מהו הקשר בין יהודי אפגניסטאן, הרפת והלול בכפר גלעדי עם כורזים?

את התשובה ניתן לשמוע ולהתרשם במיזם ומופע "גלויה מאפגניסטן" אותו יזמה ויצרה דולי עירון יזדי אשר בבוסתן בחצר ביתה בכורזים. דולי היא מורת דרך, משפטנית וחוקרת גליל המקדישה בשנתיים האחרונות את מרבית זמנה להפצת המודעות לנושא מורשתם ודרך עלייתם של יהודי אפגיניסטן לא"י

מחצר ביתם של דולי ומנחם עירון בכורזים נשקף נוף מדהים, והכנרת נפרסת במלוא יופייה והדרה. שיא של פסטורליות נפלאה ומרגיעה. אך משהו מעורר רגשות סוערים בבעלת הבית בשנתיים האחרונות ולא נותן לה מנוח. את רוב זמנה היא מקדישה להשיג מעמד וכבוד הראוי, לכל אותם עולים יהודים שהגיעו מאפגניסטן ברגל ובטיסה לישראל.  

פרויקט "גלויה מאפגניסטן" שיזמה דולי צועד קדימה לאישור הרשויות במטרה להקים מוזיאון קבע לקהילה: "פניתי למועצה לשימור אתרים בראשות המנכ"ל עמרי שלמון וד"ר אסתי ינקלביץ, ראשת הועדה הציבורית, שגילו עניין רב בפרויקט, בשעה שביקרו בבוסתן "שבעת המינים" בביתנו בכורזים, ראו ושמעו על המיזם הייחודי שהקמתי – והבטיחו שירתמו לסייע, כשימצא המבנה המתאים להקים את מוזיאון "הבית האפגני". במוזיאון נציג את העדה האפגנית במיטב אוצרותיה, מנהגיה וסיפוריה – הכל פרי מחקרה לנושא 'עשרת השבטים האבודים' וסיפור מסעם של יהודי אפגניסטן ממרכז אסיה לא"י, אשר חלקם עלו בדרך לא דרך בהעפלה יבשתית, ברגל ללא סרטיפיקטים (רישיונות עליה) בלילות חשוכים בין גבולות והרים בימי המנדט הבריטי. 

דולי עירון-יזדי אשר (63) מכורזים, היא משפטנית בהשכלתה, בעלת תואר שני מאוניברסיטת בר- אילן, שם גם למדה תולדות ארץ ישראל, מורת דרך ובעלת M.A.  בחקר הגליל. דולי בעלת רישיון ותעודת הוראת כמורת דרך ואף הקימה חברה לשלושה צימרים "מבט לכנרת", כשמו כן הוא – מקום נופש המשלב בחוויות השהייה טיולים והרצאות.  

ספרי על עצמך, והתחנות בחייך... 

"משנת 1995 אני מורת דרך ומורה לשל"ח (שדה, לאום, חברה) בין המקצועות האהובים על תלמידי ישראל ואני יוזמת מיזם ייחודי 'גלויה מאפגניסטן' לקהילת יוצאי אפגניסטאן, ולמתעניינים מכל התפוצות. סיפור חיי מפותל ומיוחד, אך עיקרון אחד מנחה אותו לכל אורכו – דבקות במטרה. מקומות רבים עברתי בחיי, בצמתים חשובים ומשמעותיים וכל מקום הטביע בי סוג של חותם, וניסיון חיים להמשך הדרך.  

"נולדתי בשנת 1959 בפתח תקוה להורי יפה יזדי ואבי אלנתן אשר ז"ל, שנולדו באפגניסטן והביאו לעולם שמונה ילדים. שלושת אחי הבוגרים נולדו אף הם באפגניסטן: לילי (לאה) (72) רפאל (70) ויוסף ז"ל, שנפל מן המיטה ומת ולא הכרתיו. הורי עלו לארץ בטיסה מכבול בשנת 1950 כעולים חדשים – וכל שאר הילדים, כולל אני, נולדו בארץ: רחל, בתיה (בטי), דליה (דולי) זהבה ויהודית.  

