הגאוצ'ו היהודי ממושב אלי-עד

להבדיל ממרבית העולים שהקימו והגיעו למושבים בשנות ה-50 וה-60 ללא כל ידע בחקלאות, ראובן סיץ, ממושב אלי-עד הגיע לישראל עם ידע רחב בחקלאות. במהלך ילדותו ונעוריו גדל סיץ באחד ממושבות הברון הירש בארגנטינה ומשפחתו גידלה חיטה ובקר . סיץ עצמו למד אגרונומיה – וכמו צעירים רבים, כאשר עלה השלטון הצבאי בארגנטינה – החליט לעלות עם רעייתו פלי לישראל. כשהגיע לארץ התעקש להתיישב ברמת הגולן ולגדל בקר, מקצוע שמוכר לו היטב. היום ראובן כבר לא עוסק בבקר או ברפת – מגדל זיתים ומייצר את שמן זית אלי-עד. סיפור חייו המרתקים של הגאוצ'ו מארגנטינה

את ראובן סיץ (70) הגאוצ'ו היהודי ממושב אלי עד, פגשתי בפתח ביתו, במושב אלי-עד, שברמת הגולן. הכניסה לבית עוברת דרך סככת רפת ענקית וריקה, שראובן חיסל אותה כדי שיוכל לחיות מקצבת זקנה נורמלית בגיל הפרישה.

הבית מוקף בגינה נהדרת ומטופחת, שבה פזורים עבודות קרמיקה אמנותיות יפיפיות של פלי (פאולינה) סיץ (64), רעייתו של ראובן וכן כמה עבודות אמנות מרתקות ממתכת שראובן יוצר בעצמו, כשנחה עליו הרוח. לראובן ופלי סיץ שלושה ילדים, שתי בנות ובן: ונסה (41), שנולדה בארגנטינה, ליאור (38), שגרה במושב ורון (34), שאף הוא גר במושב. לראובן ופלי שישה נכדים.

הגאוצ'וס היהודים 

בארצות הברית יש מגדלי בקר במירעה שנקראים קאובוייס (cowboys). גם בדרום אמריקה המגדלת בקר בכמויות אדירות יש כמובן בוקרים – רק שם הם נקראים גאוצ'וס (gauchos). עוד לפני שעלה סיץ לישראל הוא עבד כגאוצ'ו בארגנטינה, בחווה המשפחתית שהקים עוד סבו באחת מהקולוניות היהודיות של הברון הירש.

למי שלא מכיר את ההיסטוריה – המושבות היהודיות בארגנטינה הוקמו בסוף המאה ה-19בתמיכת הברון מוריס הירש וארגון יק"א והן יושבו בעיקר על ידי יהודים ממזרח אירופה: בעיקר מרוסיה.

יהודים רבים ברחו לארגנטינה עוד לפני כן, כיוון שהמדינה הצעירה הבטיחה לכל המהגרים חופש דת. הברון הירש ראה בהתיישבות היהודית בארגנטינה כפתרון לאנטישמיות שגאתה אותם ימים אפלים במזרח אירופה (הפרוגרומים) וחשב על הקמת שטח בדרום אמריקה, שבו יוכלו היהודים להקים מדינה יהודית.

כן, אם בנימין זאב הרצל השתעשע בעיון להקים מדינה יהודית באוגנדה, עוד לפניו חשב הברון הירש להקים מדינה יהודית בארגנטינה. הרצל אף התייחס לכך בספרו "מדינת היהודים" בפרק שנקרא "פלשתינא או ארגנטינא".

המתיישבים היהודים הגיעו לארגנטינה באוניות וחלקם הגיעו כבר עם מיכון חקלאי, פרדות ואפילו עם בקר מרוסיה. המקומיים קראו להם "הגאוצ'וס היהודים" (("gauchos judíos".

בתחילת הדרך הם הקימו מספר מושבות ולצד אורח החיים החקלאי ניהלו חיים יהודיים והקימו בתי כנסת, בתי ספר, ספריות ומוסדות תרבות. עם מותו של הירש באפריל 1896 נזנח רעיון הקמת המדינה היהודית בארגנטינה, אך יהודים המשיכו להגר לארגנטינה וארגון יק"א המשיך בהקמת מושבות חדשות. 

