אלמלא רצח רבין, סביר להניח שמסלול חייה של גל נקדימון מקיבוץ נווה חריף היה שונה לגמרי. הרצח שזעזע את אמות הסיפים של מדינה שלמה היה מבחינתה קו פרשת המים
גל נקדימון | צילום: אנדה יואל
חייה האינטנסיביים של גל נקדימון עברו מהפכים ומעברים אבל הם תמיד מלאים במודעות חברתית ופוליטית מפותחת ופעילות שנמשכת כבר 26 שנה ואין לה שום תוכנית להפסיק.
תקצר היריעה מלהכיל את כולה. היא בת 49 וחיה היום בקיבוץ נווה חריף (ע"ש משה (מוסה) חריף) שבחבל אילות, יחד עם בנה איתן בן ה-12.
איך הכל התחיל?
"נולדתי בת"א אבל את שנותיי הראשונות העברתי על הים. אבי היה רב חובל בצים ואמי ואני הפלגנו אתו וככה חיינו, על אונייה בלב ים, עד שמלאו לי שבע. אז התיישבנו בשיכון ותיקים ברמת גן ושם גדלתי."
"את הפעילות הפוליטית שלי התחלתי בעקבות הרצח. זה היה לחלוטין הטריגר. הייתי אז בת 24 וכמו כולם הייתי מזועזעת. בהלם. בעצרת עצמה לא הייתי. כמו בכל מוצאי שבת הייתי בערב ריקודים באוניברסיטת תל אביב."
"זמן קצר לאחר הרצח עברתי לגור בחיפה ויום אחד ראיתי מודעה על פתיחת סניף של תנועת 'דור שלום' שנוסדה מיד לאחר הרצח על ידי כמה פעילים בולטים. אמרתי אוקיי נלך לראות, הלכתי ונשבתי."
זה היה עבורי הדבר הנכון במקום הנכון והתחלתי מיד להיות פעילה מאוד אינטנסיבית של 'דור שלום'. 'פעילה כבדה' כמו שאומרים. זו הייתה השנה הראשונה אחרי הרצח והתנועה עוד הייתה בחיתוליה.
"אחרי שנה בחיפה חזרתי לרמת גן ומטה דור שלום הארצי ישב 10 דק' הליכה מהבית שלי. מאותו רגע עברתי פשוט לגור במטה. זו הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית. התודעה החברתית והפוליטית שלי הלכה והתחזקה ולקחתי חלק פעיל בכל הפעילויות, ההפגנות והמחאות."
"באותה תקופה הכרתי גם את איילת נחמיאס, לימים ח"כ איילת נחמיאס ורבין שהייתה אז עו"ד צעירה ומנכ"לית 'שלום חבר', עמותה שהוקמה על ידי משפחת רבין.
"איילת הייתה בערך העובדת היחידה ב'שלום חבר', והתחלתי להיות פעילה גם שם במקביל ל'דור שלום'. הייתי אולי המתנדבת היחידה בעמותה הזאת. זה היה משרד קטנטן בתל אביב, רק איילת ואני, לחץ מטורף."
"ביום השנה השני 'שלום חבר' כבר הפיקה את העצרת בכיכר ומאותה שנה נעשיתי מעורבת בענייני העצרת. אז גם הכרתי את חמי סל (מקיבוץ עין שמר) שנבחר להיות המפיק הראשי של העצרת ועושה את זה כל שנה מאז ועד היום, כמוני."
"אנחנו צוות קבוע שמתכנס תחת חמי כל שנה להפקה המיוחדת הזאת." (דווקא השנה העצרת לא תתקיים בגלל חוסר מימון ותרומות. א.ר)."
ספרי לי קצת על "דור שלום".
"'דור שלום' הייתה תנועה ענקית, עם אלפי פעילים. בשלב מסוים היינו התנועה הכי גדולה בארץ. אחרי ההתחלה התנועה הלכה יותר לכיוון של חינוך ופעילות בקהילה, ופחות פוליטיקה. במסדרונות 'דור שלום' צמחה גם תנועת 'אחריי' שפועלת עד היום."
