אבישי וזה הוא אחד האנשים המיוחדים שפגשתי, איש צעיר ופעלתני שלא מניח לשבעים ומשהו שנותיו, להכתיב לו כיצד לחשוב, מה לעשות או מתי.
גידולי שדה נגב
הוא נמרץ ויצירתי במחשבה ובעשייה ויש לו דעות מוצקות על כל נושא מקצועי שעולה על הפרק, גם אם הוא הראשון להבחין בדרך או במטרה. הוא מהראשונים לבחון ולאמץ טכנולוגיות חדשות, לתכנן ולהביא לייצור ויישום בשדה של שיפורים ושדרוגי מכונות ומערכים חקלאיים. אבישי מ – גידולי שדה נגב הוא לא מהאנשים "שעושים מה שאומרים להם".. אלא עושים מה שהם חושבים שחשוב וצריך!
אבישי היה מדריך מיכון חקלאי, ממ"ר ומנהל האגף למיכון וטכנולוגיה במשרד החקלאות, הוא זכה בשלושה פרסי חקלאות על תרומתו ופועלו בתחום: פרס ע"ש האחים ספיר, פרס אגריטך ופרס המכון להנדסה "על שם יהושע מניס".
אבישי הדריך וייעץ רבות בחו"ל: רוסיה, אוקראינה, דרום אמריקה ועוד. היום הוא מדריך מיכון וטכנולוגיה ב"גידולי שדה נגב" ובסך הכול ניתן לומר שהנחיל מניסיונו והידע הרב שצבר לפחות לשלושה דורות של חקלאים בארץ ולרבים נוספים בעולם. אבישי ממשיך ללכת בשדות הנגב, גם בפנסיה. עובד, יוצר וממשיך לקדם את הטכנולוגיה החקלאית בישראל.
אבישי, אתה אחד מהאנשים רבי הפעלים והוותיקים בחקלאות בארץ, עם סיפורי חיים, ניסיון וידע החוצים מאות ו"עולמות". איך הכול התחיל?
"נולדתי בשנת 1945 בקיבוץ רוחמה שבנגב. הקיבוץ היה אז קיבוץ צעיר מאוד בן חצי שנה. אבא שלי פיני (פנחס) וזה, היה מפקד הרכש, בצוות המטכ"ל של 47'-48' וכמעט ולא היה בבית, הוא היה עסוק מאוד בלבנות את המדינה ואמא שלי הנדה וזה, הייתה גננת בקיבוץ.
אני גדלתי בבית הילדים, בתי הילדים יחד עם חדר האוכל היו למעשה המבנים הבנויים היחידים אז בקיבוץ. כל השאר היו אוהלים וצריפים רעועים, רק כשסיימו לבנות את בתי הילדים בנו בתים לחברים. אחי הבכור היה הילד הראשון שנולד בקיבוץ רוחמה, הוא נולד בשנת 1936, ולא היה שייך לאמא שלי אלא לקיבוץ! בתקופה ההיא היה איסור ללדת ילדים כיוון שהקיבוץ עוד לא עלה על הקרקע.
גרעין המייסדים שהה בקרית חיים בהמתנה לנקודה עזובה בנגב להתיישב בה. הציעו למתיישבים החלוציים אפשרויות שונות להתיישבות ביניהן אושה אך הם סירבו בתוקף, כיוון שזה לא תאם לחזון החלוצי שלהם.
מכיוון שבתקופה זו הם טרם עלו על הקרקע – היה איסור להוליד ילדים. אישה אחרת שנכנסה להיריון לפני אמא שלי נאלצה לבצע הפלה אבל אמא שלי התמרדה וילדה את אחי הגדול.
הקיבוץ הצעיר ערך אספת חברים לקביעת שמו של הילד הראשון של הקיבוץ ובאספה נקבע שמו ע"י החברים – "זבולון" על שם עמק זבולון בו הם ישבו אז.
גם כאן אמא שלי קיבלה החלטה אחרת והודיעה לחברי הקיבוץ שהילד ייקרא אמנון, לא משנה בכלל איך "הם" יחליטו לקרוא לו. בשבילה הוא אמנון וכך למעשה קיבל אחי את שמו. אמנון אחי גדל בכפר מסריק, אחר כך במשמר העמק, בדורות, נגבה ורק אחרי הצבא חזר לרוחמה, כל זאת כי לא היו ילדים בקבוצת הגיל שלו בקיבוץ".
