המחשבה הראשונה שעברה במוחי כששמעתי את הצליל המונוטוני הארוך עולה מהמוניטור במחלקה בשיבא הייתה: "חופשי סוף-סוף", מחשבה משונה כשאביך נפטר, אבל הוא היה בן 87 וזו דרכו של עולם.
אבי היה איש פשוט, טוב לב ורתחן ללא גבול. הבעיה הייתה שהוא לא רצה להיות כזה. פשוט, כלומר. אבי רצה להיות מה שנחשב בעיניו אדם מכובד – אדריכל, למשל.
במקצועו הוא היה מהנדס בניין. הוא היה החמישי מבין שישה אחים ושתי אחיות, ילדיו של קבלן הבניין ובעל חברת הבנייה אברהם-מרקו בלומנפלד מטרגו-ניאמץ, רומניה, והוא היה משוכנע עד יומו האחרון שמיקומו כחמישי בתור השאיר אותו במקצוע הפשוט יחסית, של מהנדס, כשלאחיו הבוגרים יותר מומנו לימודים של אדריכלות ורפואת שיניים.
זה לא גרם לו מעולם לכעוס על משפחתו או על מי מאחיו, הוא אהב את משפחתו אהבה עזה, אבל זה גרם לו לרגשות נחיתות עמוקים. כאשר פרש בשנות ה-70 מהמחלקה הטכנית של הסוכנות הוא פתח משרד לתכנון ועבד עם מושבניקים בחבל לכיש. אז צירף למשרד את אחיו האדריכל כשותף. זה אפשר לו להדפיס כרטיס ביקור שהכריז: "בן-עמר, אדריכלים ומהנדסים".
כרטיס הביקור הזה גרם לו נחת רבה.
הוא היה רתחן בצורה יוצאת מגדר הרגיל, ואמי העירה לו פעמים רבות שהוא לא יכול לצעוק כך על הלקוחות שלו. אבא הפנים את ההערה של אמא. יום אחד שמעתי אותו צועק בטלפון על אחד הלקוחות שלו: "אשתי אמרה לי שאני צריך לדבר אל הלקוחות שלי בנימוס, אז אתה תישאר איפה שאתה נמצא עכשיו, ואני אלך קיבינימט!".
פרסמתי את המשפט הזה בסיפור בעיתון לפני שנים, ומאז הוא נפוץ גם בפייסבוק ובציבור בכלל, אבל לאבא שלי יש עליו זכות יוצרים.
אבי אהב ספורט בכלל וכדורגל בפרט. הוא סיפר לי שבבוקרשט הוא היה שוער נבחרת הנוער, וכולם קראו לו "זאמורה היהודי". זאמורה היה כמו חודורוב שלנו: שוער מיתולוגי, גדול מהחיים.
אבי היה מאוכזב ממני חלק גדול מילדותי ונערותי מהסיבה הבאה: לא אהבתי כדורגל ולא אהבתי ספורט בכלל. אהבתי לשבת בבית ולקרוא ספרים.
אהבתי את אבא שלי אהבה אמיתית. אבל ככל שהתבגרתי רבנו יותר ויותר, וכל הזמן. בתיכון, בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, התחלתי לגדל שיער ארוך, ואבי מצא עצמו בוהה בי כמי שאינו מבין מה אני עושה ואיפה טעה. הוא חש לא בנוח במפגשים המשפחתיים שאליהם הגעתי בג'ינס ובשיער מגודל, ונתן לי להבין שכולם רואים בבן שלו את הכבשה השחורה של המשפחה.
אבי קיווה שאת חלום חייו להיות איש חשוב אני אהיה זה שיממש, כפיצוי על שהוא לא הרגיש ככזה, אבל זה לא ממש עניין אותי ולכן גם לא הסתייע, מה שהשאיר אותי כל חיי טובל ברגשות אשם.
ליום הולדתו ה-80 ציירתי אותו, בציור המופיע בראש הכתבה
לרומניה ובחזרה
כשאמי נפטרה, הזדקן אבי עשר שנים בתוך חודש. ישבנו בשבעה על אמי והחלטנו שזו ההזדמנות האחרונה שלנו לעשות יחד טיול שורשים. ביולי 2001 נסענו לרומניה לעשרה ימים. שכרנו רכב ועברנו את תחנות חייו ותחנות משפחתי שאת חלקה לא הכרתי כלל.
כתבתי יומן במהלך טיול השורשים המשותף. אני מביא כאן קטע מהיומן ההוא, הנוגע לאבי:
"אנחנו נוסעים ברומניה, וכל מקום שבו אנו עוברים בדרכנו מזכיר לאבי את אמא שלי.
אבי בן 87. הוא נולד בשנה שבה פרצה מלחמת העולם הראשונה. כשאבי היה ילד וסבי כבר הקים חברה קבלנית לבנייה בבטון מזוין, קנה סבא כרכרה עם שני גלגלים רתומה לשני סוסים. זו היתה כרכרה מהודרת וכל המשפחה, כולל אבי, היו מאוד גאים. סבא שלי יצא בבוקר השכם מיאש לפיאטרה-ניאמץ לבקר אצל קרובים, מהלך 12 שעות נסיעה. עכשיו אנחנו עושים את אותה דרך ב"אופל קורסה" שכורה, ואבא מביט מהחלון ושותק.
אנחנו נוסעים למעלה מאלף קילומטר ברומניה במהלך הטיול, ואבא לפעמים מספר סיפורי זיכרונות בשטף שאין לעצור אותו, ולפעמים שותק שתיקות ארוכות. כל הסיפורים הם על אנשים שאינם כבר, ויותר מכולם איננה אמי. הסיפורים מלאי אנשים וצבעים, ואז לפתע אבא משתתק ואנחנו נוסעים כמה שעות בשתיקה, ללא מילים. המבט על פניו עצוב, עייף. הוא רוכן קדימה מתוך הכיסא שליד הנהג ונשען על מקל ההליכה שלו, עיניו חיות מקומות שהיו ואינם וחיות אנשים, ופתאום אני רואה, פתאום אני מבין, כמה נותר בודד.
אין כל ברכה בחיים ארוכים. אתה קובר את מי שהכרת, בזה אחר זה, כמו סוגר פרק אחר פרק בסיפור של חיים; אנחנו נוסעים ברומניה ואבא חי את חייו מחדש, פרק אחר פרק דרך הסיפורים. הוא בן 87 והאוויר יצא מתוכו כשמת אחרון אחיו הבוגרים לפני עשר שנים. עכשיו, גם המעט שנותר בו יצא עם מותה של אמי. אנחנו נוסעים ברומניה ובכל עיירה, בכל כפר ובכל עיר, יש לו זכרונות ורוחות רפאים וסיפורים נערמים על גבי סיפורים, ובסוף כל סיפור אבא אומר בשקט: 'עכשיו הם מתים', ואנחנו נוסעים בשתיקה, איש בשנות ה-40 לחייו המנסה להבין מאין הוא בא והאם יש סיבה, ואיש קשיש בסיבוב של פרידה; פרידה ממקומות, מאנשים שאינם כבר, פרידה מחייו".