"'דור שלום' הייתה אז סוג של מיינסטרים אבל היו גם אירועים פחות נעימים. אני זוכרת לילה אחד שנשארתי לבד במטה ומישהו התקשר והודיע לי שהוא יעשה לברק, שהיה אז רוה"מ, את מה שעשו לרבין. היו גם מקרים כאלה, של גילויי שנאה, אבל לא כמו היום כמובן."
"בשנת 98 'דור שלום' החליטה להתמודד בבחירות לאגודת הסטודנטים בתל אביב שעד אז נשלטה ביד רמה על ידי מפלגת העבודה. למדתי אז באוניברסיטה וריכזתי את כל הקמפיין של 'דור שלום'. ניצחנו על חודו של קול והיה מהפך דרמטי והיסטורי."
"במשך שנה הייתי נציגת החוגים שלי באגודה אבל מן הסתם הלימודים די הוזנחו. האמת שהתואר אף פעם לא היה יעד מבחינתי. פשוט נהניתי ללמוד, ואני ממשיכה עם זה עד היום."
הלילה לא לומדים תורה
"עכשיו אני מגיעה לדבר הכי גדול שאני אישית זכיתי לעשות. שוב, הכל תוצאה של הרצח. אני באמת לא יודעת איפה הייתי אם זה לא היה קורה. אולי לא הייתי מתעוררת, אולי הייתי נשארת לא פעילה כל חיי."
"ב-1999 אני ועוד שלושה חבר'ה, שני דתיים ושתי חילוניות, הרמנו בתשעה באב ערב הידברות ייחודי וראשון מסוגו בכיכר רבין. נכון שהיום הארץ מלאה? אז עוד לא היה כלום. כל התקשורת הגיעה לראות את האטרקציה הזאת בכיכר. הייתה יותר תקשורת מקהל אבל היה מרתק והיה בעיקר מכונן."
"הרעיון היה כזה, למדתי אז היסטוריה ומקרא של עם ישראל, ושם למדתי שתשעה באב אמור להיות יום זיכרון לאומי בדיוק כמו שאני מתייחסת ליום הזיכרון לרבין. אבל חילונים מה להם ולתשעה באב. ואז אמרתי אוקיי, איך אני מצפה שכולם יתייחסו ליום הזיכרון לרבין אם אנחנו לא מתייחסים לימי זיכרון לאומיים אחרים."
"על פי זה יצרנו איזשהו קונספט שקיווינו שידבר אל כולם וכנראה שנפלנו על ואקום כי זה פשוט עבד. האירוע שנקרא 'הלילה לא לומדים תורה' הלך וגדל והיום הוא כבר מתקיים בפריסה ארצית תחת כל מיני שמות וכל מיני מסגרות."
"האירוע המרכזי בתל אביב שהתקיים בכיכר רבין עבר עם הזמן לגג גן העיר והמשכתי להפיק אותו עד לפני כמה שנים."
איך מצליחים להפיק במרכז כשגרים בערבה?
"אני פשוט לוקחת שבוע חופש ונוסעת למרכז. כל שנה גם סביב העצרת."
מתי עברת לגור בדרום?
"בבחירות 99 עבדתי במטה של ברק וקצת אחריהן עברתי לגור בקיבוץ קטורה. במשך שנתיים הדרכתי שם את הילדים והנוער. הבנתי אז שקיבוץ שיתופי לא מתאים לי אבל הערבה מאוד מתאימה לי. עזבתי שם בידיעה ברורה שיום אחד אחזור לאזור."
"אני אוהבת פה את הכל. את איכות החיים, המנטליות, האווירה, האקלים, הנוף, האנשים. החיים פה באמת אחרים, אני לא יודעת איך להסביר את זה. אני אגיד לך עוד משהו ברמה האישית, המדבר מאוד מזכיר לי את לב הים."