"המשפחה התגוררה בתחילת מסלול חייה בארץ במעברת עמישב שליד פתח תקוה. אמי סיפרה שאמנם התנאים היו קשים מאד, אך החשוב מכל היה שהגיעו לארץ ישראל ואבי התפאר מידי יום ביומו בעובדה שתפילתו 'ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים' התגשמה. מאוחר יותר, כשבנו בנינים חדשים לעולים בפתח תקווה, הורי קנו דירה בקומת הקרקע. סיימתי ביה"ס יסודי בעיר, והמשכתי ללמוד בתיכון בסמינר שיין.  

"בגיל 14 החלטתי שאני רוצה לעבור לבית ספר חקלאי. הנימוק היה שאני לא רוצה ללמוד הוראה ומעדיפה ללמוד במקום המטפח את עבודת האדמה והקירבה לטבע. מאוחר יותר הבנתי שהחקלאות זורמת בדמי והיא חלק משמעותי בחיי אפילו עד היום. את האהבה הזו ירשתי מאימי שתמיד גידלה גן ירק עם יבול מגוון וטעים, גם בחצר המשותפת בדירה בפ"ת. כמו כן, אימי גידלה תרנגולות ובעיקר האכילה את הציפורים.  

"באפגניסטאן אבי היה סוחר בדים ובארץ עבד בעבודות שונות, כולל בנטיעות של קק"ל, עבודה שהוסיפה לו גאווה שהוא נוטע עץ לבניין הארץ. הגעתי לביה"ס החקלאי 'הכפר הירוק'. שמחתי עד השמים שהצלחתי לשכנע את הורי ואחיי למעבר. ב'כפר הירוק' עבדתי בענפים רבים והתמחיתי בענף 'המכוורת' כדבוראית. כנערה בת 15 עבדתי ורכשתי ניסיון ברפת, בלול, בפרדס, בגן הירק, חדר האוכל, תחזוקה, אפילו נהגתי בטרקטור ועוד.  

"הפנימייה הכשירו אותנו לחיים וזו אחת המתנות הכי יפות שקיבלתי לחיים. עד היום אני יכולה לעבוד ולתחזק כל דבר: אפילו לסייד, לחרוש, לזרוע, לשתול ,לחרוש, לחלוב ועוד. למדנו שם להיות בני אדם, לפעול למען הזולת, חובבי טבע ובעלי ערכים. למדנו יחד ערבים ויהודים, היחסים היו מצוינים ונשארו כך. בכיתתי למד גם בני גנץ שר הביטחון, שבחדרו התגוררו שני נערים חביבים למדי מן המשולש. עד היום כולנו ביחסים נפלאים וללא קשר לזהות פוליטית. השלב הבא היה הגיוס לצה"ל. שירתי כמדריכת קליעה בשדה בוקר. עובדה מעניינת שגם בתי תמר שירתה עד לא מזמן, כמדריכת ירי בבא"ח צנחנים." 

השליחות במדבר 

לאחר השחרור העסיק את דולי נושא חבורות הרחוב והטיפול בנוער במצוקה. היא למדה "חינוך בלתי פורמאלי" – התגייסה לשירות בתי הסוהר כקצינת חינוך והגיעה לדרגת כלאי המקבילה לסרן. היא עבדה בכלא תל- מונד שבאותה תקופה היה מיועד לבני נוער. האכזבה הגיעה מהעובדה שאחוז גבוה מאד היה של רצדביסטים (אסירים שחוזרים לכלא) עובדה שציערה אותה מאד ועוררה בה תסכול, במיוחד לאחר ההשקעה הרבה בשיקומם.  