איך נראתה הילדות שלך בתקופה הזו?
"גדלתי והתחנכתי בקיבוץ ובמסגרת חובת העבודה במוסד החינוכי, עבדתי בשדה בגיל צעיר מאוד- כשהייתי ילד, את החריש הראשון שלי עשיתי עם מחרשה ופרדה בחלקת המוסד החינוכי שלנו, אחר כך כשהתבגרתי בגיל 15 עבדתי בענף הבקר של המשק, כל יום מהצהרים ועד הערב.
הייתה לי סוסה שחיכתה לי תמיד ליד בית הספר ובשעה אחת- אחרי ארוחת הצהריים, הייתי עולה עליה ויוצא לרעות את הבקר בשדות רוחמה. מגיל 16 התחלתי לעבוד בענף השלחין בגד"ש.
זו תקופה בה אספו את הכותנה ביד ואת תפו"א בשקים, עשיתי בגד"ש הכול- כל מה שהיה צריך.. בתקופה הזו לא היה משנה עם יש רישיון או אין רישיון לטרקטור, עשינו הכול. עבדתי בגד"ש עד שהתגייסתי לצבא, שירתי בשריון ועם שחרורי שבתי לרוחמה".
לאחר השחרור, חזרת הביתה לרוחמה. מה עשית אז?
"בשנת 1965 חזרתי לקיבוץ והתחלתי לעבוד בפלחה, ברוחמה הייתה אז חלוקה לפלחה ושלחין. לרוחמה היו כ-10,000 דונם פלחה "אמיתית", פלחה חרבה – גידולים ללא השקיה.
גידלנו בעיקר חיטה לגרעינים, שחת וכרב חריש, חרשנו כל שלוש שנים כדי לצמצם שימוש בחומרי הדברה ולשמור על השדות נקיים.
בשנת 1974 יצאתי מהקיבוץ ללמוד חקלאות ומיכון (טכנאי מכונות חקלאות) ברופין, עם סיום הלימודים ב-1977 חזרתי לקיבוץ והתחלתי לרכז את הפלחה ברוחמה. בתקופה זו הסבתי את כל שטחי המרעה לפלחה. "במקביל, המשכתי ללמוד ברופין מידי חורף.
החלטתי שאני לומד ועושה את כל הקורסים שנוגעים לחקלאות ולמיכון כמו: יסודות הפלחה, תיקון מכונות, מכונאי שלב 3 ועוד.
חשבתי שזה חשוב ובנוסף בתקופה ההיא בקיבוץ, לא נתנו לכל מי שרצה ללמוד, רק למורות וכאלה. האפשרות ללמוד הייתה בתחומים האלה שגם היו פרקטיים ומועילים מאוד".
הסבת את שטחי המרעה של רוחמה לפלחה אבל, הטופוגרפיה באזור שופעת בגבעות ובתרונות ומאתגרת מאוד..
"הקיבוץ היה במצב כלכלי קשה והיה צורך מיידי להכניס כסף! רציתי לצמצם הפסדים ולהגדיל הכנסות. לא עניין אותי כלום!
בשלב הזה החלטתי שאני מוריד את כל קווי הגובה וחרשתי את כל הגבעות, החלטתי שאני עושה פלחה כרגיל ומוצא פתרונות יצירתיים לבעיות שיצוצו. החלטתי שאם גדלים שם צמחים, אז תגדל שם חיטה!
למעשה ענף הבקר נסגר ובהמשך גם הצאן ושטחי שני הענפים הוסבו לשטחי פלחה שהכניסו לקיבוץ כסף.
בהמשך הדרך גם איחדתי את ענף הפלחה והשלחין לאגודה שיתופית חקלאית אחת – גידולי שדה רוחמה (גש"ר), בה כיהנתי כמנכ"ל".
עשית שינויים ניכרים ברוחמה, איך הגעת להיות מדריך מיכון חקלאי?
"בשנת 1980, עזבתי את הקיבוץ כדי לנהל את הגד"ש והמוסך של מושב מרחביה, הם הציעו לי לעבור לאזור וכחלק מתנאי המעבר לקבל נחלה במושב, מה שלא קרה בסוף.
התקופה בה גרתי ועבדתי בעמק הייתה בית ספר מצוין לחקלאות כיוון שקרקעות העמק שונות לגמרי מקרקעות הנגב – ניתן לומר שיותר למדתי מאשר לימדתי.