את לא מרגישה רחוקה?
"לא, לא, ממש לא. שוב, זה יכול להיות קשור לצורה שבה גדלתי, לבד על אוניה בלב ים, אבל גם שיכון ותיקים ברמת גן היה פעם סוג של קיבוץ. תמיד אמרו את זה עליו. היה לנו שם הכל והסתפקנו במה שהיה."
"היו לי גם שנים תל אביביות. התקופה של 'דור שלום' ו'שלום חבר' היו שנים מאוד תל אביביות, ומיציתי."
"אחרי קטורה חזרתי למרכז ובמשך כל השנים המשכתי להפיק את תשעה באב, את העצרת ועוד שלל פעילויות והפקות. היו עוד כמה מסורות שהתמדנו בהן מאז 'דור שלום'."
כל שנה ב-1 במרץ, יום ההולדת של רבין, היינו נוסעים לשער הגיא ומציפים את המשוריינים בפרחים. גם אחרי שהתנועה התפרקה נשארנו כמה פסיכים שהמשיכו עם המסורת הזאת."
"בעצרת עצמה התפקיד שלי גדל כל הזמן. התחלתי כבורג הכי קטן ועם השנים התחלתי למלא תפקיד יותר מרכזי. בערך בעשר השנים האחרונות אני אחראית על כל 'אחורי הקלעים'."
איך הגעת לנווה חריף?
"לפני כתשע שנים התחלתי לברר על אפשרות לחזור לערבה. עד אז עבדתי במשך חמש שנים עם הדובר הארצי של מד"א. זה היה בשבילי בית ספר לתקשורת הכי טוב שיכול להיות."
"בדיוק יצא אז מכרז של עורכת עיתון 'בקצה המדבר' של מ.א חבל אילות. העיתון הזה, שקיים כבר עשרות שנים, הוא מוסד פה. חלק מרכזי מהווי האזור."
"כשירדתי לריאיון כבר חיברתי את זה עם חיפוש דירה והצליח לי. אז באמת התחילה תקופה חדשה ומדהימה מבחינתי. צדקתי, זה המקום הכי טוב לגדל בו ילדים, אתה יכול לרשום את זה בגדול."
"במשך שמונה שנים הייתי עורכת העיתון פה. ארבע שנים גרנו בקיבוץ יהל והיה נהדר, עד שעברנו לנווה חריף רק כי לא היו ביהל ילדים בגיל של איתן. אבל חשוב לדעת שפה מעבר מיישוב ליישוב זה כמו מעבר מבית לבית באותו רחוב."
"אני תמיד הגדרתי את עצמי כתושבת החבל, פחות משמעותי באיזה יישוב אתה גר. אגב בבחירות האחרונות ניהלתי את הקמפיין של יש עתיד באילת והערבה. את יאיר לפיד זכרתי לטובה עוד מאז שהגיע אלינו לכיכר בתשעה באב. הוא היה הכי על הקרקע ונטול מניירות שיש."
אף פעם לא רצית להיות פעילה בכנסת?
"עבדתי פעם אחת בממשלה, עם הרב מלכיאור כשהיה שר בממשלת ברק. הוא איש מדהים. הוא ליווה את האירוע של תשעה באב מיומו הראשון."
"אחרי הרצח הצטרפתי גם למפלגת מימד. כשהוא מונה לשר התחלתי לעבוד אתו, אבל זה לא סחף אותי. להיפך. הפוליטיקה שוחקת אנשים טובים. היא משחק מלוכלך. ראיתי מה הולך במסדרונות וזה לא היה בשבילי."
"כשריכזתי את 'דור שלום' באוניברסיטה היה מי שאמר שמה שמעניין אותי זה להיות חברת כנסת, וזה הכי רחוק ממני בעולם. אני הכי אוהבת להיות מאחורי הקלעים. אם היו מציעים לי להפיק בכנסת אירועים של קירוב לבבות, שזה הדבר הכי חשוב לדעתי בחברה הישראלית, אולי אז כן."
