מה קורה כאשר חברי קיבוץ בעצמאות כלכלית, אינם חוזרים ממנה, מודיעים על עזיבה, ולאחר למעלה מ-4 שנים לאחר העזיבה, טוענים כי הם עדיין חברים בקיבוץ?
בשנת 2013 יצאו בני זוג, חברי קיבוץ בדרום הארץ (אז שיתופי), עם 4 ילדיהם, לחופשה מיוחדת (עצמאות כלכלית) באישור הקיבוץ, בת שנתיים (2), ע"פ החלטת קיבוץ שנהגה למעלה מ-17 שנים.
בשנה השנייה לחופשה (2014), עברה המשפחה לאפריקה, מקום עבודת האב. ביוני 2015, כחודש לפני סיום החופשה שאושרה, פנה אליהם מזכיר הקיבוץ וביקש לדעת מה תוכניותיהם.
החברים השיבו בדוא"ל, כי לא הספיקו למצות את חווית שהותם באפריקה, כי חופשה בת שנתיים ימים קצרה מדי עבורם ועבור ילדיהם שנדרשו להסתגל לעולם חדש, כי ממילא גם הקיבוץ שהוא עדיין שיתופי, מחפש את דרכו, וגם הם מתלבטים בדבר המשך דרכם.
על כן, ובטרם יחליטו, אם לחזור או לעזו, הם מעדיפים את דרך הביניים – לקבל הארכה של החופשה בשנה אחת, ובכל מקרה עד שבתם הבכורה תסיים את לימודיה בהולנד. ובעצם – לא הארכה בשנה אחת, אלא ב-2 שנים, דהיינו: 4 שנים, במקום השנתיים שאישר הקיבוץ.
בקשת ההארכה נדונה ביוני 2015 בוועד הנהלה, בהשתתפות האשה. הוועד שמע, קיבל הבהרות, דן בבקשה והחליט לסרב לבקשה. בתגובה ביקש הבעל לערער על ההחלטה בפני וועד ההנהלה , ובהתאם זומנה ישיבה נוספת, ליולי 2015. וועד ההנהלה שמע את הבעל, את נימוקי וטעמי המשפחה, דן בבקשה, והחליט שוב לסרב לבקשת ההארכה.
למרות 2 ההחלטות, לא חזרה המשפחה בתום החופשה שאושרה, סוף יולי 2015, ובספטמבר 2015 פנה המזכיר אליהם בדוא"ל מספר פעמים, וביקש לדעת האם הם חוזרים לקיבוץ.
משלא התקבל מענה, הודיע המזכיר בתחילת אוקטובר 2015, כי אם לא תתקבל תשובתם, תועלה שאלת פקיעת חברותם בקיבוץ, על פי סעיף 35ב. לתקנון הקיבוץ, כמי שהעתיקו את מגוריהם אל מחוץ לקיבוץ ללא הסכמתו.
בהעדר תגובה, נקבעה ישיבת וועד הנהלה, לסוף אוקטובר 2015, שעל סדר יומה נושא פקיעת חברות החברים ע"פ סעיף 35ב. לתקנון. נשלח זימון למשפחה בדוא"ל ונתבקשה השתתפותם. קרוב לשבועיים לא נתקבלה תגובת המשפחה.
ביום הדיון, שעות ספורות לפני הישיבה, נתקבלה הודעתם בדוא"ל, כי אין צורך שהקיבוץ ידון בפקיעת חברותם, שכן הם מפקיעים אותה בעצמם. בדיון שנקבע עודכנו חברי הוועד, ולמחרת אישר המזכיר לבני הזוג בדוא"ל, כי הודעת העזיבה שלהם נתקבלה, חברי וועד ההנהלה עודכנו, ונתנו ההוראות המתאימות בקיבוץ. לכך לא נתקבלה תגובת העוזבים.
בהמשך נשלח לעוזבים תחשיב דמי עזיבה ופנסיה וגמר חשבון, ממנו עלה, כי העוזבים חייבים לקיבוץ כ-57,000 ₪. על תחשיב זה, הגיבה העוזבת למחרת בדוא"ל, שאלה כיצד חושבו דמי העזיבה והפנסיה, ושאלות הבהרה ענייניות נוספות בקשר עם זכויות העזיבה, מהן עלה שגם הם תופשים עצמם כמי שעזבו.
לאחר מספר חודשים, ביקשה העוזבת גם אישור על מעמדם המשפטי בקיבוץ מאז יציאתם לחופשה, לצרכי מס, וקיבלה אישור בכתב המציין מתי התקבלו לחברות, מתי יצאו לעצמאות כלכלית ומתי עזבו את הקיבוץ. העוזבים לא הסתייגו מהכתוב באישור.
עד יולי 2019 היו העוזבים בניתוק מוחלט והמשיכו את חייהם באפריקה, אך אז פנה הקיבוץ לעוזבים בבקשה לסיים את ההתחשבנות ביניהם, ולשלם את חובם לקיבוץ. בפגישה שהתקיימה בקיבוץ עם העוזב לסיום ההתחשבנות ותשלום החוב, העלה העוזב לראשונה, 4 שנים לאחר העזיבה, טענה לפיה לא עזבו את הקיבוץ והם עדיין חברים בו.
