'זמן קורונה', המחשבות והזיכרונות שעוררה 'שעת נעילה', עודף זמן לעשות סדר בבית, כל אלה, כך נדמה, דחפו את יואב בן נפתלי מקיבוץ מצר, לקחת סולם משולש ולעלות למדפים הנחבאים בארון העליון, בחדר המגורים, לשלוף משם מזוודה משובצת באדום שלא נפתחה זה 53 שנים, ולהישנק מהתרגשות כשהוא פתח אותה – הזכרונות מאיסמעליה שנשכחו במזוודה
יוני 1967 פגש את גרעין שדמה בקיבוץ מצר. כבר ארבע שנים בקיבוץ. צעירים בני 22, ילידי 1945 שנקראו לשירות מילואים ובהם יואב בן נפתלי, זאביק שמואלי ויענקל'ה רוטבליט. זה האחרון לחם כמ"מ בגדוד של החטיבה הירושלמית.
במהלך הקרב בשכונת אבו טור, נפצע רוטבליט קשה ואיבד רגל. זאביק שמואלי, חבר המזכירות בקיבוץ, יצא עם גדודו למלחמה בירושלים וביום השני לקרבות (6/6/67) מצא את מותו בקרב בסנהדריה, בירושלים, מפגיעה ישירה של פגז ירדני.
יואב היה בחטיבה 55 שצורפה לקרב בירושלים. הוא חזר לקיבוץ, כאשר נפילתו של חבר גרעין אחד ופציעתו הקשה של השני, מלווה אותו, סובבת אותו ואינה מרפה.
"ירושלים נכבשה", מספר יואב. "היינו בשוק, זאביק נהרג, יענקל'ה נפצע קשה". "ביקרנו את רוטבליט בבית החולים אחרי הפציעה הקשה, וחזרנו הביתה, לעבוד וגם להדריך את בני הגרעין החדש ('רעות') שהיו בי"ב, והתכוננו להגיע למצר בסוף השנה".
"היה אצלנו חבר גרעין", מתאר יואב, "קצין בקבע מהסיירת של הצנחנים בחטיבה 35. כשבועיים אחרי המלחמה, הוא הגיע לקיבוץ והציע לנו להצטרף אליו לנסיעה לסיני, לאזור התעלה, שם הוא שירת אותה תקופה.
אני ועוד שניים מחברי הגרעין, איציק וראובן, הסכמנו, אך הצבנו תנאי אחד: חוזרים עד מועד האזכרה של זאביק בהר הרצל. וכך, בשבוע הראשון של יולי, מצאנו עצמנו, באחד הלילות, בשעה 23:00, אחרי 'הפעולה' שקיימנו עם הגרעין, נדחסים לתוך גי'פ רוסי, שנלקח שלל, ויצאנו לדרך.
חמישה ימים הסתובבנו בסיני. בדרך, ליד איסמעיליה, נכנסנו לבסיס צבאי מצרי. מסביבו עוד היו מוטלות גופות של חיילים מצריים. עברתי בין החדרים, מהרהר במלחמה, בחיילים והקצינים המצרים שהיו במחנה, שנסוגו או נהרגו.
על הרצפה היו זרוקים תרמילי חיילים, מהם נשפכו קופסאות שימורים ובצלים (מהזן המשובח, הוא מדגיש, של "בצל מצרי") על הרצפה היו מפוזרים עיתונים מהימים שלפני המלחמה, מכתבים רבים ותמונות לצד שבריות וכלי נשק".
יואב נרגש. הוא פעיל שמאל, ששנים פועל למען המשותף והמחבר בין יהודים וערבים. הוא מנסה לשחזר מה עבר עליו באותם רגעים, שם, עם שלושת חבריו. מה הביא אותו לאסוף מכתבים ועיתונים. מה משך אותו לתמונות של החיילים והקצינים המצריים ובני המשפחה שלהם. מדוע הוא כרך אותם בצרור והכניס אותם לתרמילו, אל מול חבריו שלא הבינו מדוע הוא עושה זאת.
אולי, הוא תוהה, בינו לבין עצמו, "לקחתי אותם כדי למצוא דרך להחזיר, להקים קשר עם החיילים האלה או המשפחות הללו. אז והיום, לא ידעתי להסביר לעצמי, פשוט ארזתי, תחבתי לתיק ולקחתי". במונחים של היום, הוא אומר, "היינו בפוסט-טראומה. עוד לא התאוששנו מהמלחמה, מהנפילה של זאביק, מהפציעה הקשה של רוטבליט ומהחברים שנפלו לידינו.
חשבנו שאולי מהמלחמה הזו, יצא משהו טוב, תקווה שנגיע לשלום, אולי קיוויתי לאיזה חיבור אנושי מהמכתבים והתמונות שאספתי שבהם נכתבו לאותם חיילים שהתגוררו במחנה, הודעות מהבית ועוד".
המסע הסתיים. החברים חזרו הביתה, המכתבים והתמונות נדחסו להם במזוודה של פעם, כזו עם ציפוי פלסטיק, וזו עם הזמן נדחקה למעלה ופנימה לקרן זווית, ועברה מעליית-הגג ('בוידעם') בדירה בקומתיים בקיבוץ, לזו שב'דירת הקבע' בשכונה שהיתה פעם החדשה, עד שנמצאה לאחרונה.
המרחק משם לארכיב הקיבוץ היה קצר. האריכבאית, נילי שחר, קיבלה לידיה את המזוודה עם הסיפור בתוכה. היא שולפת מתוך השקית עיתון 'אלגומהוריה' מיום 31/5/1967, שבעמודו הראשון מתנוססת תמונת הנשיא המצרי גמאל עבד-אל-נאצר והמלך חוסין חותמים על הסכם הגנה בין הרפובליקה הערבית המאוחדת המצרית לבין ירדן, ועדים לחתימה אחמד אל שוקירי והרמטכ"ל המצרי המרשל עבד אל חכים עאמר. הסטוריה קטנה.
באותה שקית, מוסיפה נילי, היו גם מכתבים שקשורים לגרעין שדמה. אחד מהם היה מכתב של אמא של זאביק, אותו היא שלחה אליו ארבע שנים לפני שנהרג במלחמה. איך הכל נכרך וחובר יחדיו, לא נדע, אך לנילי עשה הדבר סוג של חיבור ריגשי בין זאביק – שהיא, כארכיבאית, מחפשת עליו חומרים ישנים – לבין המשפחות המצריות שאולי אף הן מחפשות זכרונות על יקיריהם, בין אם הם בין החיים אם לאו.
יש במכתבים סיפורים קטנים מהחיים, על שמחות וצער, והודעות על פטירת קרובי משפחה, ורשימה של קרובים שמוסרים דרישות שלום, ודאגה לשלום החיילים, גילתה נילי כשתרגמו עבורה לעברית חלק מהמכתבים. היא שיתפה במידע את גבעת חביבה ואף ניסתה לפנות לשגרירות המצרית, אולי יש מי בהם שיבקש לבוא, לקחת, ואולי גם למצוא דרך להעביר את הזכרונות החבויים במכתבים ובתמונות למי שמחפש אותם.