כבחורה צעירה בת 25 שנים בלבד, פיעמה בדולי רוח אידאולוגית. והיא הבינה שזה הרגע לעשות שינוי דרסטי בעיסוקיה: "ירדתי למדבר על הגבול עם מצרים והבנתי שכל עולמי הוא: הדרכה, נוף ואדם. רציתי מקום אחר ושקט. הגעתי למקום עם כמה צריפים בודדים באווירה אחרת. התחברתי לאריה לובה אליאב ז"ל והתחברתי לאיש הענק הזה, שלימד רבים מהי ציונות הלכה למעשה והגשמתה בפועל, כדוגמת הקמת ניצנה בשנת 1986, ככפר נוער של הסוכנות. בניצנה הכרתי דמות נוספת חשובה ומשמעותית – ד"ר זאב זיון מנהל הכפר באותן השנים. איש חינוך שכתב וכותב ספרים רבים בנושא הנגב. אף אשתו תלמה זיון עבדה בכפר ואנו חברים טובים עד היום ומחליפים ביקורים למרות המרחק הרב מיתר-כורזים.  

"יחד עם האנשים המופלאים האלו ואחרים הקמנו את ניצנה. תפקידי היה מנהלת האולפן והאחראית על כתיבת תוכניות הדרכה. אלפי תיכוניסטים וסטודנטים הגיעו לניצנה בשנה, המקום שקק חיים והצלחה. השלב הבא היה ההצעה לצאת לשליחות בלטביה, מטעם איגוד הסטודנטים."  

התשובה של דולי הייתה פשוטה: לטביה לא מתאימה לה כי היא אוהבת ארצות חמות, שם יש להם קצב ושפע. כאשר נשאלה איזה ארץ מתאימה לה? ענתה ספרד. הצוות היקשה עליה, ושאלו האם היא דוברת ספרדית? תשובתה הייתה שאינה יודעת ספרדית, אך היא יכולה ללמוד – וכך היה – תוך חודשיים עירון למדה ספרדית ואף עברה את הבחינות בהצלחה. לובה כתב המלצה ששיבח אותה, בזו הלשון "דולי תביא כבוד לשולחיה, ולמדינת ישראל" ואכן היא יצאה לדרך חדשה. 

דולי: "זאת הייתה דרך ארוכה מאחר ונשלחתי למרוקו הספרדית ביבשת אפריקה, הנמצאת בשליטת ספרד. לימדתי: מגני ילדים, סטודנטים ועד ביה"ס היהודי ועוד. תוך כדי השהות במקום במשך שלוש שנים, אפשרו לי ללמוד ערבית. המורה שלי הייתה מסוריה. באחד הימים הזמנתי אותה לערב ישראלי בדירה במליליה. שם היו כנהוג בביתו של כל שליח, סמלי הלאום שלנו כמו: דגל, מנורה, תמונת הנשיא וכד'. השיא באותו אירוע היה שמורה אחת טענה והאשימה אותי שאני מרגלת ולא איפשרה לי להמשיך ללמוד ערבית. עד היום לא קבלתי את האישור ללימודי שם. ממליליה יצאנו קבוצת תלמידים יהודיים למסע על גלגלים, לאות הזדהות עם ישראל ב'מלחמת המפרץ'. חלק מהמטיילים היהודים עשו אחר כך עליה ואחרים הגיעו ללמוד באוניברסיטאות השונות בארץ – הכירו נשים ישראליות והתחתנו. זהו עוד הישג פרי אותה שליחות." 