ואם אתם חושבים עכשיו: "חבל שלא הקמנו מדינה בארגנטינה, עכשיו היינו בלי בעיות ובלי מלחמות," אז כדאי שתחשבו שוב. החיים בארגנטינה לא היו קלים ליהודים והמקומיים (שהספרדים קראו להם אינדיאנים) לא אהבו את כל מה שקשור לאדם הלבן, שכבש את האזור ברציחות ואונס נשים ובזז את אוצרותיהם עד שלא היה יותר מה לבזוז. 

"את המקומיים," מספר סיץ, "לא עניין שהקרקע נרכשה בכסף טוב, מבחינתם זו הייתה הקרקע שלהם במשך דורות על דורות ומישהו עשה עליהם קופה. אז בשנות ה-50 הם התנכלו למתיישבים היהודיים החדשים בשריפות ובגניבות בקר." 

נשמע לכם מוכר?

הצעירים עזבו

בחלוף השנים עזבו מרביתם של בני הדור הצעיר את המושבות ועברו לערים הגדולות או לישראל וכיום נותרו יהודים מעטים ביישובים. בין הצעירים הרבים שעזבו את המושבות (שנקראו קולוניות) היה ראובן סיץ, שעלה עם רעייתו ובתו לישראל והתיישב בגולן. 

כידוע, מרבית המושבים שהוקמו בישראל יושבו על ידי מתיישבי העליות הראשונות או עולים שעלו בשנות ה-50, שלא ידעו דבר וחצי דבר על חקלאות.

ראובן יוצא דופן מאותם עולים – סיץ נמנה על העולים הבודדים שנשלחו לעבוד בחקלאות ושגם עבד ובחקלאות עוד בנעוריהם ובבגרותם: "נולדתי בבואנוס איירס אבל כל המשפחה שלי מכפר קטן שהקים הברון הירש, ששמו ריוורה (Rivera), כ-650 ק"מ דרומית מזרחית לבואנוס איירס," מספר ראובן.

"חוזה (יוסף), סבי מצד אימי, היה ממייסדי הכפר, אחד מ-15 הראשונים שהקימו את הכפר ב-1905. אחרי שהברון רכש 60 אלף הקטר בארגנטינה (1 הקטר = 10 דונם) הוא חילק אותם לכמה אזורים."

"האזור אליו הגיעה משפחתי הוא אזור די קשה לחקלאות, כל הגידולים תלויים בגשם ואין מים להשקיה מנחלים או נהרות. בהתחלה הם גידלו חיטה ובהמשך גידלו פרות לחלב ולבשר. כעבור שנים הקימו תעשיית חלב ותעשיית בשר. המתיישבים הראשונים הביאו עמם עגלות רוסיות, שלא היו מוכרות בארגנטינה ועד היום זה שמן."

כשמדברים על חווה במונחים ארגנטינאים צריך להבין שזה לא דומה לחוות שאנחנו מכירים כאן בארץ אלא מדובר במרחבים עצומים. "החווה של סבא שלי," אומר ראובן, "הייתה בהתחלה בשטח 1,500 דונם והוא בקושי הצליח להתפרנס. אין שם חיבור למים כמו שיש בארץ, שם הכל מבוסס על גידול בעל: יורד גשם – יש לך יבול; לא יורד גשם – אין לך כלום."

"את בעיית המים לא פתרו אבל כשהחלה תעשיית הבשר להתפתח פתחה ארגנטינה את שערי וקראו לאנשים בעלי ידע חקלאי לבוא ולגדל בקר וחיטה. "בהתחלה, הפרוטוקולים של החוואים היהודיים היו ביידיש. כעבור עשור הם היו חצי ביידיש – חצי בספרדית ועם השנים זה הפך לגמרי בספרדית.

"המקום בו גדלתי היה למעשה קואופרטיב (קמפו)," מספר ראובן. היהודים מרוסיה הם אלו שהביאו את רעיון הקואופרטיב לארגנטינה. הקואופרטיב נתן את כל השירותים לחקלאים היהודים."

"הקואופרטיב שלנו קנה מזון מקואופרטיב גדול, שאיחד את כל הקולוניות היהודיות בארגנטינה, שהיו כמו ארגוני קניות, למשל 'מושבי הצפון' ואחרים. הקואופרטיב גדול היה קונה את כל מה שצריך למכולות של הקואופרטיבים היהודיים – סוכר, אורז, קמח, כל מה שצריך לבית. בהתחלה היהודים מאוד הקפידו שלא להתבולל. אחר כך התחילו נישואי תערובת. 