בהמשך תחילת שנות השמונים נקראתי להדריך במשרד החקלאות, הם חיפשו חקלאים שלמדו, ואני למדתי, לכן קראו לי להדריך.
תחילה רצו שאהיה מדריך פלחה אך סירבתי, רציתי להיות מדריך מיכון, וכך בשנת 1982 הפכתי למדריך מיכון חקלאי בנגב".
איך התנהלה ההדרכה אז?
"לשמחתי יצא לי לעבוד עם ותיקי ההדרכה של משרד החקלאות, הם היו לוחמים יוצאי מלחמת השחרור ואנשים נהדרים, ערכיים ומרשימים שהיו גדולים בתחומם ומהם למדתי המון. בתקופה זו רק למיכון החקלאי היו 36 מדריכים בשירות ההדרכה והמקצוע (שה"מ)! זו הייתה תקופה בה הכניסו לכל המושבים מיכון חקלאי כמו מתחחות, מקלטרות ועוד. הייתה המון עבודה במשקים, זו הייתה תקופה נהדרת.
"לכל מדריך הייתה המומחיות שלו וגם עבדנו בצמוד עם אנשי הטכניון ומכון וולקני. זו הייתה תקופה נפלאה של שיתוף פעולה הדדי בין כולם ואפשר היה ללמוד המון – הייתה העברה מצוינת של ידע בין כל הגופים והאנשים בתחום."
"בהמשך הדרך, הפכתי למדריך מקצועי ראשי (ממ"ר) ועסקתי רבות בקומביינים וקציר. בנוסף, יזמתי הכנסת טכנולוגיות שהאמנתי שיהיו מועילות מאוד לחקלאות הישראלית בשיתופי פעולה (כי שום דבר לא עושים לבד) עם חוקרים ועם חקלאים שהיו אז מאוד יוזמתיים, מה שהקל מאוד על הכנסת שיטות חדשות".
על מה עבדתם? אילו שיטות/ טכנולוגיות הוכנסו ל- גידולי שדה נגב?
"בתקופה הזו יחד עם חוקר שימור הקרקע ד"ר יוסי (יוסק'ה) מורין ז"ל, יזמנו החדרה ואצירת גשמים בשדות הנגב באמצעות גימום.
ד"ר מורין יזם את הגימום ואני בשיתוף פעולה עם "צח עפולה" וחקלאים כמו מורדי מורטון ז"ל משובל ורמי ורן מרוחמה, תכננו ובנינו את הכלים.
"בהמשך הכנסנו את שיטת ה"אפס עיבוד" לנגב, יחד עם מדריכי הפלחה וחוקרי שימור קרקע. ראיתי שכל המים זורמים לוואדיות ופניתי למנהל שימור הקרקע בהצעה ש"נתפוס אותם" בשדה, באמצעות חיפוי קרקע, לפני שהם מגיעים לוואדי.
מאוחר יותר הכנסנו לנגב את שיטת ה"מינימום עיבוד" שאומרת רק לקלטר ולהשאיר את הקש למעלה ובעצם עוד הרבה יזמויות כאלו ואחרות כמו מיכון ייעודי לקטיף סלרי, פיתוח הקומביין לאבטיח לגרעינים (מללי) עם ינון יעקבי ואנשי עלומים, חקלאות מדייקת ושימוש בGPS- במיכון חקלאי, קטפת עוטפת, עבודה עם רחפנים ועוד הרבה דברים".
מה הם העקרונות שמנחים אותך בעבודתך?
"מה שהנחה אותי תמיד זה פיתוח והבאת טכנולוגיות חדשות! העקרון היה שכל טכנולוגיה חדשה שיוצאת מעבר לים, צריכה להגיע לכאן לישראל, כך שכל חקלאי שירצה יוכל ל"הוריד אותה מהמדף". כל זה תמיד בשיתוף פעולה עם אנשים טובים, חקלאים וחוקרים.
"בסופו של יום גם הבנתי שאפשר להשפיע יותר באמצעות השפעה על החברות שמייצרות את המיכון החקלאי! ברגע שהחברות עושות את השינויים, החקלאים כבר "קונים אותם.
"בנוסף, אני שמח לומר שזכיתי לעבוד עם חקלאים שאלו אנשים מיוחדים שאני אוהב. חקלאים הם חלק מהציונות, הם ערכיים והמדינה חשובה להם, מה שמאפשר את ההתפתחות והיצירה של החקלאות הישראלית, כדי שתוכל להמשיך לספק לנו מזון ולשגשג".
