החל מה-7 באוקטובר, ליאת שור טהר מביצרון, אם לארבעה ילדים בגילאי 5-8 שנים, נאלצת להתמודד, לחיות ולהתנהל ללא אהבת חייה – לוחם השב"כ הגיבור יוסי טהר ז"ל, יליד מושב עזריקם * תמונתו של טהר אסורה לפרסום גם לאחר מותו * ליאת מציינת: "הבחירה בחיים זו לא קלישאה, אני עובדת בזה כל יום מחדש, לשמור לנו על בית שמח, מלא באהבה, צחוק ושמחה"
לכל אדם ומשפחה צרובה בתודעה בשנה האחרונה, היכן ואיך תפסה אותם השבת השחורה ב-7 לאוקטובר. במיוחד שזאת הייתה שבת של חג שמחת תורה, כאשר רבים אירחו, נסעו, טיילו וביקרו אצל בני משפחה וחברים. גם משפחתו של יוסי טהר תכננה להתעורר לשבת משפחתית נעימה. המיוחד בתחילתה של אותה שבת, שאבא יוסי ישן והתעורר בביתו עם משפחתו, משהו שהיה פחות נפוץ, בשל תפקידו הבכיר כמפקד ביחידה המבצעית של השב"כ.
אך מה שהתחולל מהשעות הראשונות של בוקר השבת ועד לשעות אחר הצהרים, באותו היום ממש. הפך את המציאות מקצה לקצה. כולנו התוודענו לתוצאות הרות האסון, גם אחרי עשרה חודשים מתחילת "מלחמת חרבות ברזל."
איך חגגתם את חג שמחת תורה?
ליאת שור-טהר: "אצלנו 'החגיגה' במובן הטוב של המילה, התחילה כבר ביום חמישי שלפני 'השבת השחורה'. יוסי היה בבית, וזאת הייתה שמחה גדולה לכולנו. יצאנו כל המשפחה בספונטני לקמפינג לילה ביער חרובית. השתדלנו ואהבנו לנצל את מעט הזמן שיוסי נמצא בבית, לחוויות משפחתיות הייחודיות לנו. גם באותו יום חמישי נהנינו מאד לשחק, לשיר, לבשל, לטייל באזור ולשהות יחדיו עם ארבעת ילדינו. הבאנו אוהל, בו ישנו בלילה בין חמישי לשישי. הכנו ארוחות ערב ובוקר יחד עם הילדים בשטח. והיה לנו זמן איכות משפחתי טוב וכייפי.
"באותו יום חמישי, אלי אביו של יוסי, הציע שנצטרף אליהם לשישי בצהריים לארוחת 'על האש' עם המשפחה במושב עזריקם. בהתחלה סירבנו כי לא רצינו להיות מוגבלים בזמן, מהחזרה מהקמפינג. לאחר שאלי ביקש כמה פעמים, הבנו שזה חשוב לו והחלטנו להצטרף."
מי ידע שזה יהיה היום האחרון, שהוריו ובני משפחתו של יוסי הספיקו לבלות איתו יחד לכמה שעות, ממש ביום שלפני האסון. שעון החול והזמן מתקתק בקצב אירועים משלו, ואף אחד לא יודע מה יהיה גורל הרגע הבא. ובוודאי שאף אחד לא העריך את עוצמת ותוצאות אירועי אותה שבת, של אותו חג שמחת תורה. גם משפחתם של יוסי וליאת תיכננה להתעורר לשבת משפחתית.
"כשהתעוררתי בשעה שש וחצי עם האזעקה הראשונה בבוקר," מספרת ליאת. "יוסי כבר היה ער, ישב בחמ"ל שהקים בסלון הבית ועבד. המושב שלנו ספג מטחים כבדים של רקטות, משעות הבוקר המוקדמות כמו ביישובים רבים נוספים. נכנסנו כולנו לממ"ד ועדיין לא ידענו מה מחכה לנו. יוסי נפרד מאיתנו כבר לפני השעה 7 בבוקר, ואנחנו אירחנו בביתנו חברים מהמושב ללא ממ"ד. העברנו את היום בהפעלות מגוונות לילדים, ניסינו למנוע מהם את המידע על הטרור שהתרחש ברחבי הדרום."