"סבי יצחק התחתן עם לאה, אחת מהנשים שהגיעו מרוסיה בקבוצה ונולדו להם שלושה בנים ושתי בנות. אבא שלי, אדולפו, שהיה אחד מבניו, התחתן עם ברטה, יהודיה מהכפר. להם נולדו שלושה ילדים: אני הגדול, אחי חביאר (42), שנהרג בגיל צעיר בתאונת דרכים בארגנטינה ואחותי לאורה, שגרה בישראל."

"בהתחלה לא היה כפר, בנו בתים אחד ליד השני וקראו לזה קולוניה. ב-1910 חיברו השלטונות את הקולוניה לרכבת, במטרה להוביל את התוצרת לנמלים. הרכבת הייתה עורק החיים שלנו, הרכבת הביאה מכתבים, עיתונים, תפוחי אדמה, בגדים איכותיים שהקואופרטיב לא היה לו – הכל, לא היו אז משאיות וכבישי אספלט. ברכבת יצאו גרעיני החיטה וכמובן הבקר למכירה. כילד אני זוכר שהיינו מעמיסים פרות על הרכבת ונוסעים לבואנוס איירס לשוק הגדול."

"אנחנו גידלנו בעיקר חיטה ובקר ואת התוצרת קנה הקואופרטיב. הקואופרטיב היה נותן את הזרעים לחקלאי והחקלאי הייתה לו חובה מוסרית למכור את התוצרת לקואופרטיב. "

"למעשה הקואופרטיב דאג להכל – הוא נתן לחקלאי את הסולר לטרקטור, את הבגדים – היית הולך וחותם ויש לך חשבון. בסוף השנה אתה חייב כסף אז אתה מוכר את החיטה והקואופרטיב היה מוחק את החוב ולוקח עמלה קטנה."

"פעם בשנה היה שוק בקר ואתה כחקלאי היית מביא 20-30 עגלים, פרות, כל מה שהיית צריך למכור ובתמורה קיבלת קופונים שאיפשרו לך לקנות מזון לאורך כל השנה. היו לנו אז כ-30 סוסים איתם היינו חורשים ומכנסים את הבקר."

אני מניח שהחיים לא היו קלים בקולוניות.

ראובן: "החיים בקולוניות היו חיים קשים מאוד. העבודה הייתה קשה מאוד. התגוררנו בבית בוץ שסבי וסבתי בנו, מה שנקרא היום בית אקולוגי: בלי חשמל, השירותים היו 30-40 מטר מהבית בין העצים, בלי מים זורמים."

"הכל עבד על פתיליות ופרימוסים. רק בשנת 1965 קנו הורי את המקרר הראשון שעבד על נפט! אבא שלי היה דווקא מהמתקדמים וכל השכנים באו לחזות בפלא הזה, מקרר על נפט שעשה עשן והסריח! רק באותה שנה חיברו אותנו לחשמל. לא היינו עשירים אבל חיינו טוב, אוכל אף פעם לא היה חסר. 

"כילד, בתחילת כיתה א', אמי הייתה לוקחת אותי לבית ספר בעגלה עם סוס ומחכה אצל בת הדודה עד שאסיים את הלימודים. כעבור כמה חודשים כבר נתנו לי סוס ורכבתי לבד 10 ק"מ לבית הספר וחזרה. בצהרים הייתי חוזר ואוכל משהו. לעשות שיעורי בית לא היה צריך כי שם גם לא למדו מי יודע מה. אחר הצהרים ובערב הייתי עובד עם אבא שלי בחקלאות."

"הלימודים היו גרועים אבל החינוך היה טוב. בכפר דאגו להביא את ההצגות הכי טובות מבואנוס איירס, הביאו תזמורות פילהרמונית, היתה ספריה, קונסרבטוריון, באמצע שום מקום לימדו פסנתר ובאלט."

"תרבות הייתה חשובה להם מאוד, כמו ברוסיה. אחרי לימודים בארבע כיתות שלחו אותי הורי לכפר, לגור בבית סבי וסבתי כדי שאוכל לסיים את ביה"ס היסודי. כשסיימתי תיכון הורי שכרו דירה בכפר. לאבי כבר היה טנדר והוא היה נוסע לחווה כל יום וחזרה. זה היה שדרוג באיכות החיים, שם היו מים זורמים, חשמל, חיים טובים יותר."

"אחרי התיכון למדתי אגרונומיה באוניברסיטת באיה בלאנקה, שם הכרתי את פלי והתחתנתי בגיל 28. אביה של פלי נסע בין החוות, קנה עורות ומצרכים אחרים ומכר אותם ובהמשך ניהלו חנות לבגדים."