כאשר חזרה לארץ בשנות ה-90' הכירה את מנחם עירון – עו"ד ירושלמי, במקור מחסידות קרלין, דור שביעי שנולד במאה שערים. לדבריה ההיכרות עם מנחם הייתה במקרה במוזיאון ז'בוטינסקי בת"א. באותו היום ירד מבול וכאשר השניים יצאו מהמוזיאון מנחם ביקש לסכוך מתחת למטרייתה – והיא מדגישה: "כל השאר היסטוריה. לאחר כשלוש שנים התחתנו ונולדו לנו שני ילדים, אותם חינכנו להתנדב ולתרום מכישוריהם לסביבה ולמדינה: אורגד (25), שעשה שנת שירות ב"בני המושבים" באזור מטה יהודה. בצה"ל שירת בתותחנים והשתחרר כסרן וכיום לומד הנדסת חשמל באוניברסיטת בן גוריון והבת תמר (21), שיצאה למשלחות רבות בחו"ל, בייצוג המדינה כשחקנית טניס. בנוסף השתתפה בתוכנית "קשת תבור", שהיא מכינה קדם צבאית וסיימה כצוערת מצטיינת בבה"ד 1. היא השתחררה לא מזמן מצה"ל – עבדה בקטיף מנגו (עבודה מועדפת), התנדבה ל"שומר החדש" ועוזרת בעבודות חקלאות שונות באזור הגליל. בעתיד יש לתר מחשבה ללמוד בכיוון תחום האגרונומיה. 

"בימים כתקנם אני מדריכת קבוצות ומארחת בצימרים 'מבט לכנרת' ובמיזם 'גלויה מאפגניסטאן' אני חוקרת, לומדת ומרצה. בנוסף אני מפיקה ימי גיבוש, ימי הולדת, מסיבת רווקות ועוד. בזמני הפנוי אני מדריכה גם בשפה הספרדית."  

מורשת יהודי אפגניסטן 

מה גרם לך לעסוק ביהודי אפגניסטאן? 

דולי עירון יזדי-אשר: "העדה האפגנית טבועה בי והיא חלק ממשפחתי וחיי, אך היה צריך כנראה איזה אירוע קיצוני, שיהווה טריגר לפעילותי בנושא. לפני כשלוש שנים עברתי תאונת דרכים קשה ומזעזעת. נראה היה לי שלא אוכל לעולם לטייל ולא אוכל להמשיך להדריך במשעולי הארץ. תקופה זו הייתה מאד קשה לי – מאדם מלא מרץ המתנועע ללא סוף נאלצתי לעבור תקופת החלמה לא פשוטה. אך פתאום צצה קרן אור בשבילי, בדמותה של אימי יפה יזדי ז"ל, שהופיעה לי בחלום וכך אמרה: 'דוחטר גו'ן ג'רייה נה קון'. משפט שמשמעותו 'אל תבכי ילדתי היקרה, שימי כחל בעיניים ואודם בשפתיים, וספרי לעולם על יהדות אפגניסטן'.  

"התעוררתי באנרגיה מיוחדת, כמי שקיבלה עליה צוואת שליחות חשובה ואבן דרך בעשייתי בחיים – לשים את נושא יהדות אפגניסטן, בקדמת הבמה. לא תיארתי לעצמי איזה כוחות מסייעים מובילים אותי עד היום במסע העבר המרתק אותו אני מובילה. הפכתי לחוקרת עצמאית בתחום יהדות אפגניסטן. ככל שקראתי, למדתי, ראיינתי  וחקרתי, הפכתי ליותר פריקית של מחקר על העדה. הבנתי עד כמה חשוב לספר על מסעם הארוך של יהודי אפגניסטן ולפני כשנתיים יזמתי את המיזם בפועל וקראתי לו 'גלויה מאפגניסטן'. המיזם הולך ותופש תאוצה והתעניינות. השלב הבא הוא כמובן הקמת מוזיאון מוסדר לקהילה – לא אשקוט עד שיקום." 

מהו מיזם "גלויה מאפגניסטן"? 

"מאז אותו החלום, בו אימי העבירה לי את השליחות החשובה בחיי, יצרתי את המיזם הרבגוני 'גלויה מאפגניסטן', המספר על מורשת יהדות אפגניסטן ותלאות עלייתם לארץ: לקבוצות מגוונות, משפחות ומי שהסיפור האתני קרוב אליו. הפרויקט משלב מופע שלי על 'מסעם הארוך של יהודי אפגניסטן מדרך המשי, ועד הרפת והלול של קיבוץ כפר גלעדי'. בתחילה לוגמים כוס צ'אי או קפה ומאפה ולאחר במשך קרוב לשעה אני מקבלת את פני האורחים: בשירה אפגנית ובריקוד הצו'בזי – הידוע כריקוד המקלות האפגני, המופע משולב במעגל יפיפה עם תלבושות מסורתיות, ספרות מקצועית ומבחר מוצגים אותנטיים מהתצוגה הקבועה בבוסתן שלי בכורזים. שם יצרתי פינת חמד המשרה אווירה אתנית ייחודית, הנותנת להיסטוריה והנוסטלגיה במה ונוכחות במקום." 

