שקע טלפון שמתקלקל כל פעם מחדש, מסגרת מוזהבת ואנשים בגלבייה שמקיפים קובייה ענקית בלי הפסקה. החיים בין רמת גן לבאקה אל גרביה על פי הדי בן עמר
נסעתי אל דפוס אל-הודא בבאקה אל גרביה.
את דפוס אל-הודא הכרתי כשהדפסתי שם את החשבוניות של העסק שלי כשעדיין היה לי עסק, וכשעדיין הוצאתי חשבוניות.
חייבת האמת להיאמר: אני אזרח ממושמע, אבל כשהבנתי עד כמה גונבים את המיסים שלנו לעניינים שלא להם נועדו, הקפדתי פחות בעניין זה, אבל זה היה מזמן.
הפעם הלכתי לדפוס אל-הודא לבקש שיכינו לי שי הוקרה לאיימן מ"זמר תקשורת״.
ההיכרות שלי עם איימן מ"זמר תקשורת" החלה כשבתי עברה להשתמש בסמארטפון משוכלל במקום בסלולרי פשוט.
עקב הפגיעה בתאונת הדרכים לבתי יש אטאקסיה, רעידות ביד.
כשהיא מנסה להכניס תקע טעינה של סמארטפון לשקע הטעינה שבו, הרעידות פוגעות בשקע והוא מתקלקל.
כשזה קרה בפעם הראשונה, נסענו לרמת גן למעבדה שבתי שמעה עליה. שם המתנו כשעה וחצי והחליפו את השקע לחדש.
לקחו 250 שקל.
אחרי חודש זה קרה שוב. נסענו לרמת גן והמתנו שעה וחצי. שוב 250 ש"ח.
בפעם השלישית שאל אותי בעל המקום: "מה קורה שהשקע כל פעם מתקלקל?״
הסברתי לו: נכת צה"ל, אטאקסיה,
יד רועדת – הבחור התרשם.
״אם כך," הוא אמר, "נעשה לה הנחה – תשלמו רק 200 ש"ח לתיקון כזה״.
ואז מישהו הכיר לי את המעבדה של איימן מ"זמר תקשורת", מהכפר יאמה, חמש דקות מיד חנה.
נסענו אל איימן ב"זמר תקשורת". חיכינו חצי שעה, והטלפון תוקן.
״50 שקלים," אמר איימן, ומאז הלכנו
רק אליו.
בפעם השלישית שבה הגענו אליו עם שקע מקולקל איימן שאל: "מה קורה שכל פעם השקע מתקלקל?״
הסברתי לו את ההסבר הרגיל: פגיעה מתאונה, נכות, רעידות ביד – כל הסיפור. איימן הקשיב ונענע בראשו בצער.
כשהסתיים התיקון הוצאתי כסף לשלם ואיימן העמיד את ידו כקיר חוסם,
בתנועת סירוב.
״אין מצב!" הוא אמר. "במצב כזה אני לא לוקח כסף!״
״אבל זה רק 50 שקלים!" אמרתי. "זה לא קשה לנו לשלם! בבקשה קח את התשלום שמגיע לך!״
אבל איימן לא התרצה.
״זה עניין של מצווה". הוא אמר. "אסור לקחת כסף במצב כזה״.
ומאז סירב לקחת כסף עבור תיקוני שקע הטעינה.
הכי אלגנטית שיש
בשלב כלשהו הרגשתי שאני לא יכול לעבור על כך בשתיקה. החלטתי לנסוע אל דפוס אל-הודה בבאקה אל גרביה ולהזמין עבור איימן מכתב הוקרה ותודה, חרוט על עץ באותיות מעוצבות, וממוסגר במסגרת של לבן וזהב – לא ממש הטעם שלי, אבל בדפוס אל-הודה הסבירו לי שזו המסגרת הכי אלגנטית ומרהיבה שיש.
״כל אדם בר-דעת", הסבירו לי שם, "שטיפת שכל בקודקודו ויש לו גם טעם טוב, יאהב אותה״.
השתכנעתי.
המכתב החרוט בחריכה בעץ בתוך מסגרת תמונה היה מוצר מרשים, לפחות במונחים אוריינטליים, וביטא את כל רגשי תודתנו בערבית ספרותית, מכתב שהמעצב של בית הדפוס עזר לי לנסח.
ההכנה אמורה הייתה לקחת שעה. העדפתי להישאר בחנות ולהמתין. לא היה לי משהו טוב יותר לעשות.
ישבתי מול חוסאם, הבעלים, שקעתי בכורסת העור הנוחה וצפיתי במסך הטלוויזיה הגדולה שהייתה תלויה על הקיר מולי. על המרקע הקיפו אלפי מאמינים בהליכה איטית את אבן הכעבה השחורה. ברקע טרטר מואזין טרטור מונוטוני שקט, כמו מנוע של מזגן משוכלל.
מאחר שאני לקוח ותיק, החלפתי כמה מילים על הא ועל דא עם חוסאם. ברקע המאמינים המשיכו להקיף את הכעבה בהליכה איטית והמואזין המשיך לטרטר.