במשך כל שעות הבוקר ליאת הייתה בטוחה שיוסי מנהל את האירוע מהחמ"ל בעבודה שלו. אך בדיעבד התברר שברגע שיוסי הבין שיש לוחם פצוע עם חשש לחייו, הוא תפס את הרכב הראשון וירד דרומה. מאוחר יותר התברר שיוסי מצא את הפצוע, העניק לו טיפול ראשוני. והכווין אליו פרמדיק ומסוק, ובכך ניצלו חייו של הלוחם."
שעות הלחימה האחרונות
ליאת מוסיפה ומספרת על שעות הלחימה האחרונות של יוסי, גיבור ישראל: "לאחר שיוסי ולוחם נוסף השתלטו על טנדר של מחבלים, הוא לקח מהם את מכשיר הקשר. ממכשיר זה הצליח להבין את פריסת הכוחות שלהם, והעובדה שיש התאגדות גדולה של מחבלים ליד אנדרטת' חץ שחור'. יוסי העביר את המידע לחמ"ל של השב"כ, אשר חיסלו את החולייה."
בדיעבד התברר שבזכות מידע זה נמנע אסון גדול יותר, המחבלים שהיו שם החזיקו מפות ותיכננו להגיע לערים צפוניות יותר במרכז. בנוסף יוסי הבין שיש מחבלים בכניסה לקיבוץ מפלסים, הוא והלוחם הנוסף חברו לעוד מספר מצומצם של לוחמי שב"כ וימ"מ שלחמו יחד במחבלים. בכניסה לקיבוץ מפלסים התנהל קרב של רבים מול מעטים.
"יוסי הבין שאם לא יעשו מהלך, תיגמר התחמושת ואין הרבה סיכוי. הוא יצא ל'איגוף'," ליאת מסבירה ומבהירה. וניכר שהיא בקיאה במושגי הלחימה. "פעולה זו גורמת לתזוזה של הכוחות, אשר מנעה מהמחבלים להיכנס לקיבוץ. בפעולה הירואית זו יוסי מצא את מותו, מכדור שחטף מצלף ופגע ישר מעל הלב."
כרוניקה של שכול
יוסי טהר ז"ל היה בן 39 במותו. טהר הוא יליד מושב עזריקם ודור שלישי למקימיו, הוא בן למשפחה שכולה. אלי טהר (74), האב, משמש כיום כסגן יו"ר "יד לבנים" הארצי: "יוסי היקר הוא הבן החמישי לשישה ילדים שנולדו למזל רעייתי ולי: שי, גיא, ארז, רועי, יוסי והבת בר. יוסי נקרא על שם דודו, סא"ל יוסי טהר ז"ל, קצין בצנחנים שנהרג במבצע 'צלצל', בפשיטת צה"ל שנערכה בליל 19-20 ביולי 1981 בדרום לבנון, בהתקלות עם מחבלים. מטרת הפשיטה הייתה במטרה לפגוע במחבלים, ולהרוס תשתיות טרור. יוסי הוא גם אח שכול לרועי ז"ל, שנהרג בתאונת אופנוע במהלך שירותו הצבאי בנח"ל."
ליאת הרעייה: "יוסי שירת שבע שנים כלוחם בשייטת 13, התבלט ביכולות הבינאישיות, הפיזיות ובכושר המנהיגות, סיים קורס קצינים בהצטיינות. במשך שירותו הצבאי פיקד יוסי והשתתף במאות מבצעים בארץ ומחוצה לה. בשנת 2,009 השתחרר מהצבא, והתגייס ליחידה באגף המבצעים של השב"כ. במהרה טיפס בשרשרת הניהול וכיהן בתפקידים בכירים בשירות. בשנותיו האחרונות תכנן, ניהל ופיקד על מאות מבצעים ופעולות ובכך מנע פעולות טרור רבות והציל אזרחים רבים, מבלי שהם בכלל מודעים לכך."
ליאת שור טהר (40) נולדה וגדלה במושב בצרון, דור רביעי למייסדי המושב. ליאת היא בת להורים מאיה ועמיקם שור, בת שניה מתוך שלושה ילדים, אחות: לאסף ורעות. ליאת מגדלת את ארבעת ילדיהם: עומר וזיו – תאומות בנות 8, רון בת 6 ושחר בן 5 שנים.
"נולדתי לבית שידע שכול," מספרת ליאת. "סבתא וסבא שלי מצד אימי, יוסף וקטיה סוסינסקי ז"ל, נרצחו בפיגוע 'אוטובוס הדמים' בכביש החוף בשנת 1978. אבי עמיקם שור קרוי על שם דודו, עמיקם רחלין ז"ל, שנהרג בפעילות מבצעית בכיסופים. עליו נכתב הספר 'נער כיסופים'.
