לא משעמם לאכול כל יום אותו דבר? איך זה קשור להחלטות הרות הגורל שמהן מורכבים החיים? הדי בן עמר בעד שמרנות וקבעון מחשבתיים
יש לי בארון הבגדים שמונה-עשרה חולצות טריקו שחורות עם שרוולים גזורים.
ובמספרים – 18 חולצות.
הסיבה שיש לי שמונה-עשרה חולצות טריקו שחורות עם שרוול גזור היא שנוח לי בהן, אני מרוצה מהן, והן מספקות לי את כל מה שחולצה אמורה לספק.
אני קונה אותן אצל טי-מקס חולצות, מפעל להדפסת חולצות-לוגו לבתי-ספר, חברות מסחריות, איגודים, ועדי עובדים ועוד. את מקסי הבעלים של טי-מקס אני מכיר עוד מהימים שהמפעל היה ביד חנה, ואני הייתי מרכז המשק שהשכיר לו את המבנה. המפעל ישב ביד חנה עד שרשות מקרקעי ישראל ציוותה לפנות אותו משם, במסגרת מבצע ארצי שכל תכליתו הייתה למרר את החיים להתיישבות העובדת, וכך עבר המפעל לאזור התעשיה בקיסריה.
אני קונה את החולצות הללו לפני שהדפיסו עליהן, כשהן חלקות, ותמיד את השחורות בלבד, במחיר של 15 שקלים לחולצה. אחרי ששילמתי אני מניח אותן על שולחן מתכת חלק במפעל, מבקש זוג מספריים גדולים לגזירת בדים, וגוזר מהן את השרוולים.
אני שונא שרוולים.
כל הסינים דומים
למה אני צריך 18 חולצות שחורות כאלה בארון, אתם שואלים? כדי לגוון.
איך אפשר לגוון אם כל החולצות דומות, אתם שואלים? זה רק מראה לי עד כמה אתם לא מבינים. זה כמו שאיש מערבי יגיד על הסינים "כולם דומים!" והרי אנחנו יודעים כבר שלמי שבאמת חי ביניהם הם נראים שונים.
כך גם החולצות שלי.
אז אני מחליף חולצה שחורה בחולצה שחורה אחרת וכך אני מגוון. כי חשוב בלבוש לא לשעמם.
במקרה של החולצות שלי אני גם עובד לפי המוטו של הנרי פורד שאמר על המכוניות שייצר בסרט-נע ומכר לציבור: "אצלי אתה יכול לבחור מכונית בכל צבע שתרצה, בתנאי שהוא שחור".
אז ככה גם החולצות שלי.
הן משמשות אותי גם בחורף, אם תהיתם לרגע, ואם יש ימים ממש קרים, שזה עניין תיאורטי ולא ממש קורה בישראל, אני שם עליהן חולצת ג'ינס פתוחה והכול מסתדר. יש לי שתי חולצות ג'ינס כאלה.
בנוסף, יש לי גם חולצת כפתורים תכולה של ראלף לורן שקניתי ב-2006 בניו-יורק, למקרה שאוזמן לחתונות או בר מצוות או בריתות, אירועים שמקובל לומר עליהם שהם חגיגיים ועל כן יש להתלבש בהתאם, הגם שהם אירועים מהסוג שאני משתדל להמעיט ללכת אליהם ואף מתחמק מהם ממש, אבל לא ארחיב את הדיבור על כך עכשיו.
ללוויות, לעומת זאת, החולצות השחורות שלי דווקא מאוד מתאימות – מלוויות אני לא מתחמק כי לא צריך להביא צ'ק, לא אוכלים בהן כמו חזירים ואין מוזיקה נוראה עם באסים אימתניים.
באגף המכנסיים יש לי שלושה זוגות ג'ינס מתוצרת מוחמד-ליווייס, שזה כמו ליווייס אמריקאי רק שהוא מיוצר בבאקה אל גרבייה, ומחירו כ-80 שקל לזוג. ומכיוון שג'ינס הם מכנסיים מהסוג שלא צריך להחליף כל יום, שלושה זוגות מספיקים לכסות את כל הדרישה כולל חתונות, שמצריכות להוציא עבורן ג'ינס נקי מהכביסה.
וזהו.
שחור זה השחור החדש
לפני כמה שנים חניה זוגתי-לחיים-ארוכים שאלה אותי אם לא משעמם לי כל הזמן ללבוש חולצות שחורות ואם לא בא לי לגוון קצת, אז הרהרתי בדבר וחשבתי שאולי היא צודקת, ונסעתי למפעל החולצות טי-מקס באזור התעשייה קיסריה וקניתי חמש חולצות טריקו אפורות, שאותן השכבתי על שולחן המתכת ההוא וגזרתי להן את השרוולים.
אבל מה שקרה אחר כך היה הדבר הבא: בבוקר עמדתי מול הארון והתלבטתי איזה חולצה ללבוש היום – שחורה או אפורה?
