ד"ר מאירה יעקבא, חברת מושב ניר-בנים, מספרת על קורות חייה, איך הפכה למנהלת הספריות במועצה האזורית באר טוביה ובהמשך למנהלת מחלקת התרבות ולחוקרת מוערכת של תולדות היישוב בארץ ישראל
כוס חלב, ביצה ועגבנייה
ד"ר מאירה יעקבא נולדה בכפר סבא בשנת 1935, להוריה זהבה ויחזקאל קפלן, ילידי ליטא. אביה עלה ארצה בשנת 1921 והצטרף לגדוד העבודה. אמה, לבית אבלסון, הגיעה לארץ בשנת 1924.
על ילדותה מספרת מאירה: "רוב התושבים ברחוב שלנו היו משפחות פועלים, שמוצאם מליטא, 'ליטוואקים'. האבות עסקו בעיקר בעבודות הבניין, לחלקם היה להם משק עזר קטן ובו פרה או שתיים, לול תרנגולות קטן וגינת ירקות וזאת, כדי להבטיח עבור ילדיהם כוס חלב, ביצה ועגבנייה.
"הילדים למדו בבית הספר העממי שהיה שייך לזרם הכללי וגם מוריהם גרו בסביבה זו. רוב ההורים עלו ארצה לפני מלחמת העולם השנייה מטעמים ציוניים וחלק מבני משפחותיהם, שהיו שומרות מסורת, נשארו בגולה ונספו בשואה. רוב בני הדור השני השתייכו לתנועות הנוער ולארגוני המחתרת: ההגנה אצ"ל ולח"י. במלחמת השחרור שילמה כפר סבא מחיר כבד, רבים מבניה נפלו במערכה וחלקם נעדרו תקופה ארוכה, עקב קרבות לטרון על הדרך לירושלים.
"בנעוריי הייתי חברה בתנועת הנוער עובד, התגייסתי לנח"ל ולימים הייתי חברת קיבוץ פלמ"ח-צובה. בינואר 1958 עברתי עם בן זוגי אליעזר להתיישב במושב ניר בנים."
"ספר נם על אצטבא, לא יביא חכמה רבה"
בבית הספר התיכון בבאר טוביה ממוקמת הספרייה האזורית. במשך עשרים שנה שמשה מאירה כמנהלת ספרייה זו.
אחת המטרות המרכזיות היתה כמובן עידוד הקריאה בקרב בני הנוער: "ההשקפה שלי אז היתה, שספרייה צריכה להיות מקום פתוח. לא היו בה ספרים 'שמורים' או 'יקרים', או כפי שאמר חנניה רייכמן: 'ספר נם על אצטבא, לא יביא חכמה רבה'. לפיכך לא נורא אם ספר ילך לאיבוד. העיקר שכל הספרים יהיו עבור הקוראים.
"באותה עת ייסדנו רשת ענפה של ספריות, הן בבתי הספר האזוריים של המועצה – בבי"ס 'מבואות' בבאר טוביה, בי"ס 'רגבים' באמונים, בביה"ס הממלכתי-דתי והן פתחנו סניפי ספריות ביישובים חדשים, שנעזרו בספריות של היישובים הוותיקים באספקת ספרים.
"בנוסף לטיפוח הקריאה חשתי שתפקידי הוא לטפח את אהבת התרבות. לצורך כך קירבתי את התלמידים אל התיאטרון. לפני כל הצגה היתה הכנה בכיתה. בשנים הראשונות לקחנו כיתות שלמות לצפות בהצגות בתל-אביב, ובמרוצת הזמן הם צפו בהצגות באזור.
"התלמידים נהנו גם מ'מועדון הסרט', שהתקיים אחר הצהריים בתחומי בית הספר ובמסגרתו הוקרנו בפניהם סרטים איכותיים של 16 מ"מ."
הספרייה האזורית של המועצה האזורית באר טוביה, שהיתה כאמור ממוקמת בבית הספר התיכון, הפכה להיות מרכז תרבות של האזור כולו, הן לתלמידים והן לחברי המושבים בסביבה, בשעות אחר-הצהריים ובערב. תלמידים לשעבר, היום אנשים בוגרים, זוכרים חסד למאירה, שפתחה עבורם צוהר לאהבת הקולנוע והתיאטרון.
