בסרטים, הטובים מנצחים את הרעים. במציאות, את ההיסטוריה כותבים המנצחים. הדי בן עמר חי בסרט
מאז היותי ילד אהבתי לראות סרטי קולנוע.
תחילה היו אלו הוריי שלקחו אותי איתם לראות סרטים – הייתי ילד יחיד ועניין הבייביסיטר היה פחות מקובל בשנות ה-50, כך שהם נאלצו לקחת אותי לראות סרטים יחד איתם, בהתחלה על ברכי אבי או בעמידה בין רגליו, ואחר כך בכיסא נפרד.
לא כל הסרטים התאימו לילדים. לפעמים היה אבי אומר לי: "עכשיו תעצום עיניים", ולפעמים, כדי שלא להזדקק לאמון בי שאני אכן עושה זאת, היה מניח את כף ידו הפשוטה על עיניי ומכסה אותן.
ככה החמצתי את העירום המרומז של בריג'יט בארדו בסרט "ואלוהים ברא את האישה". לקח לי שנים להשלים את החסר.
כשלמדתי לקרוא ויכולתי לקרוא את הכתוביות בסרטים, התחלתי ללכת לסרטים עם חברים. בקצה שכונת מגורינו, במעלה הגבעה, עמד בית הקולנוע "קסם", ובו הוקרנו הצגות יומיות לילדים ונוער בשעה ארבע אחר הצוהריים. סרטים למבוגרים הוקרנו בשבע בערב ("הצגה ראשונה") ובתשע ("הצגה שנייה"). רוב הסרטים היו בשחור לבן, ומיעוטם כבר היה בצבע. סרטים בצבע היו אז חידוש מסעיר.
קולנוע "קסם" התאים לשמו – עולמות של קסם הוצגו בו בהצגות היומיות.
הסרטים שראינו חבריי ואני בהצגות הללו כללו מערבונים, סרטי גלדיאטורים, סיפורים מהמיתולוגיה היוונית וסרטי גיבורים מנופחי שרירים. לכל מנופחי השרירים הללו קראו מצ'יסטה או הרקולס, כמו שבשנות ה-70 לכל השחקנים בכל סרטי הקראטה קראו "ברוס לי".
הנערץ מבין מגודלי השרירים הללו היה השחקן סטיב ריבס המיתולוגי.
מחיר הכרטיס היה 60 אגורות – 0.6 לירה ישראלית של אז, או 0.00006 ש"ח.
לכל הסרטים היה מוטיב חוזר, אופייני: הטובים נלחמו נגד הרעים. כוחות הרשע והאופל נגד כוחות האור.
ועוד מאפיין היה לסרטים הללו: תמיד הטובים ניצחו בסוף.
הסוף חייב להיות טוב!
הפעם הראשונה בה ראיתי סרט קולנוע בהקרנת ערב כשאני לגמרי לבד, הייתה בגיל 12.
זה היה יום גדול בחיי. הוריי הסיעו אותי אל בית הקולנוע "רמה" ברמת-גן, מראשוני בתי הקולנוע בעיר. קולנוע "רמה" היה מוכר בכיפה העגולה של הגג שלו. אחרי הפצצת הכור העיראקי בשנות ה-80 נולדה הבדיחה שטייסי חיל האוויר התאמנו על קולנוע "רמה" לקראת התקיפה, כי הייתה לו כיפה עגולה והוא היה מוקף עיראקים. יוצאי עיראק היו חלק גדול מאוכלוסיית רמת גן של ילדותי.
רעדתי בהתרגשות כשנכנסתי לסרט.
ישבתי על כיסא העץ המתקפל, אחזתי בידיות בהתרגשות וליבי הלם: הייתי לבד, בלי הורים ובלי חברים, בסרט קולנוע בהקרנה למבוגרים!
הסרט היה מערבון כלשהו, ואם יש משהו אחד שאני זוכר ממנו, הרי הוא זה: הטוב ניצח בסוף.
ומכאן נפתח הסכר והתחלתי ללכת לסרטים לבד, ככל שהכסף אפשר לי אז. בדרך כלל מדובר היה בסרט אחד בשבוע.
בתקופת האוניברסיטה, בשנות ה-70, גם הסכר הזה נפרץ: למדנו, כמה חברים לחוג לסוציולוגיה ואני, לבחינות סוף הסמסטר באוניברסיטה, וכדי לשחרר לחץ החלטנו לראות סרט בתום כל יום שינון כזה. היה אז פסטיבל סרטי ג'ימס בונד באחד מבתי הקולנוע בתל-אביב, וכל יום ראינו סרט ג'ימס בונד אחר מהסדרה.
אני לא יודע אם הזדמן לכם לראות פעם סרט ג'ימס בונד כזה, אבל בכולם יש אותה נוסחה – ישנו האיש הרע שרוצה להזיק לעולם או לאנושות המתורבתת, הטובה, וישנו ג'ימס בונד הנשלח לעצור אותו ואת המזימה.
אעשה לכם ספוילר! רוצה לומר – אקלקל לכם את המתח ואגלה לכם את הסוף: בסוף הסרט ג'ימס בונד תמיד ניצח!
תמיד!
