למיכאל וייס היו סיבות טובות להיות קורבן ולקטר, אך במקום זה הוא בחר ליזום, לעשות וליצור, בתחום הבנייה החקלאית והתעשייתית, ועל הדרך, גם להקים משפחה לתפארת ולהתפרנס בכבוד. " לקחתי את כל הקשיים שחוויתי, ובמקום לבכות על האובדן של העבר כיוונתי לעתיד גבוה והפכתי את החיים שלי ליצירתיים וטובים," הוא אומר, כך בדרכו הפך את הלימון ללימונדה
נולדתי ב-1950 בבית לחם הגלילית – האימא ניצולת שואה, בגיל 15 התייתמה משני הוריה שנספו לנגד עיניה, נשארה לבד במחנות והצליחה לשרוד. אבא התייתם מאביו בגיל 3 ואם שלא יכלה לגדלו, כך גדל ללא הורים בבית דודתו בבודפשט.
לפני שהנאצים השתלטו על הונגריה, דוד של אבא בארגנטינה, שלח לו כסף כדי שיברח לארץ, וכך בגיל 15 אבא עלה ארצה לבדו, נכנס ללמוד בבית ספר חקלאי מקווה ישראל (בכיתה אחת עם חיים בר לב) …
כשפרצה המלחמה, כל בני המחזור של אבי התגייסו לבריגדה היהודית, ובגיל 17 מצא אבי את עצמו נלחם נגד הנאצים באירופה. לאחר המלחמה אבא חזר לארץ כחייל בריטי משוחרר ואימא, כניצולת שואה.
הוריי הכירו כאן ולאחר שנישאו, עברו להתגורר בכפר גדעון (ברפת עזובה של משפחת גורודצקי), שם נולדה אחותי הבכורה מרים. זמן קצר לאחר מכן, פרצה מלחמת השחרור ואבא מצא את עצמו שוב במלחמה.
לאחר המלחמה, אבא התחיל לעבוד על משאית. באחת הנסיעות פגש בן כיתה ממקווה ישראל (בן עמי תמיר), שסיפר לו שחלק מהמחזור התיישבו בבית לחם הגלילית. כך, אבא סובב את המשאית מיד, העמיס את המשפחה והצטרף לחבריו בבית לחם. שם התגוררה משפחתנו בבית גרמני ישן ויחד עם עוד שתי משפחות, התחילו בחיים חדשים במושב. בשלב מסוים המושב הורחב, נבנתה שכונה חדשה, שתי משפחות עברו לשכונה החדשה והוריי נותרו לבדם, בבית הגרמני הישן והגדול "בית וייס".
איך הגעת לבניית סככות?
אבא היה חקלאי ואימא עקרת בית שעזרה מאוד בעבודות המשק. מבחינה כלכלית ממש לא הלך להם – כל החיים הם חיו בחובות שהלכו וטפחו, מבלי יכולת להיחלץ. מכאן למדתי שיעור לחיים שלא אטול על עצמי חובות – לא אהיה חקלאי, שכדי להקים ענף חקלאי לקיום, אצטרך להשתעבד לנושים ולמערכות מימון. עדיף שאתן שירות מקצועי לאחרים שרוצים להמר, ואני אתפרנס בזכות ובכבוד ולא בחסד.
הייתי ילד פנימיות, כל הזמן בדקתי גבולות, ביה"ס בשבילי נחשב מועדון חברתי, והיה קשה מאוד לגדל אותי. נדדתי בין פנימיות והאחרונה הייתה פנימיית אונים בכפר סבא. למדתי שם מכונאות ואפילו הוצאתי תעודת גמר, אבל מעולם לא עסקתי במקצוע הזה, כי מלכתחילה למדתי אותו, בעיקר כדי לְרָצוֹת את הוריי ולא בגלל שאהבתי אותו.
היו לי ידיים טובות ולבר מצווה קיבלתי רתכת במתנה. כבר בגיל 15 בניתי את הסככה הראשונה שלי בבית לחם, חצי דונם לול תרנגולי הודו לאבא, סככה שעומדת על תילה מאז ועד היום מזה כ-55 שנים. הבנתי את הכוח של הפלדה ומאז אני בונה סככות, בזו אחר זו, סככה ועוד סככה…
כילד פנימייה, מצאתי מקור לדמי כיס בסביבת הפנימיה אצל בעל מלאכה שייצר סולמות לקטיף הדרים. כל יום, לאחר הלימודים, הלכתי אליו, ריתכתי סולמות והייתי לאחד התלמידים "העשירים" בפנימייה. בניגוד להרבה תלמידים מהפנימייה, שכולנו חיינו רחוק מהבית, קבעתי לעצמי קווים אדומים בכל הקשור למוסר (גניבות וסמים), ואת הקווים האלו מעולם לא חציתי.
הצטרפתי לגרעין ושירותי הצבאי עשיתי בחטיבת הנח"ל. בחופשות מהצבא עסקתי במסגרות וכך בניתי עוד ועוד סככות ובהם – לולים, דירים, רפתות וגם תיקון ובניית כלים חקלאיים.
עם הזמן רכשתי ניסיון ומיומנות וגם השכלה רלוונטית – נהייתי קבלן רשום וגם קבלן אסבסט מורשה. לקחתי על עצמי פרויקטים גדולים אשר בהם התנסיתי והתמחיתי ברבות השנים והמוניטין שלי הלך והתרחב.
אתה רשום עם כתובת בקיבוץ יפעת, כיצד הפכת לקיבוצניק?
