הכלב בינגו מקיבוץ געתון יצא לטיול עם בעליו וננשך על ידי כלב מקומי שיצא מהחצר שלו. בעלי הכלבים תבעו האחד את האחר
בינגו, כלב קטן מעורב וידידותי, טייל עם זו שהיא הבעלים שלו בקיבוץ געתון. בינגו שמח על החופש שניתן לו כי לא היה קשור ברצועה. בעת שבעלת הכלב (היא – התובעת) צעדה ושוחחה עם שתיים מחברותיה שטיילו עימה, זינקה כלבה מסוג רועה גרמני של אחד התושבים (הוא – הנתבע) מחצר ביתו ותקפה את בינגו, רדפה אחריו ונעצה בו את שיניה. לטענת התובעת, "הנתבע יצא מחצר ביתו, גילה אדישות למתרחש, תפס את כלבתו והכניסה לביתו" ואילו "אשתו של הנתבע הציעה לבינגו מים וחטיף במטרה להרגיעו".
התובעת לקחה בזרועותיה את בינגו לווטרינר לצורך בדיקה וטיפול רפואי "בפצעי הנשיכה המדממים", והמשיכה את הטיפול לפי ההנחיות שקיבלה, באנטיביוטיקה ומשככי כאבים. פצעי הנשיכה נתפרו והגלידו, והתובעת נשאה בהוצאות הטיפול בעלות של אלפי שקלים. כך שטחה התובעת את טענותיה ב"תביעה קטנה" שהגישה לבית משפט לתביעות קטנות בעכו. היא הוסיפה ואמרה שהכלבה הנושכת היא גדולה, ידועה בקיבוץ ככלבה תוקפנית, ויש לה "עבר" של אירועי נשיכה של כלב אחר. התובעת מבקשת לקבל החזר הוצאותיה ועוד 5,000 שקלים פיצוי בגין נזק שאינו ממוני ועוגמת נפש.
מנגד, הנתבע טען כי "התביעה שהוגשה נגדו היא שקרית". הוא חבר קיבוץ מזה 51 שנה ותאר שבקיבוץ כלבים רבים, "בתים ומדשאות פתוחות בין בית לבית, כפי שמקובל בתרבות הקיבוץ". "בינגו", אמר הנתבע, "הוא שפלש לשטח ביתו ולשטח החנייה הצמוד לביתם. בינגו "חדש" בקיבוץ, "וכניסתו לטריטוריית-הבית התפרשו על ידי כלבתו כתקיפה. כלבתו הרגישה מאוימת, ופעלה מתוך אינסטינקטים להגן על ביתה ובעליה". לטענתו, התובעת היא שהתרשלה בשמירה על בינגו, שכן אם היה הכלב קשור אליה ברצועה, האירוע היה נמנע. מריבות בין כלבים הן תופעה שכיחה בקיבוץ, תאר התובע, ו"מפגש בין שני כלבים שהסתובבו בחופשיות, הוא מצב מקובל בקיבוץ".
הנתבע הוסיף וטען שגם כלבתו נפצעה באירוע מנשיכות בינגו ולכן הוא תבע את התובעת בתביעה שכנגד בגין נזקיו, ובכלל זה פגיעה בפרטיות משפחתו בסך 10,000 שקלים.
הוראה נשכנית
הרשמת הבכירה, עינת דינרמן, קבעה תחילה שההוראה המסוימת בפקודת הנזיקין המטילה חובה על בעלים של כלב לפצות מי שהכלב שלו גרם לו נזק גוף – אינה חלה במקרה זה, שכן לדעתה הכוונה שם היא רק לנזק גוף שגרם כלב לאדם ולא לכלב אחר. היא פנתה להוראה נשכנית אחרת בפקודת הנזיקין ששמה: "הפרת חובה חקוקה". זו האחרונה קובעת כי "מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו לפי חיקוק שנועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר" – אחראי לנזק שנגרם כתוצאה מהפרת הוראות אותו חיקוק. החיקוק הנוגע לעניין, אמרה הרשמת, הוא החוק "להסדרת הפיקוח על כלבים", המטיל חובות על בעליו של כלב.
