בתמרים, איכות היא שם המשחק

בערבה התיכונה יש לא פחות מ-9,000 דונם מטעי תמרים – רובם המכריע מהזן מג'הול – המניבים 43,000 טון פרי, שמחציתו לייצוא ומחציתו לצריכה מקומית * דודו אלקיים, בעל בית אריזה מוביל בחצבה ואורן קורין, יו"ר הוועדה החקלאית ערבה תיכונה, מגלים את הסוד מאחורי הפרי הטעים: "עץ התמר זוכר לך הכל, אם היית טוב אליו ואם לאו"

אין מי שלא אוהב תמרים: את הפרי המתוק, עמוס בתכונות טובות, ניתן לשאת לכל מקום. נתקפים רעב פתאומי? כמה תמרים ישקיטו את הרעב ויספקו לגוף אנרגיה טובה. ישראל היא מעצמת תמרים והתמר הישראלי הוא שם דבר בעולם. עם זאת, הגידול אינו "שתול ושכח": דרושים הרבה אהבה, ידע ועבודה קשה כדי להניב פירות טובים. "איכות היא שם המשחק והיא תבדל אותנו ממגדלים וממדינות אחרים", אומרים דודו אלקיים, בעל בית אריזה מוביל וחדשני ואורן קורין, רכז הוועדה החקלאית ערבה תיכונה.

האקלים הייחודי של הערבה התיכונה מעולה עבור זן המג'הול, אך עצי תמר אינם צומחים פרא: הם דורשים תשומת לב, דישון והשקיה נכונים ואת הגדיד יש לבצע ברגע הנכון – לא מאוחר ולא מוקדם מדי. "הקטיף הוא ידני – תמר תמר. רק התמרים שהבשילו במידה הנכונה נקטפים. הם מגיעים לבית האריזה, בו עוברים מיון וטיפול ונשמרים כאן עד השיווק. הפרי נשמר מצוין, על תכונותיו וטעמו," מספר אלקיים.

לדברי אלקיים: "עד לפני שמספר שנים הנוהג היה שרק אגודות וקיבוצים גידלו תמרים במשותף בשטחים גדולים של מאות דונמים. מה שקורה בשנים האחרונות בעקבות שינוי תצורת המשקים החקלאיים בערבה – כול משק יש ברשותו בן 10 דונם ל-40 דונם תמרים. זה דורש המון עבודה בליווי הדרכה מקצועית וטיפול בפרי של כל מגדל בנפרד, גם כשיש רק טונה אחת למיון, בצורה הכי מקצועית. אחד הדברים החשובים מעבר לגידול טוב ומקצועי זה איחוד המגדלים, חיבור יחד עם בית האריזה והעברת התוצרת יחד לחברת יצוא. כוחנו באחדותנו.

"בערבה התיכונה מזג האוויר הוא יבש וחם. לילות החורף קרים ואילו בימי הקיץ ובעונת הגדיד מאוד חם – ומד הטמפרטורה עובר את ה-40 מעלות. אך יש לבצע את העבודה והאדם מתאים עצמו לתנאי מזג אוויר: עובדים בעיקר בלילות, מדלגים על שעות היום החמות. הכול נעשה בקפידה והגדיד נעשה בכמה פעמים, על מנת לאסוף את כל התמרים הבשלים ובמידה הנכונה."

אורן קורין, רכז הוועדה החקלאית במועצה, מספר כי בערבה התיכונה ישנם היום 9,000 דונם מטעי תמרים, 99% מזן מג'הול וקצת דקל נור. בשנת 2019 נקטפו כאן 43,000 טון תמרים, מתוכם 70% לשיווק לחו"ל לכל העולם: "אנחנו במקום הראשון בעולם בייצוא מג'הול, ארה"ב שניה וירדן שלישית. בשנים האחרונות המחירים בירידה וכולנו תקווה שהמגמה תתהפך ושהמחיר יעלה או ישמור על מה שקיים, למרות שמדובר במוצר ממותג, בו האיכות היא שמדברת אל הצרכן."

מדוע דווקא המג'הול תפס בערבה התיכונה?

"אני חושב שהמג'הול הגיע לפה בגלל האפשרות שלנו לגדל אותו באקלים הייחודי של האזור, יותר מזנים אחרים, לדוגמת החיאני, תמר לח הגדל בעמק המעיינות, שם האקלים לח.