כצפוי, הגיע הקפה. שתינו וחוסאם הצית סיגריה. בעבר נהגתי גם אני להצית סיגריה יחד איתו, אבל מאז שהפסקתי לעשן – מה שלא מנע את התקף הלב שלי – אני מסרב בנימוס כשמציעים לי.
דיברנו על המצב – המאמינים על המרקע המשיכו בהליכתם האיטית ובהקפה והמואזין המשיך בשלו.
חוסאם שאל מה הביא אותי להזמין את המכתב הממוסגר החרוט בעץ, ואני סיפרתי על איימן מ"זמר תקשורת" ועל בתי.
ברקע החבר'ה על המרקע המשיכו להקיף את הקובייה השחורה בהליכה איטית והמואזין נשמע כמו טוסטוס ישן.
הגרפיקאי של בית הדפוס הראה לי הדמיה ראשונה ואני אישרתי אותה. על המרקע החבר'ה המשיכו להסתובב בתנועה איטית והמואזין סלסל בקולו.
בשלב כלשהו התחלתי לתהות אם אלו אותם אנשים כל הזמן, או שהם מתחלפים מעת לעת. ניסיתי לעקוב אחרי דמות אחת מתוך ההמון המהלך לאיטו במעגלים, ולראות כמה סיבובים הוא עושה ועד מתי ימשיך, אבל במהלך הסיבוב הוא נעלם מאחורי הקובייה השחורה הגדולה ואני לא הצלחתי לזהות מבין החבר'ה היוצאים מהצד השני אם זה הוא או שאיבדתי אותו.
ניסיתי לבחור מישהו אחר, אבל כולם היו לבושים דומה, או לפחות דומה לעיניי הלא-מקצועיות בעניינים של תפילה וטקסי דת. לכמעט כולם הייתה גלבייה לבנה, ולא ידעתי מי הוא מי ואיך להבחין דווקא בדמות שבחרתי מכל הדמויות.
האנשים על המרקע המשיכו בהליכתם האיטית סביב הקובייה השחורה והמואזין המשיך לגרגר בקול מונוטוני.
לפני המלחמה וטבח נתניהו באוקטובר הייתי מעריץ של סדרות מתח וסרטי פעולה, כך שניתן להבין אם אגיד לכם שהייתי מרותק למסך ולמתרחש בו – לך דע מה יקרה בסצנה הבאה!
היום אני פחות מתלהב מסרטי פעולה, למען האמת. ניסיתי לראות את הבלתי נשכחים 3 או 4, והסרט התחיל עם אנשים על טנדרים לבנים שמסתערים לתוך בסיס ויורים לכל עבר ושוחטים את כולם, אז עצרתי את הסרט ולא התעכבתי לבדוק אם אלו הטובים או הרעים – אנשים שמתפרצים ויורים לכל עבר בטנדרים לבנים מעבירים לי כיום משום מה את החשק להמשיך ולצפות.
אבל על המרקע אף אחד לא הסתער על אף אחד אחר, כך שמבחינתי זה היה בסדר. איכשהו, הצלחתי לשכנע את עצמי שאין כל קשר בין אנשים שמסתובבים בהליכה איטית סביב קובייה ענקית שחורה לבין אנשים שמסתערים על אנשים אחרים בטנדרים לבנים ויורים לכל עבר ושוחטים את כולם.
הם הזכירו לי דווקא תמונות מברכת הכוהנים בכותל – המון אנשים שנראים כולם אותו דבר, בעיקר משום שהם מכוסים כולם בטליתות לבנות, מול קיר ישן במקום סביב קובייה שחורה, והם כולם מתנענעים כלולב ומטרטרים כמו המואזין שכאן על המרקע, רק בשפה אחרת ומילים
כאילו-אחרות, וגם כאן הצלחתי לשכנע את עצמי שאין כל קשר בינם לבין אנשים שהמציאו תורת גזע חדשה-ישנה ועושים בה קרדום לחפור באדמה ובנפש של אנשים אחרים.
על המרקע הכול נראה תמים כל כך.
אנשים בגלבייה
כשהעבודה הייתה עשויה וקיבלתי אותה עטופה יפה, הוצאתי מזומן וביקשתי לשלם ללא חשבונית.
״תשאיר לך את המע"מ", אמרתי לחוסאם. "אני לא מנסה לחסוך במחיר. קח כמה שתיקח, רק אל תשלם על זה מיסים. אני שונא שהממשלה גונבת את הכסף שלנו״.
אבל חוסאם סירב.
״אתה צודק", הוא אמר, "ואני מסכים איתך, אבל אני לא יכול לסכן את העסק שלי״.
נסעתי מבאקה אל גרביה ליאמה, למעבדה וחנות המכר לסלולרי "זמר תקשורת", לתת לאיימן את שי ההוקרה.
על הקיר לימיני הייתה תלויה טלוויזיה גדולה. על המרקע הסתובבו אנשים לבושים בגלבייה מסביב לקובייה גדולה ושחורה בהליכה איטית. ברקע מואזין טרטר בקול מונוטוני.
הייתה לי הרגשה שראיתי את התוכנית הזו כבר פעם, אבל החמצתי את הסוף.
מישהו יודע איך זה נגמר?
