עסקי גידול זיתים, והפקתם לשמן זית מקובלת ומוכרת במושבים רבים. אראלה ואבנר אשד מוותיקי מושב מגשימים, בחרו בעוד מועד לעסוק בתחום זה, אך החידוש מבחינתם הינה העובדה שקבעו, שזה יהיה עיסוקם בשנות הפנסיה שלהם. כל השנים המשיכו להתגורר במושב (פרט לשנתיים שהיו בארה"ב תקופת השהות בארה"ב, בשליחות עבודתו המקצועית של אבנר), כל אחד מהם עסק בתחום עיסוק אחר – והם מעידים על עצמם כאוהבים שרופים של מגשימים.
אראלה שימשה רב ימיה כמורה ואילו אבנר פיתח קרירה כאיש צבא קבע ועסק במגוון עסקי יעוץ. כאשר אנשים יוצאים לגמלאות במיוחד במושבים, רובם משאירים את המושכות לדור ההמשך ומתפנים להגשים חלומות ומאווים, שטרם מימשו והגשימו בשנות עבודתם האינטנסיבית וגידול המשפחה. אך מושבניקים הבוחרים דווקא בגיל השלישי להיות חקלאיים במשרה מלאה? זה מהלך לא מקובל, במיוחד בשנים האחרונות שמצב החקלאות והחקלאים בהחלט לא מעודד. בני הזוג אשד בחרו לטפח משק לגידול זיתים, והפקת שמן זית מובחר, הנקרא: "משק אשד – שמן זית עברי" – ומראש קבעו וכך נהגו שכל העבודה והעיבודים הנדרשים במשק, יעשו בעבודה עצמית וללא פועלים, כאשר בתקופת המסיק יעזרו בבני משפחה, החברים והלקוחות.
ספרו לי על עצמכם ועל הקשר למושב.
אראלה אשד (72), דור שני לברונקה ומורדכי ריפסמן ז"ל, הינה הבת הראשונה שנולדה במגשימים: "הוריי נמנו בין חברי הקבוצה שייסדה את מגשימים (כ-25 צעירים). החברים חדורי הציונות והמוטיבציה, עלו על הקרקע באוגוסט 1949. הם גרו כקומונה עם כל חברי הקבוצה, בצריפונים שבנו. הישוב הזמני שכן באדמות 'בהדרגה' שנקרא היום כפר מעש. בסוף דצמבר 1950 ותחילת 1951 עברה הקבוצה לבתי הקבע, אותם בנתה חברת רסקו. למשפחה נולדו ארבעה ילדים: בן ושלוש בנות. ההורים עסקו בחקלאות במשך כל שנות חייהם, במה שנקרא באותה תקופה 'משק מעורב'. המשק כלל: רפת, לול ומעט גידול ירקות: "מאז שאני זוכרת את עצמי, העזרה במשק הייתה מטלת חובה בביתנו. ככל שגדלתי קבלתי מטלות נוספות, כגון: להאכיל את העגלים, להביא סלק בהמות לפרות, לאסוף תלתן, להעביר צינורות, להעביר עופות, לאסוף ביצים, ללכת למחלבה ועוד ועוד.
אראלה מציינת שאת לימודיה בביה"ס היסודי למדה במגשימים רק עד כיתה ה' וסיימה את לימודיה בביה"ס היסודי והתיכון בפתח תקווה. לאחר השרות הצבאי בחיל האוויר, למדה ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "עבדתי כמורה לביולוגיה במשך עשרים שנים, בביה"ס במושב בני עטרות. בהמשך החלטתי לעשות שינוי ועבדתי כמעצבת מטבחים במשך כשמונה שנים. בשנים האחרונות פניתי לעסוק בתחום מבוקש, יועצת נדל"ן עד לפני שלוש שנים. מהיום שהחלטנו להשקיע במשק, אני שקועה כולי בגידול הזיתים, הפקת שמן, ייצור סבונים טבעיים ובקידום ענף הזית. במקביל לעזרה לבני משפחתנו והנכדים. במשך כל השנים ליווה אותנו חלום להגשים את עבודת החקלאות, הלכה למעשה. ברגע שהתאפשרה לבעלי אבנר האופציה לממש את זכותו במשק הוריו. הגשמנו חלום ישן, שהגיע למימוש דווקא בגיל השלישי שלנו."