לפי חוק זה, קובעת הרשמת, קיימת "חובה כללית על בעלים של כלב (גם כזה שאינו נחשב כלב מסוכן), שלא לאפשר את יציאתו מתחום חצריו, אלא אם הוא מוחזק ברצועה בידי אדם המסוגל לשלוט בו". (כאשר מדובר ב"כלב מסוכן" ישנן הגבלות נוספות, כמו שימוש בזמם בעת היציאה מחוץ לחצרים, קשירה או החזקה בכלוב בתוך החצרים). אם יימצא שבעלים של כלב הפר הוראת חוק זו, הוא עלול להימצא אחראי לנזק שנגרם לאדם אחר כתוצאה ממעשיו אלה ויידרש לפצותו. בהיבט הפלילי, אם ייאשם אדם בעבירה על אי קיום הוראת חוק זו, הוא עלול להיענש בקנס כספי ואף במאסר עד שישה חודשים.
הרשמת הבכירה סקרה את העדויות ומצאה שבינגו לא נכנס לשטחו הפרטי של הנתבע. האירוע התרחש כשהתובעת, חברותיה וכלבה צעדו על המדרכה והכביש הסמוכים לחצר בית הנתבע. היא דחתה את טענת הנתבע כי "האזור של הכביש ממול, המדרכה וחצר החניה מהווים אזור המחיה של הכלבה". "אזורים אלה הם שטחים ציבוריים", הדגישה הרשמת, ו"אינם שטחו הפרטי של הנתבע, אף אם הכלבה רגילה להסתובב בו".
על הנתבע היה להקפיד שבמקרה שכלבתו יוצאת מגבולות ביתו – היא חייבת להיות קשורה ברצועה, אמרה הרשמת. "הפרת סטנדרט התנהגות זה מהווה התרשלות וגם עוולה של הפרת חובה חקוקה". היא דחתה בתוקף את הגנתו של הנתבע בדבר קיומו של "נוהג לשחרר את הכלבים בחופשיות בקיבוץ". לא ניתן להסכים לכך, אומרת הרשמת. "גם בקיבוץ ובאורח חיים שאינו עירוני לא ניתן להתיר לכלב להתהלך ללא רצועה". תחולתו של החוק, היא מדגישה, בעיר, בכפר, בקיבוץ או במושב – אסור לכלב להסתובב מחוץ לחצרים של בעליו ללא השגחה וללא רצועה.
אגב, לשיטת הרשמת ניתן לראות בכלבתו של הנתבע בגדר "כלב מסוכן", שכן החוק מכיל בהגדרה זו גם כלב "שנשך נשיכה שגרמה לחבלה".
הרשמת מתחה ביקורת גם על התובעת שהלכה עם "בינגו", כשהוא משוחרר ללא רצועה. יש לה בכך אחריות מסוימת ("אשם תורם") לקרות הנזק.
אשם תורם
סוף דבר, הרשמת השתכנעה שבינגו הקטן "הותקף באופן חמור על ידי כלבתו של הנתבע", ופסקה שעל הנתבע לפצות את התובעת בסך 4,200 שקלים בגין הנזק הישיר שנגרם לה. החישוב נעשה לאחר שקוזזו 10 אחוזים בעד אשם תורם (כלומר, הרשמת ניכתה משיעור הפיצוי את "תרומתה" של התובעת לאירוע הנזק, שכן בינגו לא היה קשור ברצועה). עוד היא מחייבת את התובע לפצות את התובעת "בעד עוגמת הנפש הלא מבוטלת שנגרמה לה כתוצאה מהתנהלות הנתבע" בסך 2,500 שקלים ועוד הוצאות משפט בסך 750 שקלים (ובסה"כ: 7,450 ש"ח). בנוסף, היא דחתה את התביעה שכנגד שהגיש התובע וחייבה אותו להוסיף ולשלם לתובעת "הוצאות בגין הגשת תביעת סרק בסך 500 שקלים".
על כך ניתן לומר וואו או נכון יותר האו-האו…