הקיבוץ דחה את הטענה, והעוזבים פתחו בהליך 'חקירת רשם' נגד הקיבוץ, במסגרתו ביקשו לתקן את פנקס החברים של הקיבוץ ממנו נמחק שמם; להורות על רישומם מחדש כחברים בקיבוץ, ולקבוע שכלל הזכויות שחולקו לחברי הקיבוץ בהליך שינוי שבוצע בקיבוץ בשנת 2018 מגיעות גם להם. עו"ד עמית רנן מונה כחוקר מטעם רשם האגודות השיתופיות בהליך.
בין יתר טענותיהם טענו התובעים, כי: הם הוצאו מהקיבוץ בניגוד לרצונם; הם לא הודיעו על עזיבה, הודעתם היתה ב'עידנא דריתחא' ותוצאה של עלבון עמוק; אין בהודעת העזיבה גמירות דעת ומסויימות ולכן אינה תקפה; נדרשה החלטת אסיפה כללית כדי לאשר וליתן תוקף להודעת העזיבה, וזו לא התקיימה; הם לא הבינו שהם עוזבים את הקיבוץ; העוזבת אינה חתומה על ההודעה ולכן, לכאורה, היא לא הודיעה על עזיבה.
החוקר ניהל את ההליך ולאחר שמיעת הצדדים ועדיהם הגיע למסקנה, כי טענות הקיבוץ צודקות: התובעים עזבו את הקיבוץ בהודעת עזיבה שניתנה מרצון חופשי ובשיקול דעת זהיר בהודעת העזיבה יש גמירות דעת ומסויימות; לו היתה הודעת העזיבה תוצאה של עידנא דריתחא, לא היו ממתינים 4 שנים, אלא פונים לקיבוץ לכשנרגעו כדי להסדיר עניינם; בהתנהגותם הוכיחו, כי לא רק הקיבוץ ראה אותם כעוזבים, אלא הם עצמם תפשו עצמם כעוזבי הקיבוץ, בכך שניהלו שיח של עוזבים על תחשיב העזיבה, בכך שלא הסתייגו מהאישור שבקשו וקבלו בדבר מעמדם המשפטי בקיבוץ; במהלך 4 שנים תמימות קיימו נתק מוחלט מהקיבוץ, לא העבירו לקיבוץ שכרם מעבודה, לא קיבלו תקציבים, אלא שמרו על ניתוק מוחלט, כלכלי וחברתי, וזאת עד לפניית הקיבוץ בעניין חובם לו; התובעים לא גורשו מהקיבוץ, אלא עזבו משיקולים אישיים שלהם ושל משפחתם; לא נדרשת החלטת אסיפה כדי לתת תוקף להודעת עזיבה רצונית של חברים, די בהודעה כשלעצמה, שהיא אחת מזכויות היסוד של חבר הקיבוץ – לעזוב אותו.
לאחר קבלת התייחסות הצדדים לדו"ח החוקר, החליטה הרשמת, הגב' שלומית שיחור רייכמן לאמץ את מסקנות והמלצות החוקר, כשהיא קובעת, בין היתר, כי: העוזבים עזבו את הקיבוץ בהחלטה מרצון חופשי; העוזבים לא גורשו ממנו, אלא עזבו מרצונם ומשיקוליהם; הודעת עזיבה של חבר אינה מחייבת אישור האסיפה הכללית, שכן אחת מזכויותיו המהותיות של חבר קיבוץ היא להפסיק את חברותו ולעזוב את הקיבוץ; תוקף הודעת עזיבה אינו מותנה בקבלת החלטת האסיפה הכללית, להבדיל מהליך בו נכפה על החבר לעזוב את הקיבוץ בהתאם לסעיף 36 לתקנון הקיבוץ; לא רק הקיבוץ, אלא גם העוזבים ראו עצמם כמי שעזבו את הקיבוץ, ומכאן שאלותיהם הענייניות על זכויות העזיבה, ומכאן שתיקתם על האישור בדבר מעמדם המשפטי, שציין במפורש, כי עזבו את הקיבוץ ב-2015.
הודעת העזיבה היא של שני בני הזוג וכתובה בלשון רבים, שכן היא של שניהם ולא רק של העוזב; הקיבוץ פעל כדין, על פי תקנון הקיבוץ בכל התהליך ולעוזבים נשמרה כל העת זכות הטיעון וההזדמנות הראויה להשמע ולהשמיע דעתם; העוזבים, כפי שגם החוקר התרשם מהם, היו מבין החברים המרכזיים בקיבוץ, הנם אנשים משכילים, דעתניים ומבינים, והם הבינו היטב, כי עמדו להם 3 אופציות : לחזור לקיבוץ, לעזוב אותו, לערער לאסיפה הכללית על החלטות וועד ההנהלה, אך הם בחרו שלא לערער לאסיפה מסיבותיהם; הודעת העזיבה מעידה על גמירות דעת מוחלטת ; ומכל האמור לעיל – מחיקתם מפנקס החברים נעשתה כדין ואין הם חברים עוד בקיבוץ.
את העוזבים ייצג עו"ד נמרוד לנגר. את הקיבוץ ייצגה עו"ד נירה דגני משרד עוה"ד נירה דגני.
הודעה על עזיבת קיבוץ | תמונה: באדיבות נירה דגני