"זה חייב לבוא עם מטרה שתדבר אליי, שתכבוש אותי. אבל זה נכון לגביי תמיד, בכל מקום. במשך השנים הייתה לי את הפריווילגיה לבחור עבודות שעניינו אותי."
"אף פעם לא נאלצתי לקחת עבודה שלא רציתי. אבא שלי אומר שאם הייתי מנתבת את היכולות שלי למשהו רווחי כבר הייתי מיליונרית."
"אבל לא הלכתי אחרי המשכורת, תמיד הלכתי אחרי העניין. היו לי הצעות לתפקידי ניהול וזה לא עניין אותי. הטייטל לא עושה לי את זה, רק העבודה, ואני לא רואה את עצמי מפסיקה לעבוד, גם אם אזכה בלוטו."
איפה את עובדת היום?
"עד לפני שנה ערכתי את 'בקצה המדבר' והייתי עובדת מועצה. לא מזמן פתחו פה את המלון החדש בשחרות (Six senses Shaharut).
המלון היקר הזה. ליוויתי את ההקמה שלו בתור עורכת העלון. הוא קרוב יחסית לנווה חריף וראיתי שהם מחפשים מנהלת גלריה. שלחתי קו"ח ובאותו יום קיבלו אותי לעבודה."
"יצא לי כבר לעבוד במקומות מדהימים אבל זה המקום הכי יפה, מקסים ונעים שהייתי בו בחיי. אני עובדת שם מאז שהוא נפתח באוגוסט האחרון ואני מאוד נהנית. אני מגיעה לשם ונושמת."
"הוא נמצא בסביבה מדהימה ומה שעשו שם מבחינה אדריכלית זה הישג חריג בעיני. החדרים מבודדים ומפוזרים על צלע ההר והכל נטמע לגמרי בנוף."
את אוהבת את החיים בקיבוץ?
"כן, מאוד. הדבר היחיד שבאמת חסר לי פה זה החברים שלי. רובם במרכז וצפונה. עד הקורונה הייתי נוסעת כל חודש למרכז לסופ"ש ונפגשת עם החברים. הקורונה שיבשה גם את זה.
אני רוצה להגיד דבר אחרון על העצרת. כל שנה, כמה דקות לפני שהעצרת מתחילה אנחנו מסתכלים בחרדה על הכיכר ושואלים את עצמנו מה יהיה, יש פה רק מעט אנשים."
"ואז אני נכנסת שוב לרצף של העשייה והריצה במדרגות וצריך לפתור בעיות, ואז אני עולה שוב למעלה ומסתכלת על הכיכר ופתאום היא מלאה. וזה כל שנה אותו דבר."
"ב-1999 אני ועוד שלושה חבר'ה, שני דתיים ושתי חילוניות, הרמנו בתשעה באב ערב הידברות ייחודי וראשון מסוגו בכיכר רבין. נכון שהיום הארץ מלאה? אז עוד לא היה כלום"
"'דור שלום' הייתה אז סוג של מיינסטרים אבל היו גם אירועים פחות נעימים. אני זוכרת לילה אחד שנשארתי לבד במטה ומישהו התקשר והודיע לי שהוא יעשה לברק, שהיה אז רוה"מ, את מה שעשו לרבין. היו גם מקרים כאלה, של גילויי שנאה, אבל לא כמו היום כמובן"
"הכל תוצאה של הרצח. אני באמת לא יודעת איפה הייתי אם זה לא היה קורה. אולי לא הייתי מתעוררת, אולי הייתי נשארת לא פעילה כל חיי"
גל נקדימון | צילום: אנדה יואל
תגובה אחת
זו חברה שלי איכותית מעניינת יוצרת הארץ שלנו זקוקה לעוד הרבה גל נקדימון. תמשיכי לחלום וליזום ולקדם את האחווה השלום וקירוב הלבבות