אבנר אשד (73), הוא בן בכור לאלישבע ויחזקאל הסה ז"ל, שעברו למגשימים ב-1953, במסגרת קבוצה גדולה של משפחות "יקים", שהחליטה לעבור למגשימים מכפר סירקין, כדי לזכות בנחלות גדולות יותר ולהתבסס בתחומי החקלאות: "נולדתי במושב בית יוסף שבעמק הירדן. הורי הצעירים הצטרפו לסבתא וסבא שלי, (מצד אימי) ברוריה וראובן לזר ז"ל, שיזמו את המעבר למגשימים. למשפחה נולדו שני בנים: יורם ואני. הגעתי למגשימים בהיותי בן חמש שנים. למדתי וסיימתי ביה"ס במושב עד כיתה ו', ולאחר מכן עברתי ללמוד ביהוד. בתיכון למדתי באורט סינגלובסקי בת"א, מה שהוביל אותי להמשיך ללמוד ב 'טכני של חיל האויר'. כיתר בני דורי עזרתי להורי במשק שהקימו. בגיל 12 בערך כבר נהגתי לשדה עם הג'יפ של אבי, להביא אוכל לפרות. כמובן שעזרתי בחליבה, בלול ובכל משימה שהתבקשתי, כבני מושבניקים רבים אחרים."
אבנר מציין שאראלה והוא גדלנו יחד, בהפרש של שנה: "באותן שנים היה במגשימים בית ספר שבו לימדה מורה אחת בשתי כיתות במקביל – שעור פרונטלי ועבודה עצמית. שתי הכיתות היו מגובשות מאד ונהגו לבלות המון זמן ביחד, כולל בעבודה החקלאית. בקיץ לדוגמא, אנחנו הילדים לקחנו חלק פעיל בקטיף הכותנה, שהיה בזמנו ענף גידול חשוב של הכפר. בערבי שישי ערכנו מסיבות ריקודים במושב וכשהתבגרנו נסענו לבלות בסביבה.
"הזוגיות ביננו נוצרה אחרי שאראלה השתחררה מהצבא ואני חזרתי מארה"ב. בשנת 1969 יצאתי לעשרה חודשים ללימודים והשתלמויות, במסגרת משלחת חיל האוויר להכנה לקליטת מטוסי הפאנטום החדשים. באותם הימים, כרוח תקופת בן גוריון, החלפתי את שם משפחתי מהסה לאשד. בשנת 1971 נישאנו בבית החיל בת"א, שנה אחרי שנכנסתי לשירות קבע. היינו הזוג השני במגשימים מבני מגשימים שהתחתן. אחרנו התחתנו זוגות נוספים. במסגרת הקצאה מצומצמת של מגרשים לבנים, באותה תקופה, התמזל מזלנו שאחד הזוגות ויתר על האופציה לרכישת מגרש. כך יכולנו לקבל את הזכות לרכישה ומיד התחלנו בבניית ביתנו בכפר. צריך לציין שבאותה תקופה לא היה כמעט ביקוש למגרשים הללו. המושב היה ללא כבישים ובני הכפר, שבחרו לעסוק במקצועות אחרים מחקלאות, העדיפו חלופות אחרות למגורים בעיקר בעיר.
"בנינו את ביתנו במשך 3-4 שנים. לקחתי על עצמי את פרויקט הבנייה בעשר אצבעותיי וללא פועלים. באותה תקופה גרנו בצריף שוודי שקנינו והקמנו בחצר ההורים, עד שבניית הבית הסתיימה. רותם בתנו הבכורה נולדה ב-1974 (עדיין בצריף הזמני). עברנו לגור בבית החדש בשנת 1976, ובאותה השנה נולד לשמחתנו בננו אורי. בהמשך, ב-1987, נולדה בת הזקונים שלנו זהר. שלושת ילדנו גרים במושב ועוסקים בתחום ההייטק. המשכתי בשירות הצבאי בחיל האויר בתחום ההנדסי וסיימתי כסא"ל. לאחר מכן עבדתי ב'אלביט' מערכות כ-14 שנים, מהן כשנתיים בארה"ב, כנציג אלביט בחברה לוקהיד מרטין בטקסס, ליצור מטוסי קרב."
