דעת יחיד: יש בפערים הולכים וגדלים בהכנסות המשפחות המרכיבות את הקיבוץ, כדי לפרק את המרקם המשותף ולהפוך את הקיבוץ לכפר פרובינציאלי, שבו פערי ההכנסה קובעים את ההתחלקות המעמדית הפנימית ואת מידת האיבה המחליפה את מידת האחווה
הקיבוץ בתמורות העיתים
דעת יחיד: התגלגלות אורגני החברה האנושית במרחב שבין קוטב "שנאת חינם" – הגזענות הרוע והניכור, לקוטב "אהבת חינם" – אלטרואיזם אחווה ונדיבות, מעלה מחדש את חידת תקומת הקיבוץ והתפתחותו כקומונה במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים. הערך והעיקרון של "כל פרט תורם כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו", לא סיפקו מענה מספק לדבק החברתי הנחוץ ליצירת הסכם קומונלי ספונטני בין אנשים שונים, ונחוץ היה תקנון יבש המפרש (ככל הניתן לפרש) את כללי הסף של התנהגות החברים בקומונה. השותפות הקיבוצית להתאגדויותיה הובלה בידי מנהיגים בעלי כריזמה: מנחם אלקינד בגדוד העבודה, יצחק טבנקין ושלמה לביא בקיבוץ המאוחד, מאיר יערי ויעקב חזן בקיבוץ הארצי ופנחס לבון, אשר ירש את מקומם של יוסף בוסל וא.ד.גורדון בחבר הקבוצות. מנהיגים אלו שימשו בזמנם אורים ותומים בתנועות הקומונליות-קיבוציות אותם הנהיגו: סביבם קם ממסד הנהגתי מקצועי אשר חקר והנחה את הקבוצים בנושאי התיישבות קיבוצית, כלכלה קואופרטיבית, חינוך משותף, צרכנות ושירותים משותפים, זהות רעיונית פוליטית, והתגייסות ציבורית לאומית. המבנה והמכניזם הדמוקרטי של כל קיבוץ היה כפוף במידה רבה להנחיות ולהגבלות התנועתיות ולמרותם של המנהיגים התנועתיים. הקיבוץ היה אמנם תוצאת התארגנות וולונטרית מרצון, וכל מי שהצטרף יכול היה לעזוב באם חפץ בכך, אך מידת החופש והאחווה הבין-אישית, נתקלו לא מעט במחסומי פירוש המשימתיות המשותפת, ואפילו במחסומי יריבות בין אישית וסתם מחסומי קטנוניות.
מגמות ההתכנסות התעסוקתית בענפי המשק המשותף, וקשיי אישור היציאה ללימודים אקדמיים לרבות השתלבות תעסוקתית מחוץ לחצר הקיבוץ, החלו להשתנות בשנות השישים למאה שחלפה. המשפחה המורחבת הפכה לגורם מתחזק במרקם הקיבוצי, במקביל להיחלשות תכתיבי ההנהגה הבין-קיבוצית. אורח החיים הזעיר-בורגני אשר אפיין את המעמד הבינוני במערב ובישראל, לא נעצר בגדר הקיבוץ ואורחותיו נספגו אט אט בבני הדור השני והשלישי בקיבוצים הוותיקים. המהפך השלטוני בשנת 1977 נתן אותותיו בדה-לגיטימציה של כל הנושא מסר של סוציאל- דמוקרטיה לרבות ובמיוחד הקיבוץ והתנועות הקיבוציות. המשבר הכלכלי בישראל ששיאו התרחש בשנת 1984, זמן בו שיעור אינפלציה השנתי נסק ל 440% ומדיניות הגבלת אשראי העלתה את שיעור הריבית הריאלית ל- 20% ומעלה, החמירו עד מאוד את משבר המשק היצרני בכללו לרבות משבר הבנקים, משבר משק העובדים, משבר המושבים ומשבר הקיבוצים. את הבנקים אוששה הממשלה בתהליך מהיר מבלי לפגוע בעובדי הבנקים ובשכרם. לעומת זאת המושבים, הקיבוצים, וחברת העובדים, גולגלו למצב של פושטי יד המבקשים סיוע חירום מן הממשלה לצמצום נזקי האינפלציה והריבית הרצחנית.
ההתדרדרות הדמוגרפית
משבר הקיבוצים האיץ את ההתדרדרות הדמוגרפית, במיוחד בקיבוצים שנפגעו כלכלית: עזיבת חברים פעילים מרכזיים, עזיבת צעירים ומשפחות, ורתיעת בני קיבוץ יוצאי צבא להצטרף למערכת כלכלית חברתית שיתופית שאינה רואה אופק לפתרון בעיות הקיום הכלכלי המשותף, אפיינו את ההתדרדרות הדמוגרפית. שינוי אורחות החיים תוך העברת האחריות לפרנסה אל המשפחה שבוגריה מתפרנסים מעבודתם, בצד איתור פנימי של נכסים שניתן להפיק מהם תקציבי קיום לגמלאים. אפשרו פתרון תקציבי (לחוץ או נדיב יותר), ליישוב הקיבוצי.
ישראל מככבת בראש טבלת מדינות ה-OECD במדד אי-שוויון במעמד הבינוני ובתהליך גידול אי-השוויון משנת 1990 ועד היום – יחס הכנסת האחוזון ה-75 להכנסת אחוזון ה-25 עבר בישראל את רף 2.81 לעומת 1.68 בנורבגיה ודנמרק, 1.69 בשוודיה (2.50 בארה"ב). תהליך זה בצירוף תהליכי השינוי – הפרטה חלקית, התרת ההכנסה הדיפרנציאלית למשפחות החברים, תוך יצירת רף רשת ביטחון להכנסה משפחתית, וההתאוששות המשקית כתוצאת הסדר הקיבוצים, הניעו קליטת משפחות בנים וצעירים שאינם בנים בקיבוצים, ואוששו את המאזן הדמוגרפי במרבית הקיבוצים. מעמד מרבית הקיבוצים כיישובים עבר אמנם מהתרוששות דמוגרפית לצמיחה דמוגרפית, אך אין בכך די כדי לייצב את הקיבוץ כמערכת קואופרטיבית איתנה ותורמת לאורך זמן.
השיתוף והשוויון
במעבר לדגם הקיבוץ המתחדש מומר ערך ועיקרון השוויון, לנורמת רשת הביטחון למשפחות החברים המתקשות להתפרנס, במציאות המתפתחת מפוחת דה-פקטו (גם דה יורה) מנגנון גביית מס האיזון הפרוגרסיבי מן המשפחות, ומימון רשת הביטחון מתגלגל אל קופת הקיבוץ. במצב זה קיומו משק יצרני קואופרטיבי מניב בכל קיבוץ, מהווה תנאי הכרחי לתחזוקת הדבק המחזק את הזדהות החברים כשותפים בישות חברתית כלכלית – הקיבוץ. יש בפערים הולכים וגדלים בהכנסות המשפחות המרכיבות את הקיבוץ, כדי לפרק את המרקם המשותף ולהפוך את הקיבוץ לכפר פרובינציאלי שבו פערי ההכנסה קובעים את ההתחלקות המעמדית הפנימית ואת מידת האיבה המחליפה את מידת האחווה. מכירת עיקר נכסי המשק המניב ל"אחרים" וחלוקת כל פדיון המכירה למשפחות החברים, מחלישים את הביטוח המשותף ומאיינים לאורך זמן את מידת האחווה המהווה תנאי הכרחי לקיום הקיבוץ כיישוב אטרקטיבי צומח.
דעת יחיד – עמירם קופר