"אביה היה מהכפר שלי ולמד עם אבי באותה כיתה. חזרתי הביתה ואבי ציפה שאישאר בחווה. התחלתי לעבוד איתו והיה לי כיף אבל כבר ראיתי מה הולך להיות בארגנטינה."

"זה התחיל עם הגנרל פרון, שהביא את כל הנאצים לארגנטינה. ב-1972 הייתי עוד סטודנט, גייסו אותי לצבא הארגנטינאי ל-11 חודשים, אז היה כבר שלטון צבאי אחרי ההפיכה, הייתה חונטה צבאית והמונים נעלמו מבתיהם, בלי שום חוק, משפט וצדק. לקחו אנשים בהליקופטר מעל הים וזרקו אותם, עשו פשעים נוראים."

"לא היה מוסר ואנשים איבדו צלם אנוש. עבדתי בחווה ואמרתי: 'בואו ניסע לישראל, מה יש לנו להפסיד?' היו גם שליחי עליה ששכנעו אנשים, הבטיחו בית, הבטיחו עבודה, אמרו לנו רק תבואו."

"היום לא נשארו הרבה חקלאים יהודים בארגנטינה," מספר ראובן: "הכפר שלנו היה בשיאו 4,500 משפחות ורובם עבדו בחקלאות," אומר ראובן. "בשיא ההתיישבות החקלאית היהודית היו תשעה קואופרטיבים – היה להם תחנות דלק, מכוני תערובת, היו להם ממגורות זרעים. אלה היו שנות השיא: היה לנו קואופרטיב לתרופות. היו קונים במסות ומוכרים כמעט במחירי עלות."

"אחר כך היה גם בית חולים. היה אטליז של הקואופרטיב. כל חקלאי היה מביא בקר, עגל או שניים והיית מקבל זיכוי לחשבונך על פי המשקל שיצא לך נטו מהעגל. בתמורה החקלאי היה מקבל קופונים שווי ערך לכסף לרכישה מהקרן של הקואופרטיב – זו היתה מערכת טובה שלא התבססה לעל כסף מזומן. 

"לצערי, בדיוק כמו פה במדינה – בשנות ה-80'-90' הכל נהרס. גם בישראל הוקמו מושבים וקיבוצים כשלאף אחד לא היה כלום. קואופרטיב זה נהדר כשכולם עניים. הייתה אז ערבות הדדית, מערכות שיתופיות."

"מה הולך היום? כל המערכות האלו מתפוררות! היה משבר מקומי, אנשים כבר התחילו לחשוב באותו ראש של המקומיים, התחילו לעשות כל מיני קומבינות כדי להרוויח מהצד או על חשבון אחרים. מערכות שיתופיות כמו קואופרטיב עובדות מצוין כשכל אחד בא כמעט בלי רכוש, אז כולם נדבקים אחד לשני ועוזרים אחד לשני כדי לשרוד ולהתקיים."

"אבל אחר כך, כשהמצב משתפר, אנשים מתחילים לעשות חישובים. כמו למשל מה שקרה בקיבוץ, כשבן אדם שעובד קשה מאוד, שיש לו אחריות על רפת ענקית או שהוא מנהל מפעל שמרוויח מיליונים – והוא מקבל בדיוק את אותו הדבר כמו ההוא שמכסח את הדשא ופותח ממטרות להשקיית הדשא והצמחים."

"זה לא ריאלי אז בסוף הכל מתפורר. רבים מכרו קרקעות ובאו המון גויים מבחוץ. הקואופרטיבים פשטו רגל בגלל ניהול כושל, כמו בארץ, הם לא ידעו להתאים את עצמם לתחרות הגלובאלית, מכרו או סגרו את הכל."

רק ברמת הגולן

"אמרנו: 'בוא ננסה להקים חיים חדשים, אם לא יילך תמיד נוכל לחזור, הרי ההורים יקבלו אותנו תמיד בשמחה ובזרועות פתוחות. עשיתי עליה מיוזמתי, לאבי היה כבר באותה תקופה 22 אלף דונם, אחרי שקנה שטחים מהדודים. לא היינו עשירים אלא היינו באותו מצב שבו אני היום: תמיד יש אוכל ואפשר לחיות טוב אבל אנחנו לא מיליונרים או עשירים במיוחד. חיים טובים של מעמד הביניים, כמו רוב האוכלוסיה באזור. 