אינני קיבוצניק אלא תושב בשכ"ד, את בית לחם הגלילית עזבתי, לא מרצון אלא בשל מחלוקת משפחתית שפרצה ביני לבין אחותי הקטנה. המשק היה נתון בחובות גדולים מאוד לאחר פטירתו של אבא ז"ל שתפחו עד כדי מחצית מערכו. אימא ז"ל ביקשה שאתמודד עם החובות כי ממילא, בעצה אחת עם שתי אחיותיי, הם לא רצו לחזור לכפר והייתי אמור להיות בן ממשיך. וכך לאחר שסיימתי לסלק את החובות, אחותי הקטנה פקחה עיניים, ומשם דרכי החוצה נסללה במהירות רבה (יצאתי גם תמים וגם טיפש), בית וייס הפך להיות "בית וגם סיפור", תרתי משמע …
עזבתי את בית לחם הגלילית עם אישה ושתי תינוקות על הידיים, עברנו למושב כפר ברוך, כאשר הכלים היחידים שנותרו בידי הם הידע, הניסיון וכלי המסגרות. שם המשכתי לעסוק במקצוע ולבסס את מעמדי המקצועי והכלכלי. – כיום, יש לי משפחה עם 4 ילדים ושישה נכדים שיהיו בריאים, ועסק לתפארת. אני נותן שירות לקיבוצים, למושבים, ולמפעלי תעשייה בעבודות מסגרות, בניית קונסטרוקציות, פינוי גגות אסבסט וחיפויים מחדש, ובזה אני עוסק מזה שנים רבות.
התגרשתי והשארתי את המשק בכפר ברוך לאשתי לשעבר ולילדיי, החלטתי שאני לא רוכש בית אלא מתגורר בשכירות.
עברתי להתגורר במקומות שונים ולאחרונה, 11 שנה כתושב ביפעת. בקיבוץ התקיים הליך של שיוך דירות והבית שלי עבר לאחד החברים. בחרתי לעבור להתגורר בשכירות בכפר גדעון, בדיוק ליד המקום שבו החלו הוריי ז"ל את דרכם המשותפת להקמת משפחה – "מעין סגירת מעגל".
בבית לחם ובכפר ברוך אומנם הפסדתי בית, אבל משם ואילך הרווחתי שקט, שלווה וחיים טובים. אני חי בזוגיות טובה כבר הרבה שנים, ושומר על קשר טוב עם ילדיי, נכדיי ואפילו עם גרושתי.
בהתאם להסכם עם גרושתי, מבני המסגרייה שבניתי בכפר ברוך, נותרו לשימושי ומשם אני נותן שירות. סככות לדוגמה שבניתי – רפת שביל החלב בבית לחם, רפת חלב"ז בכפר חסידים, רפת בקיבוץ רשפים, רפת משפ' שטראוס ביקנעם, רפת יודנפרוינד בשדה יעקב, מבנה מסחר בן חיים בבית שאן, מבנה מלאכה גדול בכפר ביאליק, ועוד רבים אחרים ויפים.
איך הביקושים כיום לבניית רפתות?
מידי פעם, אני משתתף במכרזים לבניית רפתות, אולם התחרות גדולה והמשקיעים בענף די מועטים. באינסטינקטים שרכשתי ברבות השנים, כילד שיצא מהבית בגיל 14 והתחנך בפנימיות וגם כבן להורים הישרדותיים, השכלתי לפזר את משאבי הקיום שלי ואני עוסק במגוון פעילויות ותחומים, על רמה ואמינות גבוהים, ככל שיידרש, והם נר לרגליי. ברוך השם, גם כיום בתקופת הקורונה, כשהמשק בחלקו הלא מבוטל קורס, יש לי עבודה בשפע ופרנסה.
שיטת העבודה שלי – לאחר לקחים שצברתי, החלטתי לסגור את תיק הניכויים שלי ובמקום לפטר את העובדים הטובים והנאמנים, שעבדו איתי שכם אל שכם, שנים רבות, הגדלתי לעשות גם איתם ועם עצמי, בכך שהפכתי אותם לקבלני משנה. התפוקה עלתה בעשרות מונים, כי הם התחילו לעבוד ביתר זריזות, אני לא וויתרתי על רמת העסק שלי והמוניטין, וכך היקף העבודות שלנו גדל מאוד.
ההתמחות שלי, בתחומים שבהם אני עוסק נמשכת כבר ל-55 שנה וצברתי ניסיון רב. אני מסוגל להבחין בין לקוח רציני והגון, לאדם שמקרין חוסר אמינות – בלא מעט מקרים, העדפתי לוותר על פרויקט.
לסיכום – לקחתי את כל הקשיים שחוויתי, ובמקום לבכות על האובדן של העבר כיוונתי לעתיד גבוה והפכתי את החיים שלי ליצירתיים וטובים. מעולם לא קיבלתי ממישהו משהו במתנה, את כל מה שיש לי עשיתי לבד במו ידיי, כל חיי תמיד רק נתתי, ואני מאחל לעצמי שלעולם לא אזדקק.
אתה כבר בגיל 70 – האם הכנת דור המשך מבין הילדים?
יש לי שלש בנות ובן ולכולם עוסקים בתחומים אחרים. כשיגיע הרגע, אני מקווה שילדיי וגרושתי, ישכילו להביט לאחור אל העבר שלי, ולא יעזו להיכנס לבורות שאני בעמל רב, הצלחתי לצאת מהם…
אני מאחל לעצמי, ולכל עם ישראל רק בריאות טובה ושמחה בלב, ושאזכה כך כמו היום, לחיות עוד שנים רבות של יצירה, חיוניות ובנייה!
* הכותב מיכאל וייס הינו קבלן קונסטרוקציה, לשעבר בן בית לחם הגלילית, [email protected]