מאירה: "אחד המרצים שלי באוניברסיטה הפתוחה היה ירון צור, אז דוקטורנט צעיר והיום הוא פרופסור באוניברסיטת תל-אביב. באחד הימים, לאחר לידת נכדי הבכור, הגעתי להרצאה גאה ביותר והראיתי לכולם את תמונות התינוק. אז נכנס ירון צור וקרא בקול: 'אני לא רוצה לראות סבתא מאירה, אני רוצה לראות דוקטור מאירה'. ואז נזרע אצלי הזרע"
תרבות אזורית
לאחר שעבדה עשרים שנה כמנהלת הספרייה האזורית, כולל 20 סניפיה, פרשה ד"ר מאירה יעקבא מניהול הספרייה וקיבלה תפקיד חדש: מנהלת מחלקת תרבות אזורית.
"עם כניסתי לתפקיד, נוסף לתרבות המועצה פן חדש: סל תרבות ארצי. זוהי תוכנית חינוכית החושפת את תלמידי ישראל, מגיל הגן ועד י"ב – לתרבות ואמנות, כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי. התוכנית קיימת משנת 1987 ופועלת ביישובים רבים ברחבי הארץ. התוכנית משותפת למשרד החינוך, החברה למתנ"סים והרשויות המקומיות. משרד החינוך יזם את התוכנית ומתקצב אותה והרשויות המקומיות אחראיות למימוש התוכנית בתחום שיפוטן. ההיצע האמנותי של התוכנית כולל מופעים ומפגשים עם אמנים מששת תחומי האמנות: תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.
"לצורך מימוש התוכנית במועצה האזורית שיתפנו פעולה עם רכזת הגנים, מנהלי בתי הספר היסודיים, מנהל ביה"ס הממלכתי דתי ורכזי החינוך החברתי בביה"ס התיכון. חלקה של התוכנית התקיימה בבתי הספר, תערוכות ומפגשי סופרים וחלקה באולמות הסמוכים. כל העושים במלאכה שיתפו פעולה וממשיכים לפעול עד היום לאור עקרונותיה של תוכנית זו.
"למבוגרים הצענו חוג לאמנות הקולנוע, מועדון זמר אזורי (שהתארח לעיתים ביישובי המועצה) חבורת זמר 'שדות ירוקים' ומפגשים עם סופרים בבניין הספרייה. היו מפגשים עם הכותבים המנוחים חיים גורי, דליה רביקוביץ, נאוה סמל, נתן יונתן, עם חיים באר ומאיר שלו שייבדלו לחיים ארוכים,, ועוד סופרים ומשוררים רבים אחרים."
"רוצֶה לראות דוקטור מאירה"
ד"ר מאירה יעקבא היא בעלת תעודת הוראה מסמינר "שיין" בפתח תקווה, (שאינו קיים היום) ובהמשך למדה במשך שנתיים את מקצוע הספרנות. היא בוגרת המחזור הראשון של האוניברסיטה הפתוחה, שפעלה במכללת "אחווה" של המועצה האזורית באר טוביה.
מה גרם לך להמשיך ללמוד לתארים מתקדמים?
מאירה: "אחד המרצים שלי באוניברסיטה הפתוחה היה ירון צור, אז דוקטורנט צעיר והיום הוא פרופסור באוניברסיטת תל-אביב. באחד הימים, לאחר לידת נכדי הבכור, הגעתי להרצאה גאה ביותר והראיתי לכולם את תמונות התינוק. אז נכנס ירון צור וקרא בקול: 'אני לא רוצה לראות סבתא מאירה, אני רוצה לראות דוקטור מאירה'. ואז נזרע אצלי הזרע…"
מאירה נרשמה ללימודי תואר שני באוניברסיטת בר-אילן ותוך כדי לימודים המשיכה בעבודתה בספרייה. באחד הימים, כאשר אספה חומר לספרייה על תולדות יישובי המועצה באר-טוביה, היא ישבה ושוחחה עם כמה מוותיקי מושב אביגדור. "הם סיפרו לי, ששירתו בצבא הבריטי במדבר המערבי, ושם חלמו להקים לאחר שחרורם יישוב של חיילים משוחררים בארץ ישראל. העובדה שחיילים במדבר, בתקופת מלחמה, חולמים על יישוב חדש בארץ ישראל, ריגשה אותי מאוד. עלה בראשי הפסוק מספר ישעיהו: 'וכִתתו חרבותם לאִתים וחניתותיהם למזמרות'.
הסתבר לי שבכל יחידות הצבא הבריטי התארגנו גרעיני התיישבות, שברבות הימים הקימו ארבעה-עשר מושבים שיתופיים: ארבל, רגבה, מכמורת, משמרת, בני דרור, בצרה, כפר ברוך, כפר מונש, גרעין יע"ל (יחידות עבריות לתובלה, היום אביגדור), ארגון וינגייט (היום רמות נפתלי), מעיין ברוך, חרב לאת, כפר קיש ונורדיה.
