דרשה על פרשת השבוע: ברוח יהודית-חילונית-הומניסטית

דרשה על פרשת השבוע: פרשת ראה , דברים יד

{כב}    עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה: {כג} וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים: {כד} וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: {כה} וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: {כו} וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ: {כז} וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ: (ס) {כח} מִקְצֵה שָׁלשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ: {כט} וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה:

דרשה על פרשת השבוע

ד"ר דוד כהן-צמח כותב, שההיתר הגורף לעבוד את האל בכל מקום המצוי בספר שמות, מוצג כאן כאנרכיה. חוק ריכוז הפולחן הפותח את קובץ החוקים של ספר דברים (פרקים יב-כו). הוא החוק המרכזי בספר, הוא חוט השדרה שלו וממנו נגזרים חוקים רבים. החוק מצווה על טיהור הפולחן מן העבודה הזרה ולאחר מכן ריכוז הפולחן הלגיטימי לאלוהי ישראל במקום אחד ויחיד. מקום זה מוגדר כ"הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה". ביטוי זה מתקיים בתכיפות גדולה בפרקים שונים.

מספר שמות פרק כ' עולה שהעם רשאי להקריב קרבנות "בְּכָל הַמָּקוֹם" (פסוק כ). לעומתו ספר דברים דורש לעבוד את האל במקום אחד ויחיד, בניגוד להיתר הגורף שנתן ספר שמות לעבוד את האל בכל מקום (פסוק יג). מעשה ריכוז הפולחן במקום אחד גורם לצמצום ממדי הפולחן ברחבי הארץ, כי  היקף פעולת הזביחה במקדש אחד תהיה פחותה בהכרח בהשוואה לפעילות פולחנית במקדשים רבים ומפוזרים גיאוגרפית. כך  נוצר מרחב גדול יותר לדרישות הומניטריות וסוציאליות. דרישות אלה לצד רעיונות רוחניים תופסים מקום חשוב בספר דברים. דומה שחז"ל מחזירים את ספר שמות לבכורה, מהפכת בית הכנסת המאפשרת פולחן מקומי  אותה הנהיגו  החזירה את הפולחן מהמרכזי למקומי.

תוצאה נוספת של ריכוז הפולחן הינה ההיתר לשחוט בעלי חיים לצורכי אכילה בכל מקום וללא מגבלות שונות. זהו שינוי בהשוואה למצב הקודם, לפיו כל זבח חייב היה להתקיים במקום קדוש.

סיפורנו מפרש את  פסוק כעַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר. כִּי בְּעִשּׂוּר הַתְּבוּאָה וְהַבְּהֵמָה תִּרְבֶּה הַתְּבוּאָה וְיִרְבֶּה הַמִּקְנֶה, כְּאָמְרָם ז"ל: "עַשֵּׂר" בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר (שבת קיט, א). לטעמו קיום מצוות הַמַּעֲשֵׂר היא כדי לְהִתְעַשֵּׁר. קיום המצווה מייצר לעושה – גמול.

הוא מפרש גם את פסוק כג: לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה. כִּי בַּמָּקום הַנִּבְחָר לַמִּקְדָּשׁ, יִהְיֶה בֵּית דִּין הַגָּדול לְהָבִין וּלְהורות. לדעתו יהיה בית דין שתפקידו היה להבין ולהורות.  תפקידו של בית דין כמורה וכמפרש אינו מובן מאליו. סיפורנו מביא פירוש  מעניין והגדרת  תפקיד  מרתקת לתפקידו של בית דין שאינו רק רשות שופטת, אלא גם מחנכת.

בין קבצי החוק השונים במקרא העוסקים במעשרות יש סתירה –

בדברים י"ד, (פרשתנו)   כ"ב-כ"ט המעשר מיועד לנותן המעשר. הוא אוכל אותו בעצמו.

במדבר י"ח,   כ'-כ"ו : כה וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  כו וְאֶל-הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם, בְּנַחֲלַתְכֶם-וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְהוָה, מַעֲשֵׂר מִן-הַמַּעֲשֵׂר .. כלומר: בספר במדבר המעשר הוא ללוי .

הסתירה הברורה מחזקת כמובן את ההנחה שספרי החומש נכתבו בידי בני אנוש.

פרופ' אמריטוס אפרים חזן כותב, ששש עשרה פעמים מופיע בפרשתנו הצירוף "המקום/במקום אשר יבחר ה'", מלבד הופעתו בפרשות הסמוכות אליה. הדגשה מיוחדת זו על "המקום" לעבודת ה' מחברת את הבוחר במקום למקום הנבחר, כפי שעולה ממדרש בראשית רבה (סח, ט) בתחילת פרשת "ויצא": "ויפגע במקום" (בר' כח:יא), ר' הונא בשם ר' אמי אמר: מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו "מקום"? שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו, מן מה דכתיב "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי" (שמ' לג:כא), הוי, הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו.

אמר רבי יצחק: כתיב "מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם" (דב' לג:כז), אין אנו יודעים אם הקב"ה מעונו של עולמו ואם עולמו מעונו, מן מה דכתיב "ה' מָעוֹן אַתָּה" (תה' צ:א), הוי הקדוש ברוך הוא מעונו של עולמו, ואין עולמו מעונו.

המילה "מקום" מציינת אתר בעולמו של הקב"ה, מקום המקדש, מקומו של האל ובה בעת מציינת את הקב"ה בכבודו ובעצמו.

המקדש זוכה לכינויים רבים עד מאוד, במקרא ובחז"ל, בהבלטה מיוחדת בפיוטים, הבונים את כינוייו על פי כל המקורות שקדמו לו, ודרך מקורות אלה הוא גם מחדש ומוסיף כינויים משלו.

