכפתיות כובשת. במשך שנתיים הייתי חברה בוועדת התרבות. ארגנתי טקסים קהילתיים ונהניתי מהעשייה בצוותא. בשנים האחרונות עיסוקי רבים, ומקצוע הפסיכולוגיה, המחקרים שואבים אותי לתוכם, לכן פרשתי."
איך את משלבת קריירה ומשפחה?
"אין ספק שבחירת המקצוע שלי כפסיכולוגית חינוכית תופשת שעות רבות מהלו"ז הצפוף שלי. במקביל לעשייה המקצועית, חיי האישיים מלאים ומבורכים. לשמעון ולי חמישה ילדים: גרניט (31), שחר (29), אופק (24.5), יהל (19) וצורי התלמיד (16.5). שניים מהילדים נשואים וכך זכינו גם בחתן ובכלה, ושישה נכדים מתוקים ממלאים את חיינו באור ובאהבה.
"אני מאמינה שאמנות השילוב בין קריירה למשפחה איננה מקרית. המסר שלי לנשים המתמודדות עם קריירה ומשפחה, מבוססת מניסיוני האישי. בכדי להצליח ולעמוד בעומס, מצאתי שבשבילי יש עקרונות ברורים של: שותפות מפרגנת, חלוקת זמנים מתוכננת היטב, והשקעה מתמדת. גם בעבודה וגם בבית מתוך אהבה, מסירות ואכפתיות אמיתית. לאורך השנים למדתי שהחוסן הנפשי של אדם נבנה בדיוק מהרקמה הזו, מהיכולת להיות: גם בת, גם אם, גם אשת איש, גם סבתא, גם חברה, גם חוקרת וגם מרצה. השילוב בין תחומי החיים השונים מעניק לי תחושת שלמות: אני נוגעת בילדים ובהורים דרך ההוראה והמחקר ובמקביל נטועה עמוק בתוך משפחתי, השורש שממנו אני יונקת כוח ומשמעות מהדרך שעברתי: מירושלים לשווייץ, מרמת הגולן למושב, מן המשפחה האישית אל המשפחות של החטופים."
בלהה מציינת שזהו מסע של הקשבה, של אחריות ושל תקווה: "הדרך לימדה אותי שהפסיכולוגיה איננה רק מקצוע אלא שליחות, ושחוסן נבנה לא מתוך היעדר כאב אלא מתוך היכולת להישיר אליו מבט, להחזיק אותו, ולמצוא בו את התקווה והכוחות. כל אחת תתכנן לעצמה את הלו"ז בהתאם לתנאים והנסיבות.
"הבוקר שלי מתחיל מאד מוקדם, בפעילות גופנית הכוללת גם חדר כושר. אני מקפידה על שמירה ואימון המוח, לכן משתדלת כל יום לכתוב טקסטים של כתיבה מדעית, מאמרים מקצועיים, למעט שישי שבת כמובן. ללא ספק הדוגמא האישית שספגתי מהורי שהיו אנשי חינוך מוקפדים ומקפידים, הוטמעה בי ללא מודע. החריצות שלהם הייתה ללא פשרות. למרות כל תובנות אלו, אני ניצבת גם מול המציאות. ולמדתי גם לצמצם עיסוקים, בהתאם לעומס. לדוגמא ההחלטה לצמצם את קבלת המעוניינים ביעוץ, בקליניקה הפרטית שלי בבית. זה לא היה פשוט, אך היה הכרחי בשבילי בתקופה עמוסה זו."
יהללך זר ולא פיך
ד"ר יעל ברק לוי, ראש המחלקה לתואר שני בחינוך מיוחד במכללה האקדמית אחוה. "ד"ר בלהה פריינטה הינה אשת טיפול וחינוך בכל רמ"ח אבריה. היא ראשת התוכנית לתואר שני בפסיכולוגיה חינוכית באקדמית אחווה. במהלך השנים שימשה במכללה כמרצה ומדריכה פדגוגית, כאשר היא מקבלת אותות הצטיינות בהוראה ובמחקר, ונשארת בלב תלמידיה לאורך שנים. בלהה עוסקת בהורות במצבי מצוקה וטראומה, וכחלק מזה היא מלווה משפחות. ותומכת בהן בתקופות המורכבות והקשות ביותר. כך היה כשיצאה עם משלחות של סטודנטים לתמיכה בפליטים מאוקראינה. וגם כשליוותה משפחות של חטופים למשלחות ברחבי אירופה. זכות היא לי להיות לה קולגה מקצועית, שותפה במחקר וחברה טובה, כשאנו מכירות כ-8 שנים."
