רבים מכירים את שירו של הזמר דורון מזר: "אני חוזר הביתה". מסתבר שמילות השיר נכונות לא רק למי ששבים ארצה, לאחר שנות שהיה ממושכות בחו"ל. הן נכונות גם למאות רבות של משפחות 'בנים' המבקשות כיום לחזור 'הביתה', לקיבוץ שבו נולדו וגדלו, לאחר שנות עזיבה והתנתקות.
הסיבות לחזרה 'הביתה' רבות. לרוב הן אינן מונעת בהכרח מאותן סיבות שהניעו את הוריהם בזמנו לבחור ברעיון השיתופי ובדרך החיים הקיבוצית.
יש להודות, חלקם חוזרים לקיבוץ ממניעים תועלתניים: קושי כלכלי של חיים בעיר; יוקר דיור ויוקר מחיה; צפיפות אורבנית מול סביבה כפרית מועדפת, ואפילו "בייבי-סיטינג" זמין ובחינם, של ההורים ו/או הסבא וסבתא.
במילים אחרות הם אינם מונעים בהכרח מרוח משנתם הסוציאליסטית של א.ד. גורדון וחבריו. חלקם גם אינם מודעים למשנתם של אבות התנועה, מי שהציבו על סדר היום הקיבוצי את ערך העבודה, השיתוף, השוויון, הערבות ההדדית והמשימתיות.
המניעים הגלויים והנסתרים של חזרת הבנים ומשפחותיהם לקיבוץ, הם נושאים כבדי משקל, שיש בהם עניין רב לחוקרי הקיבוץ. על עובדה אחת אין ערעור.
אני חוזר לקיבוץ
קיבוצים שעמדו אך לפני שנים לא רבות בפני סכנה מוחשית לחדול מלהתקיים או להפוך לבתי אבות, זוכים כיום לעדנה מחודשת, ליישוב שוקק חיים ולקולות רמים של מצהלות ילדים.
ראוי לתת את הלב לכך שרבות מבין המשפחות הצעירות שחוזרות 'הביתה', דווקא מבקשות לקיים 'קיבוץ' ולחדש, ברוח הזמן והמקום, רעיונות שיש בהם כדי לחזק את הקהילתיות ואת ערך הערבות ההדדית.
ככל שהרצון לשמר 'קיבוץ' תופס מקום מרכזי בתודעתם של 'הבנים' השבים לביתם הקיבוצי, יש לומר ולהזהיר אותם מפני שורה של 'איומים' ו'סיכונים' שעימם יהא עליהם להתמודד בשנים הבאות.
מאמצים ממוקדים לפגוע בקיבוצים
מדובר באיומים וסיכונים הנובעים מ'הסביבה' החיצונית. בין אם ירצו או לא ירצו, הם יעמדו מול לא מעט גורמים חיצוניים, שמכוונים כיום וקרוב לוודאי שגם בעתיד, מאמצים ממוקדים לפגוע בקיבוצים מטעמים של אינטרסים פוליטיים, כלכליים, אידאולוגיים וישנם גם מי שעושים זאת סתם מתוך רוע לב.
נפתח תחילה ברשויות הממלכתיות. אלה מאיימות על הקיבוצים והחברים בהם במיסוי הולך וגדל, בהיוון דרקוני שייקר במידה רבה הקצאות קרקע לבניה למצטרפים חדשים, ובמה שקרוי לאחרונה בכותרת: "רפורמות בחקלאות".
ואם אלה עדיין אינם מספיקים, בפתח עומדת גם "רשות מקרקעי ישראל" (רמ"י), שראשיה רואים בקיבוץ שריד אנכרוניסטי שעבר זמנו, וכי כל הקיבוצים והמושבים השיתופיים יהפכו בעשורים הקרובים לישובים קהילתיים.
מבחינתם, כלל הקיבוצים, במיוחד אלה שהפריטו עצמם, צועדים בנתיב חד-מסלולי של התפרקות ערכית וכי כל כוונתם היא לשמר לעצמם חלקות קרקע ונחלות שהוקצו להם בזמנו, כדי לסחור בהן בעתיד למטרות נדל"ניות.