אין ספק שמדובר במופע מרהיב ושובה עין ושמחת החיים של דולי כובשת את כולם. דגלי ישראל ואפגניסטאן מוצבים במקום כבוד. בתערוכה המייצגת את הקהילה היא מציגה בגדים ומלבושים אופייניים, חפצים אפגנים, שאת חלקם רכשה עירון באופן אישי בכסף רב וחלקם קיבלה מאפגנים, שהבינו כי חשוב שהחפצים  ישמרו, ולא יהיו זרוקים בחצרות.  

כל החפצים והבגדים במופע משמשים אותה מאד ואפילו התפאורה, הכוללת מספר עצים המייצגים את 'שבעת המינים': כרימון, תמר, תאנה וגפן. ומתוכם שמונת עצי הזית שניטעו לזכר הוריה ז"ל, מבליטים את ייחודיות המקום. חלק נוסף ומרתק מהמיזם הוא המפגש עם האנשים: מופע, הרצאות, סיפורים וטיולים: "בכנסים ובמפגשים האלו עם קבוצות אנשים, בהם אני מופיעה ומספרת בשמחה, כאשר לגופי הבגד המסורתי והצבעוני – תמיד צצים הפתעות לא צפויות." 

ולעיתים הבמה מזמינה גם אנשים אחרים, לספר את סיפורם וסיפור בני משפחתם. דולי משתפת שמאד נגע לליבה וכאב לה שבני העדה לא קיבלו מקום של כבוד בהיסטורית העדות שעלו לארץ, כי אכן מגיע להם מקום של כבוד וראוי שעם ישראל יכיר את סיפורם, למרות שאנשי העדה האפגנית דוגלים בצניעות ובשקט סביבתי.  

עירון מספרת שמידי יום היא מקבלת טלפונים מאפגנים יהודים ואפילו אפגנים מוסלמים שרוצים להיות שותפים למיזם. להערכתה עד כה ביקרו במיזם קרוב ל-2,000 אנשים.  

אין לתאר את ההתרגשות מסיפורם או תיעודם של וותיקי הקהילה, שנותרו בחיים לספר ולשתף את המבקרים והקהל במסלול הלא שיגרתי שעברו עד שהגיעם למדינה, בימי המנדט הבריטי. כך נשמעו סיפורים על בני הקהילה שהגיעו לארץ ברגל כמפעילים יבשתיים בדרך לא דרך. חלקם גנבו את הגבול, חלקם לצערנו נהרגו או נתפשו וישבו בבתי הכלא: בכלא ראש פינה, כלא עכו, כלא בית לחם.  

דולי: השאלה המתבקשת איך ולמה הגיעו העולים מאפגניסטן לרפת והלול של קיבוץ כפר גלעדי? והתשובה היא שאנשים אלו חצו גבולות ללא סרטיפיקטים (רישיונות עליה). עם הגעתם בדרך ארוכה, קשה ומפותלת מאפגניסטן, הודו, אירן, דרום לבנון וממרג' עיון ישר נכנסו לקיבוצים הצפוניים. לאחר שחצו את הגבול, תוך חירוף נפש וסיכון.  

"בקיבוצים הם התקבלו במאור פנים וקיבלו עזרה, ביטחון וסיוע, כמו עזרתן המרגשת של מניה שוחט וחיה קרול – נשות 'השומר' מכפר גלעדי ולעזרתם הנדיבה גם של הקיבוצים דן, דפנה, איילת השחר, כפר גלעדי, חניתה וחברי חולתה. מדובר על מתן: מזון, מקלחת חמה, בגדים חדשים ומה שהיה חשוב מכל – מקומות מחבוא יצירתיים מעיניהם הפקוחות של הבריטים כמו: ברפתות ובלולים.  