"בתקופת התיכון הכרתי את אהבת נעוריי – יוסי טהר. אחרי כמעט שנתיים בהן חיזר אחרי הפכנו לזוג ומאז היינו יחד, יותר שנים יחד מאשר לחוד, 23 שנים. לידו תמיד הרגשתי בטוחה ומוגנת. יוסי היה אדם בלתי פגיע, לוחם אמיץ, פטריוט אוהב הארץ. תמיד פעל בקור רוח וידע לתת תחושה של בטחון ורוגע לסביבתו.
"יוסי היה אבא, בן זוג ושותף רגיש, אוהב ומפנק. תמיד הקדיש לילדים תשומת לב, חיזק, חיבק ועטף אותם באהבה. הוא הצליח להחדיר קצת ממנו בכל אחד מאיתנו; בתחום המוזיקאלי, בתחביבים, בספורט, בחוש ההומור ועוד. יוסי היה חקיין מצוין ובדרן שגרם לכולם לבכות מרב צחוק. כבן זוג ושותף לחיים הוא אף פעם לא הפסיק להיות מחזר רומנטיקן, גם אחרי יותר מ-20 שנים יחד, המשיך להשאיר לי מכתבי אהבה ולפנק אותי במתנות מזדמנות ללא סיבה מיוחדת. לשלוח לי הודעות אהבה ולהקדיש לי שירים אותם היה שר בעצמו."
שותפות מלאה
ליאת שור טהר סיימה בהצטיינות תואר ראשון בהנדסה תעשיה וניהול, באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. משנת 2010 היא עובדת כמהנדסת באחת מהתעשיות המובילות בארץ, העוסקת בפיתוח מערכות ומוצרים התורמים להגנה הביטחונית ולמאמץ המלחמתי.
מה המסר שלך?
"בעקבות האסון שפקד את משפחתנו בשביעי לאוקטובר הבנתי ש'הבחירה בחיים' היא לא רק קלישאה, צריך לעבוד בזה קשה, כל יום. אין יום שאין בו רגע של משבר לאחד או אחת מאיתנו. החוסר של יוסי מורגש בהווה וגם בראייה לעתיד. וכאמא אני מוצאת את עצמי נאלצת להתמודד עם סיטואציות ואתגרים רבים.
"מסר נוסף שלי מתייחס לחיים לצד איש כוחות הביטחון, בעיקר לצד מי שמכהן בתפקיד בכיר. החיים לצידם מחייבים שותפות מלאה של בני הבית, וכן יצירתיות וספונטניות. בנות הזוג מתורגלות להבין, להכיל ולדעת שאי אפשר לתכנן כמעט שום דבר מראש – החל מאירועים משפחתיים ועד פעילויות במוסדות החינוך עם הילדים ועוד. תמיד יש אפשרות להקפצה, מה שכולם כבר מכירים כמונח 'טקילה'. לא מעט מצאתי את עצמי יוצאת לבד עם חבורה של זוגות, הולכת לאירועים משפחתיים, גם של המשפחה של יוסי לבד. היו מקרים שיצאתי עם הילדים לנופש לבד, כי ברגע האחרון הוא הוקפץ.
"שנים החזקתי את הבית, וגידלתי כמעט לבד את ארבעת ילדינו הקטנים. בשלוש שנים נולדו לנו ארבעה ילדים. חשוב לי להעלות לתודעה, את בנות הזוג ה'שקופות' של אנשי כוחות הביטחון. המחזיקות את הבית והמשפחה, ומאפשרות לבן הזוג לצאת למלא את התפקיד, תוך שהן מטפלות במסירות בילדים, מציירות להם דמות של 'אבא גיבור' ומציגות את ההיעדרות מהחיים המשפחתיים, כ'גבורה'."
איך נודע לך על שיוסי נהרג?
"יוסי נהרג כבר בשעות הבוקר, אך הבשורה הגיעה אלינו רק בשעות הצהריים המאוחרות. הילדים שיחקו עם החברים בממ"ד בבית. בשעה 15:21 שלחתי ליוסי הודעה בוואטסאפ הודעה עם תמונה של הילדים מחופשים ללוחמים, ורשמתי לו ש'אנחנו מאובטחים', כדי שיראה שאנחנו בטוב, ויהיה מרוכז בעבודה המוטלת עליו להצלת המדינה.