שמות פרטיים כמעט שאינם נזכרים בפיוט, ובמקומם מוזכרים הכינויים. אלה מאפשרים לפייטן יצירתיות, ומעניקים לפיוט חיוּת, ציוריות, ססגוניות וייחוד. בניגוד לשם הפרטי, הקבוע והסתמי, מכיל הכינוי בתוכו מטען רגשי רב. רבים מן הכינויים נבנו על יסודות ביטויים במקורות, ולכן השימוש בהם יוצר קשר למקורות וזיקה אליהם, ומכוון לרוח הכתוב ולמטען ההקשרים שלו. לדוגמא  פיוט מסדר ההושענות במנהגי אשכנז, שכולו בנוי על כינויים לבית המקדש:

הוֹשַׁע נָא:

אֶבֶן שְׁתִיָּה. בֵּית הַבְּחִירָה. גֹּרֶן אָרְנָן.

דְּבִיר הַמֻּצְנָע. הַר הַמּוֹרִיָּה. וְהַר יֵרָאֶה.

זְבֻל תִּפְאַרְתֶּךָ. חָנָה דָוִד. טוֹב הַלְּבָנוֹן.

יְפֵה נוֹף מְשוֹשׂ כָּל־הָאָרֶץ. כְּלִילַת יֹפִי.

לִינַת הַצֶּדֶק. מָכוֹן לְשִׁבְתֶּךָ. נָוֶה שַאֲנָן.

סֻכַּת שָׁלֵם. עֲלִיַּת שְׁבָטִים. פִּנַּת יִקְרַת.

צִיּוֹן הַמְצֻיֶּנֶת. קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִים. רָצוּף אַהֲבָה.

שְׁכִינַת כְּבוֹדֶךָ. הוֹשַׁע נָא:

תֵּל תַּלְפִּיּוֹת. הוֹשַׁע נָא.

פרופ' יאיר זקוביץ' טוען שבפרקי ריכוז הפולחן בספר דברים מופיעים שני ביטויים נרדפים; השכיח מבין השניים, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, מופיע שש פעמים (יב: יא; יד: כג; טז: ב, ו, יא; כו: ב), ואילו משנהו, לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם, מופיע פעמיים (יב; כא; יד: כד). במקום נוסף, דברים  יב: ה, מצרף את שני הביטויים 'לשום שמו שם' ו'לשכן שמו שם': 'לשום שמו שם לשכנו'.

סופר ספר דברים מבטל את התפיסה המקובלת, שאלוהים שוכן במקדש. הוא מנסה להדגיש שהאל הוא טרנסצנדנטי, ובמקדש נוכח רק שמו. במלחמתו בתפיסה המושרשת היטב בעם יודע בעל הספר, שאין לעקור תפיסה מושרשת במחי-יד, ולפיכך משמר הוא את השורש 'שכן', המאפיין את ההשקפה המקובלת על שכינת ה' במקדש, בבואו להחדיר את תפיסתו-הוא.

בין  חובות הלויים וזכויותיהם בארץ: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּ ם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן"  שבט לוי הוא השבט היחיד שלא זכה לקבל חלק ונחלה בארץ ישראל. כחלופה לנחלה קיבל השבט 48 ערים שהיו מפוזרות ברחבי הארץ. הדבר איפשר ללויים למלא את תפקידם בהוראת התורה ברחבי הארץ, כדברי משה לשבט לוי לפני פטירתו: "וּלְלֵוִי אָמַר…יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". ערי הלויים שימשו גם כערי מקלט. חל איסור על שבט הלוי ליהנות מן הביזה והשלל ממלחמות ישראל.

כתחליף לנחלתם בארץ ישראל קיבלו הכהנים והלוויים מתנות כהונה ולוויה. הכהנים קיבלו 24 מתנות המיוחדות להם, ואילו שאר שבט לוי קיבל מתנה הנקראת מעשר ראשון, עשרה אחוזים מכל יבול הארץ. בזמן עזרא הסופר נקנסו הלוויים בשל סירובם לעלות לארץ. עזרא ציווה על העם שלא להפריש את המעשר הראשון ללויים ובמקום זה לתת את המעשר לכהנים. המנהיג האזרחי לקוח לעצמו סמכות דתית וקונס את נושאי המשרה האמונים על הדת.

עדות נוספת למתנה מיוחדת וחד פעמית שניתנה לשבט לוי אנו מוצאים בספר במדבר: "וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן הַחֲמִשִּׁים מִן הָאָדָם מִן הַבָּקָר מִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן מִכָּל הַבְּהֵמָה וְנָתַתָּה אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן ה'". שם מסופר על משה רבנו שצווה להעניק לשבט לוי מכס אחד מחמש מאות משלל המלחמה במדיין.

התלמוד מפרש (מסכת יבמות פו עמוד ב) כי בתקופת המקרא "לא היו מעמידין שוטרין אלא מן הלוים". בסוף ימי דוד המלך התמנו  שוטרים מבני לוי, ובספר דברי הימים מוזכר תפקידם של בני לוי כשוטרים; "וגם בי"ם העמיד יהושפט מן הלוים והכהנים ומראשי האבות לישראל למשפט ה' ולריב".

השילוב המיוחד של בני שבט לוי כעובדי המקדש, כמחנכים וכשוטרים העמיד אתם במעמד משרתי ציבור או עובדי המגזר הציבורי. בתור שכאלה ניתן להבין את המעשרות כמס למימון צרכי הציבור.

דרשה על פרשת השבוע – שבת שלום, שבת של מַעֲשֵׂר לטובת הזקוקים לנו, ולפועלים לטובת הכלל

דרשה על פרשת השבוע – פרשת בא