"כשאני מגיעה לכפר גלעדי יש לי שם חברות טובות. אנחנו יושבות שעות בארכיון, בבית השומר או סמוך לסליק, מחפשות ומספרות סיפורים. חשוב לי להדגיש בסיפורים שלי שליהודי אפגניסטן יש חלק בהקמת המדינה, לא פחות מעדות אחרות – וכל פעם מחדש אני נתקלת בעוד סיפור גבורה, המרגש אותי. לדוגמא: לפני כחודש הגיעה אלי קבוצה של גמלאים לשמוע את הסיפור ולהתארח בצימרים. כשסיימתי לספר את סיפור ההעפלה היבשתית מאפגניסטן, ניגשה אלי אישה בת 93 ואמרה לי: 'אני המעפילה היבשתית מאפגניסטן עליה את מספרת. הייתי ילדה בת 12, שהלכתי ברגל עם הורי לארץ ישראל במשך ימים רבים. פתאום נפלה לי הנעל בדרך ובכיתי. המשכתי ללכת ואבי נתפס וחטף סטירות בפנים. עד שפניו התנפחו מאד'. סיפורה של אותה אישה מתועד כמובן ויש עוד סיפורי חוויות רבים נוספים. אני רק רוצה להוסיף שבשנת 2013 נתגלתה 'הגניזה האפגנית'. מדובר במסמכים חשובים ביותר, מן המאה ה-11 עד המאה ה-13. מסמכים שלא היו ידועים עד כה, למחקר ההיסטורי." 

הטקסטים שנמצאו נכתבו עי סוחרים יהודים ומוסלמים, הטקסטים שנמצאו נכתבו עי סוחרים יהודים ומוסלמים, ומאירים באור חדש על חייהם של יהודי אפגניסטן, על דרך המשי ועוד. הסתבר שיהודי אפגניסטן עברו פרעות, עליהם אפשר לקרוא במחקריו החשובים של בן ציון יהושע רז ובמחקריו של ראובן קשאני, נשיא הקהילה האפגנית, היסטוריון, חוקר ויקיר ירושלים, שבמשך שנים כתב ספרות ענפה, כולל בנושא "עשרת השבטים האבודים" המעורר שאלות רבות. 

דולי: "חשוב לי להדגיש שמתוך אידאולוגיה, אני מנסה באמצעות הפעילות במיזם 'גלויה מאפגניסטאן', דרך הסיפורים והטיולים להנחיל את ההיסטוריה לדור הצעיר. ראוי לציין שלבני העדה האפגנית: יש נשיא קהילה, יש פורום, יש אתר יפיפה שמושקע בו המון ידע, מחקר ואהבה, סיפורים ומלגות לסטודנטים. העדה מתכנסת אחת לשנתיים לערב הוויי אפגני מפואר. ברגעים אלו חבל לי שהורי לא בחיים על מנת לפגוש, לחוש, לשמוע את השפה ולהתרפק על העבר. בני משפחתי המורחבת מאד גאים על יוזמותיי ופועלי בנושא. בקבוצת החברים אליה אני מחוברת במיזם שלי, יש כמאה אפגנים אותנטיים, בנוסף ל-300 אפגנים המגיעים אלי מכל רחבי הארץ למיזם 'גלויה מאפגניסטן'. שמחתי שהם טיילו עימי ב'מסע ממטולה דרך כפר גלעדי' ושיחזרו איתי את מסעם המרגש של הוריהם, 'כשגנבו' את הגבול בימיה מנדט הבריטי." 