"בערבה התיכונה מעין תמר ועד פארן נרשם גידול רציני, החל משנת 2007 ועד היום. הגידול נובע משתי מגמות עיקריות: קליטת בנים חוזרים והשינוי בתפיסה של החקלאות באזור שלנו. הבנים יצאו מהערבה, הלכו ללמוד באוניברסיטה ולא רצו להיות במשק 'פול טיים'. הם בחרו בגידול לא אינטנסיבי.

"המשבר שאירע בשנת 2014 בגידולי הפלפל יצר הסבה של שטחים למטעי תמרים. אם ב-2007 היינו 30 מגדלי תמרים עם 3,000 דונם, כיום אנחנו 168 מגדלים על שטח של 9,000 דונם. זוהי מגמת עליה מטורפת. עם זאת, רבים חשבו בהתחלה שתמרים הם בבחינת 'שגר ושכח' וזה לא כך. עץ תמר דורש התמקצעות בגידולו, הוא דורש יחס ותשומת לב. בשל כך, הוועדה החקלאית מפעילה פורום מגדלי תמרים, עורכת ימי עיון, הכול במטרה להביא תמר איכותי, כי האיכות היא היתרון הגדול ביותר שלנו."

דודו אלקיים מפעיל בית אריזה משוכלל, אליו מתקבל הפרי ומייד נארז. הפרי עובר מיון ותהליכים המאפשרים את עמידותו לאורך זמן – על ידי השגת מידה נכונה של לחות, של טמפרטורה ואריזה בתנאים הנכונים. "עץ תמר הוא עץ עם זיכרון," מסביר אלקיים. "התעללת בו בשנה אחת הוא יזכור לך זאת. העמסת עליו יותר מדי פרי, הוא יחזיר לך בשנה שאחרי. אם לא טיפלת בו נכון – הוא ירגיש. ההתמיינות הפנימית קורית תוך כדי העונה ובאה לידי ביטוי בעונה הבאה."

על מנת להבטיח את הגידול הנכון ואף לשפר את היבולים והאיכות חוקרים במו"פ (מרכז מחקר ופיתוח) ערבה תיכונה וצפונית. בין היתר, נבחנים במו"פ נושאי דישון והשקיה. עד שעץ התמר מניב פרי מרגע נטיעתו חולפים 4 שנים. הוא גדל בקרקע הלא קלה של הערבה, מושקה במים מליחים ומקבל חומרי דישון המותאמים לו. כשהוא מתחיל להניב פרי, הוא עובר גדיד סלקטיבי, ידני, שנקטף רק כאשר הפרי מוכן מספיק ברמת היובש.

שלושה סבבי גדיד

אורן קורין אומר, כי: "יש לנו שלושה סבבי גדיד – מתחילת אוגוסט ועד סוף ספטמבר. תמיד דרושות לנו ידיים עובדות ופה יש פספוס ענק של משרד החקלאות בנושא כוח אדם. בסך הכל יש 25,000 עובדים זרים בישראל. הוכחנו שישראלים לא רוצים לעבוד בחקלאות, אם כי יש כמה פרויקטים של עבודה עברית, אך מדינת ישראל לא מגדילה את מכסת העובדים הזרים."

אכן, מצוקת כוח האדם מטרידה את המגדלים בערבה ואת מגדלי התמרים בפרט, שבימי הגדיד זקוקים לעובדים רבים. השמיכה קצרה והמגדלים צריכים לתמרן בין המגדלים השונים, עם מספר נתון של עובדים, כאשר הגדיד נופל על עונת שתילת הפלפלים ועיתוי הגדיד הוא קריטי לאיכות הפרי המשווק.
בית האריזה של דודו היה פעם בית אריזה של פלפלים והוא הסב אותו לבית אריזה לתמרים. מחצית העובדים במקום הם צעירים אחרי צבא שנותנים את הנשמה, אך המקום תמיד משווע לידיים עובדות. העבודה אינה נפסקת מחוץ לעונה: יש להכין את התמר, לגזום, לדשן, להשקות – הכול נעשה בקפידה ובאהבה רבה.

דודו אלקיים מספר כי היתרון של הערבה התיכונה הוא באיכות הפרי המשווק. תשומת לב מיוחדת ניתנת לגידול ומיון איכותי. פורום החקלאים, מספר אורן קורין, עובד יחד עם מדריכי הגנת הצומח בכל הקשור לנושא ניטור המזיקים, בעיקר של חדקונית הדקל ועש התמר.