לאחר תקופה זו, אשד שימש כמנהל חברה למחקר ופיתוח של הטכניון. שעסקה בין היתר באיתור מנהרות תת קרקעיות: "וב-12 השנים האחרונות אני עובד כיועץ למערכות תקשורת, לתעשייה הביטחונית ולתעופה האזרחית. כיום אני עדיין עובד ביעוץ טכנולוגי ובעיקר בחקלאות שהיא אהבת חיי האמיתית. יחד עם רעייתי אראלה אנו מפעילים משק זיתים לתפארת, עם כל הכרוך בכך. חלום חיי התגשם לעבוד עם האדמה בכפר בו גדלתי."
גידול זיתים והפקת שמן זית
אבנר אשד: "המשק של הורי אלישבע ויחזקאל הסה ז"ל לא היה מעובד, לאחר שעמד במשך שנים. החלטנו לטעת עצי זית במשק, מתוך מחשבה שלא נדרש להשקיע עבודה רבה ומשאבים. אך התבדינו בגדול, כי כדי לייצר שמן זית איכותי, צריך להקפיד על כל התהליכים: החל בנטיעה, השקיה, מזיקים, גיזום, מסיק, עצירת השמן, אחסונו ועוד. בשנת 2007, לאחר בירורים והתייעצויות רבות שערכנו, החלטנו לטעת כרם זיתים רב זני, שמעובד בשיטות אורגניות ובעבודה עצמית. לכן קראנו לעסק 'משק אשד – שמן זית עברי', כי רצינו להביע את השורשיות שלנו בארץ. כיום יש לנו כ-600 עצי זית מהזנים: לצינו, מוריולו, קלמטה, קורטינה וקורונייקי, המשתרעים על 15 דונם. על מנת להקל וליעל את עבודתנו בעיקר בתקופת המסיק, בנינו לנו מערך של כלי עזר. כמנערות חשמליות, גוללת רשת ורשת ניפוי לעלי הזית. כאמור חרטנו על דגלנו שנעבוד ללא פועלים ואנו מקפידים על עבודה עצמית – לעשות בעצמנו את כל העבודות המשקיות מתוך אהבה וסיפוק כמובן".
אבנר מציין בגאווה שילדיהם בגרו, הקימו משפחות, אך "הם לא מוותרים על העזרה לנו במשק. היזמות בענף הזית, היא בשבילנו מפעל משפחתי המלכד את כולנו יחד. אנו מנסים לרתום גם את חמשת נכדנו לקחת חלק פעיל במשק. כל אחד לפי יכולתו. הנכדות הגדולות הן כיום בנות עשרים והצעיר בנכדים הינו בן עשר שנים. בתקופת המסיק שנינו מתחילים את ניעור הזיתים בשעה 7:00 בבוקר, מוסקים עד 12:00 בצהרים. להערכתי אנחנו מצליחים לאסוף כ-600 ק"ג בממוצע. ומיד נוסעים לבית הבד של משפחת פנקס בכרמי יוסף, לעצירת השמן.
השמן עובר תהליכי שפייה, סינון, ואחסון במכלי נירוסטה. במשך השנים למדנו לדייק בתהליכים, על מנת לקבל שמן משובח. הכרם מפיק בממוצע כ-2.5 טון שמן בשנה מכל הזנים. בשנים האחרונות אנו מייצרים מדי שנה שמנים בטעמים. השנה ייצרנו שמן בטעמים של לימון, ברגמוט ויוזו. בתהליך זה אנו מוסיפים בבית הבד פרי הדר עם הזיתים. והתוצאה המתקבלת היא של שמן בניחוח הדרים נפלא, המשמש לטיבול מאכלים, כגון דגים, מרקים פסטה ועוד."
בכל משפחה המגדלת זיתים אירוע המסיק הוא אחד השיאים. וכל משפחה נותנת לאירוע גוון משלה. "אנו נוהגים לערוך פעם בשנה אירוע של מסיק משפחות," מוסיפה אראלה, "אליו מוזמנים משפחות וילדים מאתר הפיסבוק. הילדים כובשים זיתים בצנצנות, מתקיימת הדגמה של בית בד מסורתי, אפיית פיתות בשטח. כמו כן יש טעימות שמן זית וזיתים, ותוספות.