שטחי קרקע חקלאית לטובת בינוי
איום שני נובע מכוונתה המוצהרת של המדינה ל"רווח" את שטחי המסגרות העירוניות, על חשבון שטחי קרקע של ישובים חקלאיים, הן באמצעות צווי ותמ"לים האמורים לשנות שטחי קרקע חקלאית לטובת בינוי עירוני, והן באמצעות 'אורגן' ממלכתי שנקרא: "ועדת גבולות".
בחסות רשמית של משרדי הפנים והשיכון, נדרשים יותר ויותר קיבוצים, בעיקר במרכז הארץ, 'לוותר' על חלקות קרקע משמעותיות, לטובת צרכים אורבניים של הערים הסמוכות.
קיבוצי, צרעה, נמצא כיום במצב הזה, לנוכח תכניות הצמיחה הדמוגרפית של בית שמש, העיר הסמוכה לקיבוץ, שאמורה לגדול בעתיד עד לקיבולת של כ- 450 אלף תושבים חרדים.
כדי לספק לאלה תעסוקה ופרנסה, ממליצה התכנית הממשלתית להפוך חלק מהאדמות החקלאיות של צרעה לאזורי מסחר ותעשיה של בית שמש.
המועצה האזורית מנסה להילחם בכל האמצעים החוקיים-משפטיים העומדים לרשותה נגד רוע הגזירה. לא בטוח שלאורך זמן היא תצליח לבלום 'תכניות' ההולכות ומתגבשות לכדי 'חוקים' ו'תקנות'.
האיום שלישי נוגע לאווירה הציבורית-פוליטית בחברה הישראלית. זו איננה אוהדת, בלשון המעטה, את הקיבוצים. שנים של זריקת רפש והסתה מכוונת מצד ה'ימין' הישראלי, נועדו ליצור לקיבוצים תדמית של 'שמאלנים', עוכרי המדינה, 'אוהבי ערבים', 'בעלי בריכות שחיה', ובכלל, כמי שמאיימים על ערכי היהדות בכלל ועל ערכי 'הימין', בפרט.
במבנה הסוציו-דמוגרפי הנוכחי של החברה הישראלית, הקיבוצים נתפסים כמי שקיבלו 'זכויות והטבות יתר', הרבה מעבר למה שהגיע להם ביחס לאוכלוסייה הכללית.
צדק חלוקתי
מי שמתחזקים את תחושות הקיפוח על פגיעה, כביכול, בעקרונות של "צדק חלוקתי", אלה הם גופים כמו "הקשת המזרחית" ודומיה.
ההתנגשות האחרונה בין קבוצת תושבים מבית שאן ("משחררים את האסי") לבין קיבוץ ניר דוד היא רק דוגמית אחת של מה שצפוי לקיבוצים בעתיד הלא רחוק.
העילה להתנגשות תהיה תמיד שונה מקיבוץ לקיבוץ ומאזור לאזור, אך היא לא תסתיר את הכוונה לגמד את כוחם של הקיבוצים ולצמצם בנכסיהם, שאותם צברו בעמל במשך שנות קיומם.
בני הדור החדש של 'הבנים' שהצטרפו ומצטרפים כיום לקיבוצים, יצטרכו להיאבק באיומים שונים מאלה שעימם התמודדו אבותיהם. כבר היום נדרשת מהם התארגנות וחשיבה אסטרטגית חדשה ושונה כדי 'להגן ולשמור על הבית הקיבוצי'.
בל ישלה איש את עצמו. קיבוץ יחיד לבדו לא יוכל להתגונן מפני הסערות הצפויות. לשם כך יהא עליו לוודא שמאחוריו ניצבת תנועה קיבוצית חזקה ומועצה אזורית שתהיה מוכנה לצאת למאבק ציבורי כדי להגן על יישוביה ותושביה.
מי שסבור כי 'בחזרה הביתה' הגיעו 'הבנים' אל המנוחה ואל הנחלה, מוטב שיתעורר ויפקח היטב את עיניו. הסיכונים רבים והדרך כלל לא בטוחה.