מגדלי התמרים סבורים כי התייחסות המדינה צריכה להיות בהיקפים של פי עשרה מהקיים: "יש בארץ 68,000 דונם של גידולי תמרים, 70 אחוזים מהמגדלים הם מגדלים קטנים. היום מלווה מדריך מקצועי את המגדלים, הוא מסתובב בין 80 מגדלים ומנסה לאחד אותם ברמה המקצועית. מה שמייחד אותנו בסופו של דבר היא האיכות ובית האריזה עובד בשיתוף פעולה עם כלל המגדלים וכלל אנשי המקצוע בתחום.

"בית האריזה אחראי ל-100% מהמוצר הסופי. בית האריזה לא רק אורז, הטיפול של בית האריזה בפרי שניגדד הינו בעל חשיבות גדולה. אם נכנסת פייחת בפרי – הנזק הוא בלתי יתואר. כיום אתה לא יכול לשווק פרי באיכות נמוכה, אין דבר כזה. אתה חייב להביא את הטוב ביותר. זה המוניטין שלנו.

"תקופת הקורונה הייתה תקופה קשה לגדיד ולמיון תוך שמירה על התו הסגול. התמר נחשב למזון על, פרי מזין, בריא ומשביע, שניתן לשים אותו בשקית ולקחת אותו לכל מקום."

חצבה: הכל התחיל מפרה, לול קטן וחמור

מושב חצבה הוא ביתן של כ-190 משפחות, מהן כ-150 משפחות חברי מושב והשאר תושבים. מבין משפחות אלו כ-80 הן משפחות של בני הדור השני שחזרו לחיות במושב, מהן 58 משפחות חקלאים. בשנות האלפיים נוספה למושב שכונת בנים ממשיכים ובשנת 2018 נוספה למושב הרחבה קהילתית ובה, נכון לשנת 2020, 86 מגרשים, כאשר 30 מגרשים כבר נרכשו בידי משפחות, הנמצאות בשלבים שונים של בנייה והתיישבות.

רוב תושבי המושב מתפרנסים מחקלאות, שחלק נכבד ממנה מיועד לייצוא. כ-8,000 דונם ירקות ומטעים מושקים בשיטת השקיה בטפטוף. החקלאים נעזרים בפועלים מארצות שונות, בעיקר מתאילנד וממדינות המזרח הרחוק, וכן סטודנטים מחו"ל ממרכז המשתלמים בערבה התיכונה .ענף כלכלי נוסף הוא תחום התיירות, שבימי הקורונה משתוקק לחזור לשגרה: במושב 13 מתחמי תיירות, בהם כ-65 חדרי אירוח, שלושה אתרי אירוח במתכונת חאן ובהם חדרי אירוח נוספים, וכן שירותי הסעדה וצרכניה.

ההתחלה של מושב הייתה צנועה: בשנת 1964 הוחלט על הקמת היאחזות נח"ל חצבה. היישוב עלה לקרקע סמוך מאוד לכביש הערבה, במקום בו נמצא היום בי"ס שדה חצבה. המייסדים היו חיילי גרעין "חצבה" של תנועת בני המושבים, שנאספו ובאו ממושבים ומבתי ספר חקלאיים מכל רחבי הארץ. בשלב ראשון הקימו הנח"לאים משק חקלאי זעיר ובו פרה אחת, לול קטן, חמור, סוס וברווזים אחדים, וכן גן ירק קטן בן 50 דונם, בו גידלו ירקות קיץ – מלפפונים, עגבניות וחצילים – בחודשי החורף. זאת בזכות האקלים החם השורר באזור. שנה לאחר מכן הצטרפו אליהם בני ובנות גרעין "ערבה" ואחריהם, שנה אחרי שנה, גרעין "אשלים", גרעין "אל מול אדום" ובשנת 1970 הצטרף הגרעין האחרון: "גרעין חורב".

ב-27 במאי 1970 הונחה אבן הפינה ליישוב הקבע, כ-4 ק"מ מהמקום בו ישבה חצבה אז וכק"מ אחד מגבול ירדן. ב-18 בינואר 1972 עברו המתיישבים אל יישוב הקבע – כחמישה ק"מ ממזרח לכביש הערבה ופחות מק"מ אחד מגבול ירדן. ביישוב היו אז 26 זוגות נשואים, 10 רווקים ו-12 ילדים, כשהגדולים ביניהם היו בני כשנתיים.

המושב פרח ושגשג הודות לעבודה הקשה של חבריו, שלמרות הקשיים, הובילו אותו למקום שהוא נמצא כיום, כמושב חקלאי חשוב.