" בשנת 2014 השתתפתי בקורס טועמי שמן זית שהוא לדעתי חובה לכל מגדל זיתים. מאז אני משתתפת קבועה בהתנדבות ב'פאנל מרכז של ענף הזית'. במסגרת זו אנו טועמים ובודקים, שמנים של מגדלי הזיתים שונים ואנונימיים עבורנו. וזאת על מנת להיווכח שהשמן נקי מפגמים, וראוי לקבל את 'תו האיכות' של מועצת הזית. שמן הזית הוא המזון היחיד שמעבר לבדיקה הכימית שלו עובר גם בדיקה אורגנולפטית (חושית)." לדעתה הפעילות הנעשת בענף הזית במועצת הצמחים, מאד חשובה והכרחית. היא עושה ותורמת רבות להעלאת רמת שמן הזית בארץ, ודואג לבדלו משמנים מיובאים.
מקום ראשון ב"טרה אוליבו"
אראלה מסבירה שתחרות "טרה אוליבו" הינה תחרות בינלאומית הנערכת בארץ, ואליה נשלחים שמנים מכל מדינות העולם, כמו: ארה"ב, ספרד, איטליה, יוון, אוסטרליה ועוד. לתחרות מגיעים שופטים מומחים בתחום, ממדינות העולם. בתחרות "טרה אוליבו" שנערכה ביוני השנה, השתתפו 611 שמנים מכל רחבי תבל: "לתדהמתנו, שמן הקורטינה שלנו זכה כשמן הטוב בעולם במעמד זה ואנו גאים מאד על כך, מתוך העובדה שזו הפעם הראשונה שהשתתפנו.
הגשנו מספר שמנים מהמשק, לשמחתנו הרבה זכינו בפרס הנכסף 'טופ 10' – אחד מעשרת השמנים הטובים ביותר בעולם. אין סיפוק גדול מזה. זהו אחד משיאי הגשמת החלומות שלנו. היום, אחרי שפרשנו לגמלאות, העיסוק בזיתים ושמן הזית ממלא אותנו. וגורם לנו לסיפוק רב. מצאנו את המנוחה והנחלה כשנטענו את כרם הזיתים, כאן אצלנו במושב.
עובדה זו ממלא את כולי. אני בטוחה שהורינו וסבא וסבתא של בעלי מרוצים ממעשי ידינו וגאים בנו שאנו ממשיכים בעבודת החקלאות, שלאורה גדלנו והתחנכנו, גם בתקופות הקושי במושב. גם כפנסיונרית, אני לא מוותרת לעצמי ופעילה בעבודות: מסיק, גיזום, הפקת השמן ושמירתו, כבישת זיתי קלמטה ואפילו הכנת סבונים משמן זית. גם לא פוסחת על עבודה התנדבותית שאני נלחמת למען החקלאים ובעיקר למגדלי הזיתים."
הקשיים אליו נקלע ענף הזית
"עלי לציין ולהדגיש שהחל משנת 2010 עם הורדת המכסים, באופן גובר והולך לייבוא פטור מכס – ויחד עם העלייה בתשומות המים, העבודה, האנרגיה ואחרים – ענף גידול הזיתים נקלע לקשיים," אומרת אראלה בדאגה. "פתיחת השוק כפי שמוצע, תביא לחסימת האופק הכלכלי לבעלי המטעים. ולהאצת תהליך העקירה של מטעי הזית, שלצערנו כבר החל. הפתרון צריך להיות דווקא, עידוד נטיעה ותמיכה בחקלאים."
לאן צועדת החקלאות בעתיד?
אבנר אשד: "לדאבוננו אנו רואים שרעיון החקלאות יורד מתהילתו. הצעירים משתדלים למצוא עיסוקים אחרים ונוטשים. המצב חמור כפל כפליים במרכז הארץ. תהליך האורבניזציה הולך ונוגש כל חלקה טובה בחלקות החקלאיות, הצמודות לערים. עובדה המובילה לשאלת הכדאיות לעסוק בחקלאות? כך שהכדאיות הולכת ויורדת, שכן העלויות מאד גבוהות, וכדי להתפרנס בכבוד צריך שטחים גדולים.
