יורשים של חבר מקבוצת שילר הגישו, באמצעות עו"ד מקבי מירום (מירום ושות'), תביעה כספית כנגד קבוצת שילר בסך של 250,000 שקלים. עיקר תביעתם הוא לקבל את שווי ההשקעות וההשבחות שהמוריש השקיע בדירת המגורים שלו.
במו"מ שבין הצדדים כבר התרחשו דברים. נקודת הסכמה ראשונה הייתה בשנת 2007 בה נחתם בין קבוצת שילר לבין היורשים הסכם, לפיה הקיבוץ ישלם להם את שווי ההשבחות לפי הערכת שמאי.
זה אכן הגיע ונתן הערכת שווי מתאימה. 13 שנים לאחר מכן טוענים היורשים-התובעים, כי הקיבוץ לא קיים את התחייבויותיו. הקיבוץ, באמצעות עו"ד תמיר סלע, ביקש לדחות את התביעה על הסף וטען להתיישנות התביעה.
הסבר: התיישנות היא סוג של מחסום משפטי. היא מונעת מתובע אחד לתבוע נתבע אחר, גם אם יש לתובע עילת תביעה ברורה כלפי אותו נתבע.
המשמעות היא שבעל-דין אינו יכול לנקוט הליך משפטי של תביעה, מהטעם שחלף זמן רב מאז "שנולדה עילת התביעה" ועד ליום שבו בחר להגיש את התביעה.
תקופת זמן זו נקראת תקופת ההתיישנות ומשך התקופה תלוי בסוג התביעה. קיימים 'הסדרי התיישנות' שונים ו'תקופות התיישנות' שונות במשפט האזרחי וגם בפלילי, בהתאם לסוג העניין והתביעה. כך, למשל, תביעה כספית מתיישנת שבע שנים לאחר שקמה עילת התביעה.
במענה לטענת ההתיישנות של הקיבוץ, היורשים טענו כי מרוץ ההתיישנות (אותן 7 שנים שחלפו) נעצר, שכן הקיבוץ בשלב מסוים, הודה, לטענת היורשים, בקיומו של חוב לטובתם.
היורשים, הסתמכו על הוראה בחוק ההתיישנות ולפיה אם "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה".
דירה בקיבוץ השבחה שהתיישנה
השופט אריאל ברגנר, מבית משפט השלום בנתניה, הסביר כי בחלוף תקופת ההתיישנות עילת התביעה לפי ההסכם שנחתם בזמנו בין הצדדים, התיישנה. עתה, יש לבדוק אם אכן הקיבוץ הודה בשלב מסוים בקיומו של חוב, שאז תקופת ההתיישנות מתחילה להיספר מחדש ממועד ההודאה.
השופט מצא כי הקיבוץ מסר ליורשים מכתב בשנת 2017 ובו רשם כי "נותר חוב לתשלום על בית המוריש ז"ל". אך הקיבוץ הוסיף במכתבו ליורשים, כי "חלקכם בתשלום לא הועבר אליכם עקב חובות עבר גדולים (בתקציב הישן) של המוריש. מכך עולה שככל שהקיבוץ יעביר את החלק הנותר לתשלום הוא יועבר לכיסוי חלב מהחוב הישן".
מה הפרשנות, אפוא, לאמור במכתב, שאל השופט, היש בו "הודאה בחוב"? השופט השיב בשלילה ואמר כי לא רק שאין הודאה בחוב, אלא הוסבר בו ליורשים, כי חלקם בתשלום לא הועבר שכן קיימים חובות עבר גדולים של המוריש בתקציבו, וכל תשלום אם היה לטובת היורשים היה אמור לעבור תחילה לכיסוי החוב הקודם.
לדעת השופט, אין במכתב האמור הודאה של הקיבוץ בחוב אלא אמירה כי קיים חוב לחובת היורשים דווקא. משכך הוא קבע שבהיעדר הודאה של הקיבוץ בחוב (בתקופה של 7 שנים קודם להגשת התביעה) – התביעה התיישנה. הוא פסק לדחות את התביעה על הסף ולחייב את היורשים בהוצאות הקיבוץ בסך 4,000 שקלים.
האמנם, לא הייתה כאן הודאה בחוב של הקיבוץ, גם אם לצד אמירה שהמוריש נותר חייב כספים? כלום לא היה נכון לשמוע את כל הראיות בתיק לפני שנדחתה התביעה על הסף, שאלו היורשים והגישו ערעור על פסק הדין.
חבר קיבוץ בן 90 זכה בבוררות במגרש אותו רצה לשייך
דירה בקיבוץ השבחה שהתיישנה | צילום: ד"ר אבישי טייכר