"עלינו ארצה ב-79' ושמו אותנו במרכז קליטה בכרמיאל ואנחנו רצינו לרמת הגולן. ראיתי שיש פה שטחים גדולים והמון פוטנציאל. במרכז קליטה אמרו לנו: 'מה פתאום רמת הגולן, את זה עוד מעט מחזירים לסורים'. זו היתה תקופה שחתמו הסכם שלום עם מצרים, סאדאת הגיע לארץ ואנשים חשבו שהשלב הבא יהיה עם סוריה."

"הציעו לי לעבור לקיבוץ אליו מגיעים ארגנטינאים, 'יהיה לך חדר אוכל, הכל מסודר, יהיה לך עם מי לדבר ספרדית עם חבר'ה מארגנטינה'. אמרתי שהרעיון של הקיבוץ יפה, אבל אני אינדיבידואליסט ושאני לא יסתדר בקיבוץ, אמרתי: 'אני רוצה להיות מושבניק ברמת הגולן'. 

"אחרי ויכוחים רבים מצאנו את מושב שעל שחיפש אז אנשים. בהתחלה גרנו פה בצומת דליות, בקרוונים, אחרי חצי שנה עברנו לשעל וקיבלנו בתים חדשים, קיבלנו שטח אבל זה היה עדיין מושבוץ"

"עוד לא חילקו את הנחלות. ובאמת באותן שנים עבדנו קשה, נטענו את המטעים של שעל, אולי כבר חידשו אותם, לא יודע. קיבלו אותנו מאוד יפה בשעל אבל אני רציתי רפת. בהתחלה עבדתי במטעים ואחר כך בבקר, אבל כל הזמן היו לנו נזקים של הצבא. נמאס לי ואמרתי, 'אני רוצה רפת ליד הבית, לא צריך לרוץ ולהתעצבן כל הזמן.' אז ב-82' התקבלנו פה באלי-עד והקמנו רפת ליד הבית. 

"התנדבתי לצבא למרות שלא הייתי חייב ועשיתי טירונות בהנדסה קרבית, ארבעה חודשים טירונות ואחר כך המשכתי לשרת במילואים. הייתי כבר בן 31 עם ילדה קטנה אבל רציתי."

"ראיתי שפה בגולן שומרים בלילה ורציתי לתרום כמו כולם. היה לי כבר ניסיון מהצבא  אבל התעקשתי להכיר מקרוב, בצבא למדתי להכיר את החברה שלנו: היו חרדים, הסדרניקים, אקדמאים ועולים מכל העולם. זה לא היה קל, קרעו לנו את ה…. כמו לטירונים צעירים, אבל זה היה ניסיון טוב. פעם בשבוע לקחו אותנו לטיולים וסיימתי קורס פלסים."

לארגנטינה וחזרה לישראל

מאז שעזב את החווה בארגנטינה, ביקר אביו את בנו בישראל פעמיים. "באמת עבדנו עבודה קשה, לא היה קל. בארגנטינה התרגלנו לחיים טובים, אכלנו במסעדות, היינו הולכים לבילויים, לתיאטרון, ואז באנו לפה ולא היה אפילו טלפון בבית."

"חיכינו שש שנים עד שקיבלנו טלפון. שיחה לארגנטינה הייתה עולה 14 דולר לדקה! בינתיים, אחרי כמה שנים ההורים והמשפחה 'תפשו שם בוננזה', בנו בית חדש ומודרני, קנו מכוניות חדשות, יצאו לנסיעות ואנחנו שמענו והתלהבנו."

"כל הזמן הפצירו בנו שנחזור. לאבי תמיד נשאר בראש שאולי הוא לא נתן לי מספיק ובגלל זה עזבתי. זה לא היה נכון – עזבתי כי רציתי הרפתקה אחרת, רציתי חיים אחרים."

"כאן בארץ הייתה תקופת חובות המושבים. אותה תקופה עיקלו לנו הכל. בארגנטינה לעומת זאת, רמת החיים עלתה, המשטר הצבאי נפל והדמוקרטיה חזרה וזה עשה לנו תיאבון."

"אישתי לא רצתה לחזור אבל אמרתי 'בואי ננסה'. זה היה לפני חוק גל והייתי בטוח שלא נצא מהחובות. בארגנטינה היו זורקים אותנו לרחובות ולוקחים את הבית, שם אף אחד לא ייתן לך להיות במיליון שקל חוב אבל זה לא חוב שאני עשיתי אישית."