ותמיד גם ינצח. גם בסרטיו שעדיין לא הופקו ולא צולמו. האמינו לי כשאני מספר לכם את זה.
וזה גם היה תמיד אחד המאפיינים של סרטים הוליוודיים בכלל: הסוף חייב להיות טוב!
קראו לזה בזמנו Happy End, וגם בעברית כתבו את זה כך: הפי-אנד.
כי לשם כך הלכנו תמיד לסרטים – לזכות בסוף טוב, ולראות שהרעים יבואו על עונשם בסוף, ושהטובים ינצחו.
ויש עם זה רק בעיה אחת – לאט-לאט התחלנו להשתכנע שככה זה באמת גם בחיים שמחוץ למסך.
כך קורה שכיום אני פוגש לא מעט מחבריי, אנשים מפוכחים וטובים ואפילו אינטליגנטיים במידה ראויה, מה שאינני יכול לומר על הבוחר הישראלי הממוצע, והם כולם משוכנעים שהטובים ינצחו בסוף.
ושהנוכל שהחריב את המדינה והחברה יישב בכלא.
ושהמדינה תחזור להיות שפויה.
ועל כך יש לי לומר רק זאת: הם חיים בסרט.
שליח מצווה מטעם הקדוש ברוך
אפשר לטעון שפילוסופית הטענה שהטובים תמיד מנצחים בסוף היא אמיתית.
שהרי ידוע הוא שמי שמנצח תמיד קובע את הכללים, וקובע את המוסר. וקובע את החוק ואת הנורמות ואת המקובל.
על כן, כשאנחנו מציגים את הנאצים כ"הרעים" בסרט ובעלות הברית כ"הטובים", זה משום שבעלות הברית ניצחו במלחמה והנאצים הפסידו. אם היו הנאצים מנצחים, היינו לומדים בשיעורי ההיסטוריה שבעלות הברית ניסו לעצור את המהלך הטבעי של ההיסטוריה, ולגרום למשטר הדקדנטי המערבי, הדמוקרטי, החלש והרעוע, לשלוט, ואילו הנאצים גאלו את האנושות מההידרדרות הזו.
וגילו להם את האור.
כמו שבעוד 20 שנה ילמדו תלמידים בבית הספר הישראלי שהיו כאן פעם אנשים רעים שניסו להשליט משטר אנרכיסטי חסר-ערכים שנקרא "דמוקרטיה", שהיה מנוגד להלכה, ושלל חיים על פי דין תורה ומצוות והתיר לכל אחד לעשות הישר בעיניו, במסגרת מה שנקרא "החוק", עד שבאה הציונות המשיחית, יחד עם שליח מצווה מטעם הקדוש ברוך הוא שנתניהו שמו, וגאלו אותנו מן הסכנה הזו.
כי ככה זה: המנצחים הם תמיד "הטובים" בסוף.
ועל כן החיים הם תמיד סרט עם האפי-אנד, אבל לא בהכרח ההאפי-אנד שאתם ואני חשבנו עליו.
חי בסרט
ב-1992, אחרי נפילת ברית המועצות, פרסם הפרופסור פרנסיס פוקויאמה ספר שנקרא "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון". לפי פוקויאמה ההיסטוריה האנושית הייתה סדרה של מאבקים וסכסוכים בין השקפות, אידיאולוגיות וצורות משטר. נפילת בריה"מ מסמנת את קיצה של ההיסטוריה הזו, טען פוקויאמה, ואת המעבר לתקופה שבה הדמוקרטיה הליברלית תשרור בכל מדינות העולם.
כשאנחנו מסתכלים על פוטין, ארדואן, אורבן, נתניהו וטראמפ, כמו גם על המאבק המתפתח בין האסלאם לבין שאר העולם, כמו גם המאבק בין סין הקומוניסטית לאמריקה הקפיטליסטית, כמו גם עליית הקיטוב והשנאה בכל החברות האנושיות בעקבות עליית הרשתות החברתיות, אנחנו מבינים שפרנסיס פוקויאמה ראה יותר מדי סרטים עם האפי-אנד בימי חייו.
או כמו שהגדרתי קודם – פרנסיס פוקויאמה חי בסרט.
כבר ציינתי לא פעם בטור שלי שלתפישתי, המאפיין העיקרי של הגזע האנושי והתכונה העיקרית המבדילה אותו משאר היונקים, היא הטיפשות.
את זה מבטא יותר טוב מהכול הסרט הנהדר והחכם שנקרא "אל תביטו למעלה". (מופיע בנטפליקס ומומלץ מאוד!)
הסרט מתאר מצב שבו כוכב שביט ענק מתקרב אל כדור הארץ ומאיים להשמיד אותו. האנושות כולה מתארגנת לקראתו כדי להשמיד אותו בדרכו אל כדור הארץ ולהציל את החיים שכאן.
אבל עקב טיפשות, רוע, תאוות בצע ושיקולים פוליטיים קטנים הכול משתבש, וכוכב השביט מגיע אל כדור הארץ ומרסק אותו לרסיסים. רסיסי הפלאנטה מתפזרים בחלל, וקיצה של האנושות מגיע.
אני לא מבין גדול בענייני אנושות ולא בענייני סרטים, אז אני לא יודע לומר אם הסוף הזה נחשב האפי-אנד או לא.