עבודת המחקר שלי לתואר שני
"נושא עבודת המחקר שלי לתואר שני היה: 'התיישבות חיילים משוחררי הצבא הבריטי בארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה'. במסגרת מחקריי סקרתי מסמכים של הארכיון הציוני המרכזי ומכון לבון (ארכיון 'תנועת העבודה' ו'החלוץ'), עיתונות חיילים, ארכיונים פרטיים של אנשים. כמו כן ראיינתי 29 אנשים מכל קצוות הארץ."
ואז, בגיל שישים, כאשר ד"ר מאירה יעקבא עמדה לצאת לגמלאות, היא החליטה להתקדם לקראת תואר שלישי, דוקטורט. היא בחרה בנושא "גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור: חיי יום יום, תרבות וחברה". יש לציין שהיו מחקרים היסטוריים קודמים על גדוד העבודה, אולם מאירה התרכזה בתנאי החיים של האנשים – מגורים, מזון, מחלות, חיי תרבות ועוד.
במודע או שלא במודע, נבחרו נושאי מחקריה בהשפעת אביה, שהיה חבר בגדוד העבודה ואף חלם להקים יישוב חדש עם חבריו.
במושב ניר-בנים, אז ועתה
"הכרתי את בעלי אליעזר, יליד רמתיים, בקיבוץ ארז, עת הייתי במחנה עבודה. נישאנו בשנת 1955 בקיבוץ פלמ"ח-צובה וחיינו שם כשלוש שנים. שם נולד בננו הבכור נועם. ברבות הימים החלטנו לעזוב את הקיבוץ. התקבלנו כחברים במושב ניר בנים בשנת 1958. בתחילה היה לנו משק מעורב – רפת, לול, גידול ירקות ומטע.
אני זוכרת חורף קשה מאוד בשנה הראשונה שלנו במושב – עם בוץ עד הברכיים, חיתולים שלא מתייבשים… ולא פעם פיללתי שמשאית תבוא לקחת אותי חזרה לקיבוץ.
"הפתרון שלי למצבי היה לצאת לעבודת חוץ. התחלתי ללמד בבית הספר במושב סגולה. הייתי נוסעת על אופניים במשך עשרים דקות, דרך השדות או דרך הכביש. וכך המשכתי כל השנים: לגדל שלושה ילדים – בננו אבנר (נרי) ובתנו רקפת נולדו בניר בנים, לעזור בעבודת המשק, וכן לעבוד בספרייה ובמועצה כמתואר לעיל.
"במבט לאחור, ברבות השנים, נוכחתי לדעת שמצאתי את מקומי במושב. זו חברה תומכת וחמה. ואני ממשיכה לתרום גם עתה, בחוג לוותיקים."
החוג התרבותי-חברתי לוותיקי המושב, רובם ככולם כבני שמונים, מתקיים בימי שני בבוקר. כארבעים איש מגיעים מידי שבוע לכל מפגש, ונהנים מהרצאות, סרטים, שירה בציבור ועוד. תשומת לב רבה ניתנת למועדים, חגים דתיים ולאומיים. את החוג יסד חבר המושב משה מטלון והוא לוקח חלק פעיל בו. נורית דואק ומאירה מסייעות לו. מאירה בדרך כלל משבצת את האירועים בחוג.
מעידה מאירה: "אני נמנעת מלהביא למפגשים מרצים על נושאים של 'קשישים', כגון מחלות, נכות, איבוד זיכרון, מלחמות וכו'. אני מביאה לחוג מרצים מעניינים בנושאים שונים, כגון: הרצאה של אדי אלון על: 'אהבות סוערות בכוס קפה: סופרים ומשוררים בבתי הקפה של תל-אביב'; גיל כהן מגן על 'בחצרות החסידים'; אראלה קינן על 'תרומת היהודים מברודוויי עד הולווד'. כמו כן, יש הרצאות על מסעות בעולם ועוד. בנוסף למרצים מן החוץ יש גם מרצים חברי המושב, שמתמקדים בנושאים ייחודיים."
היום אליעזר ומאירה הם עצמאיים. בנם נועם הוא בן ממשיך. נועם פיתח את המשק ואף הגדיל את הפעילות החקלאית בו. נועם מגדל כרם לענבי מאכל, כרם זיתים לשמן זית. הוא מגד ארטישוק בהיקף רחב מאוד והקים את מרכז המבקרים "הארטישוק של נועם".
אליעזר ממשיך לקחת חלק בעבודות המשק ומאירה ממשיכה לחקור ולכתוב להנאתה. כמה מאמרים שלה התפרסמו בכתבי העת "קתדרה" ו"עת-מול". לעתים היא מסתפקת בהדפסת מחקריה הקטנים בכמות מוגבלת, עבור חברים ובני משפחה.