חוק הותמ"ל פוגע קשות במושבים, ומביא אותם לאיבוד הצביון הכפרי. אנו כחברה מאבדים שטחים ירוקים רבים. וזוהי תהיה בכייה לדורות. דווקא בתקופת הקורונה העכשווית, ראינו עד כמה הם חשובים. כאב גדול לחזות במו עיננו, כיצד אנו מאבדים את האיזון בין השטחים הירוקים ומגדלי הבטון. כחבר בוועדת הביקורת של הוועד המקומי, אנו נעשה הכול לשמור על צביוננו המיוחד."
לדעת בני הזוג, יש חשש שהרפורמה העומדת להתרחש בחקלאות, תפגע מאד בחקלאות ובחקלאים. מחירי המים החקלאים גבוהים ועומדים לעלות יותר. פתיחת היבוא, ללא תמיכה בחקלאות המקומית, תחסל את החקלאות: "אנו בכל זאת מקוים שמנהיגי העם יתעשתו, והרפורמה החקלאית שאמורה לצאת לדרך תיטיב עם החקלאים," מוסיפה אראלה. "נולדתי לחקלאים ציונים אמיצים, נשמתי חקלאות כל חיי. למרות שקורצתי מחומר חזק. כואב לי כמו לרבים אחרים, לראות ולדעת ששאריות החקלאות, הולכות ונעלמות לנו כאן מתחת לידיים.
"הגיע הזמן שמנהיגי העם יבינו שללא בטחון תזונתי, אין לנו מה לעשות כאן. אל לנו לשכוח שאנו יושבים במזרח התיכון בין מדינות אויב, ואם לא אנו נדאג לעצמנו, מי ידאג לנו? מגשימים, הכפר האהוב שלנו, איבד לאחרונה מאות דונמים לטובת סביון ולטובת ותמ"ל יהוד. במצב הנוכחי אין כדאיות בעבודה החקלאית.
אחת מחלקות הזיתים שלנו כנראה תילקח מאיתנו. קביעה מצערת ופוגעת, המביאה אותנו למחשבות עצובות על המשך מפעל החיים שלנו. מפעל ציונות שהולך ונעלם. אנחנו שמחים שהורינו שהיו חלוצים ציוניים, גואלי אדמה. ששמרו על גבולה המזרחי של המדינה עד לשנת 1967, לא עדים להרס החזון שלהם."
למרות האווירה הפסימית שהיא מתארת, היא גאה שרבים בני משפחתה מתגוררים במגשימים. כמו שלושת ילדיהם: רותם, אורי וזוהר. אחיה אלחנן אומנם מתגורר באורנית, אך במשך שנים ארוכות עסק בייצור תחמיצים במגשימים, מפעל אותו התחיל אביהם מרדכי ריפסמן ז"ל. "מבין שתי אחיותיי: אחותי אילנה מתגוררת בכפר סבא, וענת אחותי הצעירה חזרה בשנים האחרונות למגשימים – ומתגוררת במשק של הורינו עם משפחתה.
גם יורם, אחיו של בעלי, מתגורר עם משפחתו במגשימים. כך שאנו שבט מכובד. כאוהבת ומכבדת היסטוריה, אני מתכוננת לעוד פרויקט לטובת הכלל והוא הקמת ארכיון למגשימים, כהצדעה לדור המייסדים והוותיקים שהקימו את המושב בתנאים קשים. והובילו אותו להיות אחד מכפרי תנועת 'האיחוד החקלאי' המצטיינים."
אראלה מציינת בחגיגיות שצוות מתנדבים ביישוב, שמודע מאד לחשיבות ההיסטוריה, פועל ככל יכולתו לשימור היסטוריית המושב, בהפקת הספר שיצא לכבוד 60 שנות הכפר ובהפקת תערוכה חקלאית לרגל שנת ה-70'. "זהו סיפוק עצום להיות חלק מהצוות המתנדב, המנציח את העבר. בביתי קיים אוסף גדול של תמונות היסטוריות מפעם, ומסמכים שונים המחכים לפתיחת הארכיון שלנו כאן."