"בשעה 15:22 הגיעו חיילים למרפסת שלנו, תוך רגע הם היו בתוך הסלון. בשנייה הראשונה הייתי בטוחה שאלו מחבלים ונדרכתי. אבל אז אחד מהם דקלם את המילים על הנפילה של יוסי. לא יכולתי להאמין, יוסי היה בן אדם חזק, בלתי פגיע. אמרתי להם שיש להם טעות, שאם יקרה ליוסי משהו, חברים מתוך היחידה שלו יבואו לבשר. ואז חברים מהיחידה נכנסו. באותו רגע הרגשתי חלל. קשה היה לי להאמין לבשורות הרעות."
ההתמודדות והתמיכה
"עכשיו התמיכה הרבה יותר רחבה, יש לי הרבה יותר עזרה מכיוונים שונים. כמובן שכל השנים גם לפני האסון, הייתה לנו עזרה ותמיכה. ההורים שלי הגרים צמוד אלינו, סייעו בתפעול שגרת היום יום. מפאת התפקיד התובעני של יוסי שגזל ממנו זמן רב, על חשבון הבית. ובזכותם גם אני הצלחתי לעבוד במשרה מלאה, וזה לא מובן מאליו.
"כיום יש לי צוות 'טקילה' אישי משלי שרק מחכה שאקפיץ אותו. החברים הטובים שלי שהיו שם מאז ומתמיד, והחברים החדשים מהיחידה, החל מהלוחם ועד ראש השב"כ. יש גם עמותות מדהימות שעושות מאמצים רבים, משקיעות משאבים כדי לשמח את הילדים, לתת להם מקום בו הם שווים בין אחרים, מקום לאוזן קשבת והבנה, ועל הדרך לאפשר לאימהות קצת נחת ומנוחה בעיקר בחופשות."
ליאת משתפת שאומנם היא מתורגלת להחזיק בית, ולגדל כמעט לבד את הילדים. ואחרי האסון היא בהחלט משתדלת לשמור להם על בית שמח, מלא באהבה וצחוק, בדיוק כפי שהיה להם לפני ה-7 באוקטובר: "לעשות את כל מה שעשינו, וגם הרבה דברים חדשים, אבל זה לא אותו דבר. אין יום שאין רגע של משבר לאחד מאיתנו,
החוסר של יוסי מורגש בהווה וגם בראייה לעתיד.
"כשאנחנו מתגעגעים אנחנו רושמים מכתבים לאבא, וזורקים בתוך בקבוק לים. או שולחים מסרים על בלון ומפריחים לשמיים. אבל הילדים מתוסכלים שהוא לא עונה להם. הילדים מעדיפים אבא חי מאבא גיבור. גם בהתמודדות היום יומית, מושקעת הרבה יצירתיות, הכלה וסבלנות.
"התאומות עומר וזיו נולדו ב-1 לספטמבר. התכנון היה לחגוג את יום הולדתן השמיני אחרי החגים, לצערנו, כמובן שאחרי החגים הכל השתנה. בכל זאת הצלחתי בעזרת אנשים טובים, להרים להן חגיגה בבית ספר 'נופים' בו הן לומדות. החלטנו פה אחד בכסף שהן קיבלו כמתנת יום הולדת, להעניק חוויה ייחודית לילדי קיבוץ מפלסים,
שפונו מביתם. זהו אותו קיבוץ שאבא יוסי הצליח להציל מהטבח הנורא. הגענו למלון בו שוהים חברי הקיבוץ והשתתפנו יחד איתם בפעילות מהנה של הפעלות ומשחקים."
איך את רואה את סוגיית שם של תינוק, כהנצחה בשם חייל שנפל?
"עוד לפני שהתחתנו, יוסי חלם שיהיה לנו ילד ונקרא לו רועי, על שם אחיו ז"ל. כבר שהייתי בהיריון ביקשתי ממנו שיחשוב, איך הייתה החוויה האישית שלו כילד, הקרוי על שם דודו שנהרג בשם יוסי. ועל זה שככל הנראה, בכל פעם שבני המשפחה יקראו בשמו של הילד – הם יתמלאו קצת בעצב, בזיכרונות ובגעגוע. בסופו של דבר החלטנו, לא לקרוא לילד באותו השם. אבל כן בחרנו שבכל אחד משמות ארבעת ילדינו, יש לפחות אות אחת מהשם של רועי. והשמות שנבחרו הם: עומר, זיו, רון ושחר."