"המושב היה שותף בכל מיני עסקים שאין לנו מושג מה מתרחש בהם. חתמת? אתה שותף. המושבניקים היו חייבים מיליונים בגלל ניהול כושל של כל מיני ארגונים, מפעלים ומיזמים, והם בכלל לא היו אשמים בחובות אבל כיוון שהיו חברים באגודות חייבו אותם."

ראובן ופלי חזרו לארגנטינה אבל לא הצליחו להשתחרר מהגעגועים לישראל. "החלטנו שנשאיר את הרפת והבית פה לשנה. המושב החתים אותנו על מסמך שאם אנחנו לא חוזרים כל המשק חוזר למושב ואין לנו כל טענות."

"השארתי את הרפת לשכן ואמרתי לו: 'אם אני לא חוזר, יש סיכוי גדול שהרפת תעבור אליך', הוא היה רפתן שבא מהקיבוץ. הגענו לארגנטינה ובהתחלה הכל היה סבבה אבל אז גיליתי שכבר התרגלתי לישראל."

"הפריעו לי המון דברים שהיו שם. לא הייתה לנו בעיה כספית שם אבל כבר נדבקתי בחיידק הישראלי. יכלנו להישאר והחווה המשפחתית הייתה עוברת לידנו אבל אמרנו: מה שיש לנו בישראל עשינו בשתי ידיים והחלטנו לחזור. חזרנו לפה ואמרנו: 'זהו זה, אנחנו פה וזה שלנו'."

הגאוצ'ו היהודי ממושב אלי עד

באלי-עד עבד ראובן ברפת, עבד בבית אריזה לשושן צחור והתחיל לגדל פלחה. עשיתי שותפות עם עוד בחור ועשינו 400 דונם פלחה ביחד. גידלנו חיטה והכנו תחמיץ למרכז מזון שלנו או שעשינו חבילות."

"עד היום יש לי מתבן ריק שהייתי ממלא אותו בחבילות. אחר כך עשיתי במקביל לרפת זיתים למאכל ומכרתי לבית השיטה, קבוצת יבנה. הבעיה עם זיתי מאכל שבמסיק אתה חייב להביא כמויות של פועלים, ברדק אחד גדול ובנוסף עשו לנו המון נזק לפרי, המון פחת. נמאס לנו מזה, עקרתי הכל, 80 דונם ובסה"כ עקרנו מעל 300 דונם של זיתי מאכל.

"ב-2010, אחד השותפים היה בקשר עם קבוצת משקיעים קנדית שרצו להשקיע בהתיישבות בגולן. היה לנו שטח של המושב על יד מיצר, שהמושב ניסה שם מטעים שונים ופעם אחר פעם לא הצליח."

"אחר כך עקרו והשכירו את האדמה לפלחה למישהו ממושב אחר, כמעט בלי כסף. הכרתי מישהו איזה משקיע ונפגשנו ושם נולד הרעיון לעשות משהו משותף עם זיתים."

"פנינו למושב ואמרנו שאנחנו רוצים את ה-300 דונם האלה להפקת שמן זית בשיטות המודרניות – גידול אינטנסיבי ומסיק בבוצרת. שני אנשים עושים את הבציר ש-300 עובדים עושים ידנית."

"לקחנו את השטח מהבחור ופיצינו אותו. נטענו 320 דונם זית: ארבקינו, פישולין, פישולים ואחרים. בהתחלה שלחנו לבית בד בבקעה ומאוחר יותר הקמנו בית בד משלנו באזור התעשיה בן יהודה, אחסון, בקבוק ושיווק."

"אנחנו חמישה שותפים ואנחנו עושים הסכמים עם חקלאים ל-20 שנה לגידול זיתים. הקמנו בית בד היחיד בארץ שהוקם למטרת בית בד ולא היה מבנה שהוסב לבית בד."

"קיבלנו את כל האישורים והיום אנחנו מייצרים שמן זית שהוא 100% ישראלי. להבדיל מיצרנים רבים אחרים אנחנו לא מערבבים שמן זית עם שמן זית מיובא – הכל שלנו, מגידול שלנו. לשמן שלנו תו איכות של מועצת הזית ונמצא תחת פיקוח של חברת 'אגריאור'."

"אנחנו החברה היחידה שקיבלה אישור ממשרד הפנים לשים דגל ישראל על הבקבוקים ואנחנו מוכרים כ'שמן זית אלי-עד'. מוכרים בכל הארץ וגם תחת מותג שופרסל, שמציין שהשמן יוצר ב'שמן עלי-עד."

הגאוצ'ו היהודי ממושב אלי עד | צילום: עמוס דה וינטר