הייתה שעת לילה מאוחרת, נהגתי במכוניתי בדרכי מהבית של בתי ביפו, שם אני מעביר את הימים בעזרה יומיומית לצרכיה, אל ביתי שביד חנה. הכביש היה ריק כמעט ממכוניות, כשאפליקציית-המוזיקה ספוטיפיי החלה להשמיע במערכת השמע של המכונית את השיר "עוף גוזל" בביצועו של אריק איינשטיין.
הכביש הריק, השעה המאוחרת, העצב התמידי שהולך אתי בדרכי מיפו ליד חנה – אולי אחד מאלו ואולי כולם יחד, גרמו לי להקשיב הפעם כמו שלא באמת עשיתי זאת בעבר למילות השיר, ואט-אט תמונת הכביש שלפני החלה להיטשטש. הרגשתי שעיניי נעשות לחות, עד שברגע מסוים הייתי צריך למחות אותן כדי שהכביש יופיע למולי שוב ואוכל להמשיך לנהוג.
"הגוזלים שלי עזבו את הקן,
פרשו כנפיים ועפו,
ואני ציפור זקנה נשארתי בקן,
מקווה מאוד שהכל יהיה בסדר".
היינו שבע נפשות בדירה קיבוצית שאותה הרחבתי בבנייה עצמית במשך שנתיים של עבודה מפרכת, בלוק-על-בלוק, כל יום אחרי שעות העבודה עד הלילה, עד שנעשה הבית לבית אמיתי שהכיל את כולנו בנוחות – שבע נפשות שחילקו את חלל המגורים, הטלוויזיות שבסלון ובחדר השינה, שולחן האוכל רחב הידיים והמקרר שאם הבית דאגה תמיד שיהיה מלא בכל טוב. שבע נפשות ואיכשהו אף פעם לא הייתה הרגשה שצפוף.
"תמיד ידעתי שיבוא היום
שבו צריך להיפרד
אבל עכשיו זה בא לי ככה פתאום
אז מה הפלא שאני קצת דואג".
תמיד ידעתי שיגיע היום, אבל הוא בא לאט-לאט, בחלקים, לא יום אחד אלא ימים-ימים, עד שזה קרה לבסוף: קודם הגדול עבר לחדר משלו, ואחר כך הבן השני מלמעלה עבר למגורי הצעירים, ואחר-כך עברה הבת האמצעית, ולבסוף שני התאומים, הוא והיא, וככל שחשבתי שהתהליך ההדרגתי יעשה את הדברים ליותר קלים, זה לא באמת הקל על ההרגשה, ולא באמת עשה את הדברים לקלים עבורי – יום אחד פתאום הבית היה ריק, וחניה, זוגתי לחיים ארוכים ואני, נשארנו לבד בבית גדול שבו חדרים ריקים מילדים ומנוער ורק הרהיטים נשארו והפוסטרים על הקיר והארונות חצי ריקים וכמוהם גם השידות והמדפים.
"עכשיו נשארנו לבדנו בקן
אבל אנחנו ביחד
חבקי אותי חזק תגידי לי כן
אל תדאגי ביחד כיף להזדקן".
אני יודע שככה זה בטבע, וכשהילדים היו לאנשים, הבוגרים מביניהם התחתנו ונולדו להם ילדים, הנכדים שלנו, ומעת לעת התכנסנו יחד שוב לארוחות משפחתיות שעבורן כבר היינו צריכים שולחן חדש שנפתח ומתארך ומתרחב, שיכיל את כולם, שלושה דורות וארוחות של כיף – ואז הגיע הרגע שבו הילדים שלי צריכים היו להחליט אם הם רואים עתיד למקום הזה, מדינת ישראל, אותה מדינת ישראל שבה גדלתי ואותה אהבתי כל כך, והיום כבר אינני אוהב.
אותה מדינה ששינתה פניה והפכה דורסנית וחומסת אזרחיה, שהפכה דתית ופרימיטיבית והולכת ונעשית כך יותר ויותר, כי אין כאן שאלה של מאבק בין מודרני ורציונלי למסורתי ופרימיטיבי, אלא יש כאן ניצחון ברור של הדמוגרפיה, ניצחון שכולו הפסד של המדינה הזו, שרק ילך ויחמיר ככל שהזמן עובר, ועל כן חלק מהילדים החליטו שכאן לא יהיה מקומם, ואינם רוצים לגדל כאן את ילדיהם, ועכשיו אילי בהמבורג עם זוגתו לחיים, בת המקום, ואלדד ומיטל והנכדים בפורטוגל, אחרי שהוציאו אזרחות מקומית וקיבלו דרכונים פורטוגזיים, והבית עוד יותר ריק.
"אני יודע שככה זה בטבע
וגם אני עזבתי קן
אבל עכשיו כשבא הרגע
אז מחניק קצת בגרון
מחניק קצת בגרון".
הגוזלים שלי עזבו את הקן, חלקם עפו למקומות אחרים בארץ וחלקם עפו למדינות אחרות שמעבר לים, כמו שציפורים לפעמים עושות, ורק ציפור אחת שלי נשארה פצועה ואינה יכולה לעוף לשום מקום, ציפור שכנפיה נשברו בעת שירותה הצבאי ואני נוסע אליה מדי יום לעזור לה להרים את כנפיה השבורות, ואני מחייך לכולם וכותב סיפורים מצחיקים ומעלה סטטוסים מצחיקים עד שכותבים לי בתגובות "האיש הכי מצחיק בפייסבוק", ואין איש צריך לדעת כמה אני עצוב, גם אני לא. אלא אם פתאום אני שומע "עוף גוזל" בעת נסיעה בשעת לילה מאוחרת.
במקרה כזה זה מותר.
"עוף גוזל
חתוך את השמיים
טוס לאן שבא לך
רק אל תשכח
יש נשר בשמיים
גור לך".