מה לגבי ההנצחה?
"ההנצחה שלי היא יומיומית, בבחירה בחיים ובזה שאני ממשיכה לגדל את ילדינו, ולחנך אותם לאהבת הארץ. מעודדת אותם להיות שותפים מלאים בהגנה על המדינה. ואם ילדיי ירצו להתגייס לקרבי – ברור שאתמוך ואפילו אדרבן אותם."
מילים שנכתבו בנובמבר 2023 על יוסי טהר ז"ל
חה"כ אלון שוסטר, חבר קיבוץ מפלסים, כתב את "כיפורים בסוכות" וקרא לפרק "וטהר ליבנו".
"במרץ 1981 נפצעתי בהכנות למבצע 'ערבית' כנגד מחבלים פלשתינאים בדרום לבנון. בחודש יולי, כשאני עוד לומד כיצד להתבונן על המזרח התיכון בעין אחת בלבד, שוב חצו החברים שלי בחטיבת הצנחנים את הגבול הצפוני, הפעם במסגרת מבצע ' צלצל'. בקרב עם המחבלים נהרג קצין האג"מ של החטיבה, יוסי טהר, בן מושב עזריקם, יליד טוניס.
"שלוש שנים לאחר מכן, נולד לאלי טהר, אחיו של יוסי, בן שנקרא על שמו. חלפו שנים ואחיו של יוסי ג'וניור נהרג בעת שירותו הצבאי. כאב וכאח שכול, ממלא אלי תפקיד מרכזי ב-'יד לבנים' הארצי. בהגיע זמנו, יוסי התגייס והפך ללוחם ולקצין בשייטת, שהתמחה בלוחמה נגד טרור. לפני כעשור, עבר ליחידה המבצעית של השב"כ ומונה בהמשך לסגן מפקד היחידה. יוסי היה שותף לצל"ש הרמטכ"ל שקיבלה השייטת והוא מעוטר באות ראש הממשלה על פועלו בשב"כ.
"בשבת ההיא, הוא הוקפץ לבסיס וניהל משם את פעולת הצוותים שלו בשטח. הוא שלח כוחות לחילוץ לוחם ביחידה שנפצע בצומת שער הנגב. מכיוון שאנשיו לא הצליחו לאתר אותו, החליט יוסי להגיע בעצמו לזירת הלחימה. בליווי לוחם נוסף, הוא הגיע לפצוע, חילץ אותו בסביבות 9:00 בבוקר למסוק פינוי באזור שער הנגב, שם חבר לכוח של ימ"מ עם שני כלי רכב ו-4-5 לוחמים. הם התכוונו להגיע לגזרת רעים ודהרו מצומת שער הנגב על כביש 232. תוך דקה הם זיהו על הדרך שני מחבלים. יוסי פרק מהרכב, חיסל את שני המחבלים ולקח את מכשיר הקשר שהיה עליהם. כדובר ערבית הבין יוסי, מהדיווחים ששמע במכשיר, שמחבלים נמצאים בצומת הכניסה למפלסים והם יודעים על הכוח הישראלי שמתקרב אליהם. יוסי תדרך את אנשיו על כך שהם עומדים להיתקל.
"הם דהרו בכביש שהיה זרוע במכוניות מרוססות ובהן קורבנות אימפריית הרשע העזתית. כ-100 מטר מהצומת לקבוץ, יוסי והלוחמים עזבו את כלי הרכב הממוגנים. הכוח של הימ"מ התפרס משמאל לכביש ובחסות תחנת ההסעה והמיגונית תפס מחסות וירה לעבר המחבלים שצבאו על שער הישוב, לאחר שטבחו שם באזרחים ישראלים שנקלעו לזירה שעתיים קודם לכן. יוסי וחברו התקדמו בדילוגים, בתעלת הניקוז שמימין לכביש, בכוונה לאגף את המחבלים שבסביבת השער. מחבלים שהסתתרו באזור תחנת ההסעה לכיוון באר שבע פגעו ביוסי והרגו אותו.
"העוצמה בה חצב הכוח המשולב של שב"כ וימ"מ בראשות יוסי טהר את דרכו מצומת שער הנגב לצומת מפלסים, והנחישות בה הוא ניהל את הקרב על השליטה במרחב שער הכניסה לקיבוץ, הביאה לדחיקת המחבלים. מערבה ולכניסת כוחות ראשונים של יחידות צה"ליות מיוחדות לתוך הקיבוץ."