והעומס הרגשי בהחלטה היה גדול מדי עבורי.
שהרי מה הם החיים אם לא אוסף של החלטות, קטנות וגדולות, שחלקן מתגלה בהמשך כהרות-גורל, ורק אין אנו יודעים ברגע ההחלטה אם כזו היא או לא, כי את זה אנחנו למדים בהמשך, מתוך התגלגלות האירועים והנסיבות.
כמו אותו ערב ב-9.9.2001, כשבתי רצתה לנסוע לחבר שלה בקיבוץ שכן, ואמרה לי שהיא הולכת אל קרצ'י סדרן הרכב של הקיבוץ לקחת ממנו את הדייהטסו הלבן, ואני אמרתי לה: "בשביל מה לך? הרי יש לך את האוטו של סבא שהוא נתן לך במתנה!"
והיא אמרה: "אוי, נכון! באמת אני אקח את האוטו שסבא נתן לי!"
ובאוטו הזה קרתה לה רבע שעה מאוחר יותר התאונה ששינתה את חייה וחיינו לעד.
ולך דע אם התאונה הייתה קורית בדייהטסו הלבן.
אז יש לנו די והותר החלטות ובחירות הרות גורל בחיינו מדי יום, והרגשתי שההחלטה אם ללבוש טריקו אפור או שחור בבוקר גדולה עלי, ונפטרתי מחמש חולצות הטריקו האפורות במיכל מחזור הטקסטיל שבפינת המחזור ביישוב והבקרים שלי נעשו שלווים ורגועים שוב.
למה אני צריך את החרא של הודו?
חניה טוענת שיש בהתנהלותי מן השמרנות ומן הקבעון המחשבתי וחוסר פתיחות לשינויים.
לא עוזרים לי כל המאמרים שאני כותב ומפרסם במקומות שונים, מאמרים בהם אני מציג את חיי האנוש כחסרי חשיבות ומשמעות, גישה שאינה שמרנית ואינה מקובלת בעליל, וגם מראה בהם את חוסר החשיבות בכלל של הקיום האנושי ביקום, ואת העובדה שכל חיינו ומעשינו הם חלק מהצגה ומשחק, ובנויים על ערכים שהם הבל ורעות רוח וחסרי טעם בכלל.
ועוד חניה מחזקת את טענותיה בדבר השמרנות והקבעון שלי בעובדה שאני מוכן לצאת לחופשה בחו"ל לכל מקום שהיא רק תבחר, בתנאי שזה יהיה אמסטרדם.
"אני מכיר את אמסטרדם כמו את כף ידי," אני אומר לה. "אני יודע בדיוק לאן ללכת שם ומה יעשה לי שם טוב. זו אחלה עיר שבעולם – למה אני צריך את החרא הזה של הודו? מה איבדתי שם?"
בישול לאנשים שבעים
ועוד חניה טוענת שגם באוכל אני מקובע ושמרן.
"לא נגעת באוכל שהכנתי לך ולא טעמת אפילו", נהגה לומר לי בימים שעבדתי בשיפוצים והגעתי הביתה בערב רעב מאוד, וכל מה שחלמתי עליו היה עוף פשוט בתנור עם אורז לבן, או שניצל רגיל עם פירה לידו, או מרק עוף מהביל ובתוכו נתחי עוף – מי צריך יותר מזה?
רצה הגורל ודווקא אז חניה התעניינה מאוד בבישול ועשתה ניסיונות שונים בבישול מתקדם ומתוחכם, שהוא בישול מאוד מתאים לאנשים שבעים, אבל לא למי שעסק כל היום ביציקת בטון, למשל.
מה שגרם לכך שבדרך הביתה נהגתי לעצור בשווארמה-הכיכר שאם יש משהו שאי אפשר להאשים אותם בו, זה שהלאפה עם שווארמה שלהם היא אוכל מתוחכם.
וטוב שכך.
לאחרונה כל מיני נסיבות, ביניהן סגירת המשכנתא לבנק, הביאו לכך שמצבנו הכלכלי נעשה נוח, ואפילו נוח מאוד, ועשיתי לי נוהג לאכול כל יום סטייק שאני רוכש אצל הקצב. הרכישה של המכשיר המופלא הקרוי "נינג'ה" המבשל באמצעות אוויר חם עוזרת לי בזה מאוד.
על כן בשבוע שעבר, אחרי מספר חודשים כאלה, שאלה אותי חניה את השאלה הבאה:
"תגיד, לא נמאס לך לאכול כל יום סטייק? אתה לא רוצה שאבשל לך משהו? אני לא מבינה איך אתה יכול לאכול כל יום אותו דבר! לא בא לך להחליף קצת?"
"אני חי איתך כל יום כבר 40 שנה," אמרתי. "כל יום עם אותה אישה 40 שנה – ולא בא לי להחליף אותך! למה צריך להחליף משהו טוב??!"
שעל זה לא הייתה לה תשובה.
