הבצל הישראלי עלול ללכת בדרכיו של השום ולהיעלם ממפת הגידולים המקומית, ולך תחפש אחר כך בצל ושום כשהגבולות חלילה נסגרים
*תמונה ראשית: מאיר יפרח. צילום: בועז רבינוביץ'
לא פעם כתבתי במדור זה על השום כמשל, והנה לצערי האזהרות התממשו והענף חוסל. עכשיו ענף הבצל על הפרק, וככה יכול לקרות לכל ענף מגידולי הירקות.
למגדלי הבצל יש בעיות קשות כיום. מצד אחד עודפי בצל גדולים, עקב יבולים מעל הצריכה השנתית, ובמקביל נמשך יבוא פרוע של בצל בהיקף של 55,500 טונות.
הצריכה השנתית של בצל מגיעה לכ-80,000 טונות, והמגדלים הישראליים מספקים את מלוא צורכי הבצל של הציבור בישראל. בעידן החתירה לביטחון המזון זוהי יכולה להיות ידיעה משמחת. אולם, כאשר מגיעה לשוק מלוא הצריכה של בצל יחד עם יבוא בלתי מוצדק, השוק מוצף בסך הכול ב-135,000 טונות בצל במחירים נמוכים מאוד, כאשר המגדל הישראלי אינו מצליח לכסות את הוצאותיו. כאמור, כל זה נגרם בעקבות שיעור מכס נמוך על יבוא בצל והיתר לייבאו ללא הגבלה, ללא סיבה של מחסור משמעותי או מחירים גבוהים באופן יוצא דופן.
כשיש חוסר בבצל – נזעקים כולם. כשיש עודף בבצל – נעלמים כולם.
טוב, ראינו את ענף השום הישראלי מועבר לידי יבוא מהסינים, בלא שאכפת לכם שהמחיר שלו יקר יותר מהשום הישראלי, אז למה כולם נזעקים על יוקר המחיה? למה חוזרים שוב ושוב על הצורך בביטחון המזון? זה רק מלים. הבצל הישראלי עלול ללכת בדרכיו של השום ולהיעלם ממפת הגידולים המקומית, ולך תחפש אחר כך בצל ושום כשהגבולות חלילה נסגרים.
כך מחסלים ענף ומחסלים חקלאים.
אם נסתכל על מדורי "על הפרק" במשך שנים רבות, נראה שלמעשה אין שינויים משמעותיים בחשיבה וביחס כלפי החקלאים. אכן פה ושם יש צעדים שמצליחים לעבור, ואנו מודים על כך, אבל בגדול, כולם בוכים על יוקר המחיה, חפצים בביטחון המזון, אבל נמנעים מלסייע לחקלאות המקומית ואף דורסים אותה עם יבוא חסר אחריות ללא כל הצדקה. אין קרן לפינוי עודפים, אין סיוע להשקעות ולכניסת מגדלים חדשים, אין ניסיון של שבירת כוחן של הרשתות. לא יודעים לתכנן ביטחון מזון לשנה אבל מדברים על 25 שנה.
חייבים להפסיק להיטיב עם היבואנים בעלי ההון על חשבון הצרכנים והחקלאים כאחד. צריך להעלות את המכס לרמתו כעבר. חייבים להתערב, אחרת המגדלים יצביעו ברגליים. אמשיך להתריע ולא אפסיק לקוות שמישהו ישמע ויפנים.