פעילות ציבורית בכורזים 

"הגענו לגליל לפני 21 שנים מתל אביב," מספרת דולי, "כשהמגמה הייתה לחשוף את ילדינו לחיים במרחב כפרי לתרבות גלילית. ובכך לתרום את חלקנו להתיישבות הגלילית. הגענו עם המון מרץ ונכונות יחד עם שני ילדינו הפעוטים: אורגד ותמר. אנו נהנים מהחיים בכורזים. בשבילי ראשית להכול זה המקום, יש כאן נוף מפעים וחזרה למקורות ההיסטוריים לאזור כורזים הקדומה, אחרי 1,800 שנים.  

"באנו עם המון מוטיבציה לפעול ולתרום מכישרוננו. כבר מההתחלה לפני כעשרים שנים, התחלתי בפעילותי. הקמתי את ה'וועדה לאיכות הסביבה', ויחד עם בני בן מובחר, שהיה אז סגן ראש המועצה 'מבואות החרמון', יליד ותושב שדה אליעזר, יזמתי והוא מימש להביא מתקני מיחזור לכורזים. היינו היישוב הראשון שעשה זאת בגליל, זו הייתה תחילתה של ממש מהפכה.  

"בנוסף, כיהנתי בוועד הנהלת המושב שתי קדנציות ובמשך השנים הייתי חברה בוועדת תרבות, פתחתי חוג 'מועדון הספר הטוב' לילדים. עד לא מזמן הייתי פעילה בארגון שנקרא 'הגיע זמן גליל',  ארגון שהקים תא"ל מייקה מסטאי וקרא לי לדגל. עסקנו בהתנדבות בכל מה שעוסק לקידום בפיתוח הגליל, מול משרדי הממשלה השונים. אנחנו מתגוררים ביישוב אך איננו חקלאים. כאשר החלטתי לפרוש מכל תפקידיי הציבוריים, חשבתי שכעת זה זמנו של בעלי מנחם – רציתי שיהיה מעורב בקהילה, כי יש לו הרבה מה להציע ולתרום כעו"ד במקצועו." 

לדברי דולי, מנחם נהג לטוס כל יום מראש פינה למשרדו שבת"א, יוצא בבוקר וחוזר בלילה, עד שסגר את משרדו וכיום הוא עובד מהגליל. באספה הכללית הוא נבחר ברוב קולות, להוביל את הישוב ונבחר ליו"ר הועד, לשתי קדנציות ברציפות. 

מנחם עירון: "בשנים שכיהנתי כיו"ר הועד הוצאתי לפועל פרויקטים ענקיים: ממשרד התיירות, התרבות ,התחבורה. מעל הכול במשך כעשר שנים בקירוב, שקדתי על פרויקט ההרחבה, כולל כל העבודה המשפטית. ראיתי בהרחבה את 'הבייבי' שלי, למען ילדי הישוב, שיקימו את ביתם בגליל ובאופן זה יעבו את ההתיישבות בגליל, שכל כך חשובה באזור. הייתה שמחה רבה, שלפני כשנה החלו הטרקטורים לעמול על התשתית לשכונה. חשתי התרגשות גדולה, שהפעילות הפכה למעשית." 

בנוסף, מנחם עירון פיתח ביוזמותיו עם חברי הועד בקדנציה שלו שביל גישה מחוץ לכפר, כדי שיהיה נגיש להולכי הרגל, שאין ברשותם רכב ויוכלו להגיע בנקל ובבטחה אל תחנת האוטובוס, גן מתקני ספורט ועוד. הוא חידש מגרשי טניס וכדורסל, יזם שביל אופניים ואפילו טיפול בהתקנת רמזור על כביש 90 ,שיהיה נוח לתושבי כורזים לעשות סיבוב פרסה. פעילותו הייתה כל כך אינטנסיבית ומועילה, עד שחשבו שהוא רץ לבחירות. אבל לא, הכול נעשה מתוך אידאולוגיה למען הגליל ולמען כורזים. כיום עירון יו"ר "עמותת השחזור לאתרי מורשת" השונים בגליל וכן מתנדב בעמותות משפטיות שונות, לטובת נצרכים ובעיקר עוסק במחקר ובכתיבה.