מהתערוכה "גבעה ורוח בה" המוצגת בגלריה לאמנות בגבעת חביבה, בחרתי להתייחס לסוגיה אתית – אמנותית באמצעות דוגמא מיצירתו של הצלם יעקב שופר (עין השופט) המציג סדרת צילומי צבע המתעדים את נזקי השריפות ממתקפת בלוני האש משטח רצועת עזה ביער בארי, שהתרחשה בשנת 2018.
יעקב מספר שהוא הסתובב במחוזות השרופים של עוטף עזה במשך תקופה ארוכה, כיוזמה אישית של תיעוד. הסתובב לבד בשדות וביערות השרופים, ללא נפש נוספת, בבדידות שלאחר אירוע טראומטי. ממסגר את המציאות בתהליך של בחירה.
הצלם בחר ביודעין להתנתק מהאירוע הפוליטי, מהנסיבות שגרמו לשריפות ולהתרכז "ביופי הצבעוני הצרוף של הנוף השרוף". יעקב שופר הגיע לאתרי הצילום השרופים בבוקרו של יום, כאשר השמש נמוכה והצבעים מודגשים.
"השריפה הבליטה צבעוניות משגעת. אתה יודע, איקליפטוסים וצמחים שנשרפים נהפכים לצבעוניות מרשימה… צילמתי מאות צילומים, בבית הדפסתי אותם בעזרת מדפסת איכותית, ובעזרת המחשב הדגשתי את צבעי האדום-כתום. הצילום עוסק בזמן שעבר. הרגע המצולם לא יחזור שנית"
אצל שופר הצילום הוא מעבר לתיעוד. הוא לוקח את הצופה במכוון אל מחוזות האסתטיקה והיופי הצרוף הגלום בשריפת היער (קומפוזיציה, צבע). הצילומים מדלגים מעבר למציאות ההרס, המשכיחה לרגע את סיבת צילומם. צבעי השריפה בכתום שחור זועק, קומץ עלים בירוק ששרדו ("השריפה היא לא סימן לאבדן, אלא ביטוי להתחדשות") על גזעי העצים השרופים שנשארו מפויחים וערומים.
נשל הנחש על האדמה השרופה. יופי של קטסטרופה… צילומיו של שופר הם הרבה מעבר לתיעוד לשמו, הם עוסקים בשאלה עתיקת יומין באמנות, שאלת האסתטיקה הצומחת מאסון. אמנות טובה באה לעתים מכאב אישי או קולקטיבי, מהזדהות עם עוולות, טראומות ומחוזות של שמד.
יש המטפלים בטראומות באמצעות נגיעה ישירה באירוע ויש המדחיקים את נסיבות הטראומה. כך גם באמנות. שח לי אמן ניצול שואה: אינני מסוגל להביע בריאליזם פיגורטיבי את מה שחוויתי, לכן עברתי לתיאור מופשט.
אני נזכר ברגע מצולם אחר משנת 1936 מתקופת מלחמת האזרחים בספרד, שצולם ע"י רוברט קאפה צלם המלחמות המפורסם ביותר במאה ה-20. הצלם תפס את רגע "מותו של חייל לויאליסט". צילום שזכה לשבחים על תיזמון, תוצאה, ומסר.
קאפה היה פציפיסט שוחר שלום שבילה את ימיו כצלם בשדות הקרב. עסק בצילום המתעד הרס, חורבן ומוות. במרחק של זמן אנחנו מתפעלים מהאסתטיקה הגלומה בהם. מכוחם המתאר. מהמסר האנטי מלחמתי הנובע מנהרות של דם.
לאחרונה ראיתי בטלוויזיה את הסרט 1917 העוסק במלחמת העולם הראשונה. סרט המתאר "בריאליזם ארכיטקטוני" את שדות הקרב והעדות האילמת שלהם. אנדרטה מונומנטלית של שדות קרב אכזריים.
התחברתי אל חפירות המחסה של החיילים, המחופות בקרשי עץ ושקי חול. אל גדרות התיל הקרועות, הקשורות למוטות ברזל ועץ. אל עמדות הבטון הברוטלי כמו היו מופע אדריכלי אסתטי מרשים.
שאלתי את עצמי: הייתכן שהעין שלי מתרשמת מיופייה האדריכלי של המלחמה? ליבי נשבה בקסם האסתטיקה של ההרס, מוחי יסר אותי על כך. נחזור אל צילומיו של יעקב שופר .
האסתטיקה הצבעונית המרשימה של תוצאות שריפת יער בארי יש בה מסר מוחבא לדעתי; צילומיו הם תמרור אזהרה מפני שיכרון היופי של החורבן, של כל חורבן.
"אסתטיקה" לפי הגדרת מילון ספיר היא "תורת היופי, ענף פילוסופיה העוסק בהגדרת היופי". האסתטיקה בוחנת מהו תפקידו של היופי ביצירת האמנות ואת הדרכים ליצירתו.
היא איננה נכנסת לשאלות מוסריות של מה ראוי ומה פסול. יותר מכך, האסתטיקה הקלאסית היוונית לדוגמא ביקשה לבנות קריטריונים , אמות מידה אוניברסאליים של יופי (חתך הזהב).
יופי נהפך לחוויה אישית ובכך אובד כמעט הסיכוי להגדירו כדבר אוניברסלי. לאמור: האמנות ופירושה היא עניין אישי-סובייקטיבי. אין לה כללים מחייבים זולת החלטתו של היוצר.
ההנאה מיצירה היא נחלת המתבונן בה בלבד. השאלות הפתוחות העומדות לפתחנו, הן תוצאה של חינוך, מוסר וטעם אישי נרכש. האמנות ככלל היא טרטוריה חופשית ללא גבולות.
אנחנו בעולם החופשי מתנגדים לכל צנזורה אמנותית מטעם. תפקידה של האמנות להציב למתבונן בה סימני שאלה, דילמות וגם אסתטיקה צרופה.
גבעה ורוח בה, האמנים המציגים בתערוכה: אביטל גבע, אבנר זינגר, אסנת רייזמן בן שלום, אתי עמרם, בועז לניר, גיא בר אמוץ, חיים מאור, טל בדרק, יובל דניאלי, יוסי וסיד, יעקב שופר, מיכאל קובנר, מיכל שרייבר, מריון פוקס, נטע שפירא, עמית קבסה, עתר גבע, צילה ליס, קלודט זורע, שאול קנז, שירלי בר אמוץ, שלומית באומן
