ראובן (רובי) מיכאלי, ממושב ציפורי, היה מגדל הכלניות הגדול ביותר בעולם ואז שורה של אסונות ומקרים של פשיעה חקלאית הביאו אותו לקריסה כלכלית. היום רובי מיכאלי נמצא בכינוס נכסים, חי מקצבת נכות אך מסרב להתייאש. חבריו הרבים התגייסו לעזור לו ובימים אלה מריצים פרויקט גיוס המונים – הכל על מנת למנוע את מכירת הנחלה והמשק של רובי, וכדי לאפשר לו להמשיך ולהתפרנס מהם בעתיד. חייבים להציל את המשק של רובי
החברים של רובי: בצהרי היום אני מגיע למשק של ראובן (רובי) מיכאלי (64), שבמושב ציפורי. אני חונה ליד בית האריזה הישן, עליו מוטבע הלוגו של "אגרקסקו", זכר לימים טובים שהחקלאות הישראלית ידעה כאן. בית האריזה סגור ומסוגר, הכל שקט ודומם כאן. את פני מקבל רובי במשרדו הצנוע שמאחורי הבית.
בעבר היה רובי מגדל הכלניות הכי גדול בעולם, מגדל פרחים עטור שבחים ותעודות הצטיינות שהגורל הביא למחוזות קודרים ולחובות כספיים הנאמדים במיליוני שקלים – והיום הוא בסכנה של איבוד הנחלה במושב. אני בכוונה כותב שהגורל הביא אותו לשם, כי כל מה שקרה לרובי, כולל החובות הכספיים הגדולים – לא קרה בשל ניהול כושל, התנהלות אישית בלתי אחראית או משהו שדומה לזה. רובי הגיע להיכן שהגיע בשל אירועים טראגיים שאירעו בחייו ובשל הפשיעה החקלאית. היום רובי נאבק על עתידו במושב בעזרת חבריו, "החברים של רובי" שמנסים הכל בכדי לגייס כספים על מנת שרובי יוכל להמשיך ולהחזיק את הנחלה שברשותו.
את כל אשר עבר עליו רובי משחזר: "עד לפני מספר שנים הייתי חקלאי מצליח, אפילו מאוד. ואז המכות הגיעו אחת אחרי השניה. מכות שאינני מאחל לאף אדם. משנת 2012 עברתי שורה ארוכה של אסונות כבדים. בדצמבר 2012 חלתה רעייתי אמירה ז"ל בסרטן השלפוחית. מאז אותה שנה עברנו חמש שנים של מאבק בסרטן, ניתוחים, הקרנות וכימותרפיה. הסרטן נעלם ושוב חזר, נעלם ושוב חוזר, עד שבסוף היא הרימה את הידיים וב-19 לספטמבר 2017, יום לפני ראש השנה, היא נפטרה. הייתי נשוי לאמירה 43 שנה.
"שנה לפני פטירתה של רעייתי, ב-2016, כשאני עדיין מטפל בה – מצאו לי סרטן מלנומה. ניתחו אותי פעמיים וניצלתי, אבל מכיוון שמדובר במלנומה מצבי עדיין קשה, כי אסור לי לצאת ולעבוד בשמש. כתוצאה מהמחלה שלי ומהמחלה של אישתי איבדתי שותפות נהדרת בגידול חקלאי והפסדתי שם המון כסף, כשלושה מיליון שקל."
מה גרם להפסד?
רובי: "כחלק מהסכם השותפות הייתי אמור לנהל את הפרויקט וכתוצאה מהמחלה ומהטיפול ברעייתי החולה לא יכולתי לנהל את הפרויקט. הייתי בחרדות, בפחדים ובטיפולים רפואיים והשותפות פורקה. אבל לא התייאשתי והמשכתי לגדל, למרות הקשיים הרבים, המים יקרים, העובדים זרים יקרים, האגרות והמיסים יקרים, החשמל יקר, הכל יקר – ואין לי עזרה. אנחנו מדינת OECD אבל אין כאן כל עזרה לחקלאים, יש רק לחץ ולחץ מצד הממשלה.
"ואז מגיע ינואר 2019, שדה הכלניות שלי מוכן ליצוא ואני קולט שהפרחים קמלים, כל השדה נשרף. עשינו בדיקות מעבדה וגילינו חומר הדברת עשבים שאין לי אותו במלאי ומעולם לא השתמשתי בו. באה משטרה, בדקו, הם לקחו את זה לכיוון של טרור חקלאי, של פשיעה חקלאית לאומנית.
"הטרור החקלאי היכה בשדות שלי פעמיים וגרם לי לנזקים כלכליים כבדים. בינואר כל הכלניות שלי נשרפו כתוצאה מריסוס רעיל שכפי הנראה הוחדר בכוונה. מדובר בנזק ענק שנאמד בכשלושה מיליון שקלים. כל היצוא הלך, הלכו שלושה מיליון שקלים, הפסדתי עסקאות והפסדתי מוניטין שהיו לי כמגדל ויצואן פרחים.
"ואם זה לא מספיק, אז כעבור חודש שרפו לי ציוד של השקיה שהתפרש על פני מאה דונם. ניסיתי לקבל כספי ביטוח שהיה לי, אך נאמר לי שלא מגיע לי כי רק המשק בנחלה מבוטח לא השדות והם לא משלמים על פשע בזדון או בטעות. הם ישר התנגדו ואמרו: 'אין על מה לדבר – לא מגיע לך'."
ומה אתה עושה אז?
רובי: "אני ראובן? ראובן ממשיך, אני מזל אריה. פניתי לכיוון גידול זרעים, זרעי מכלוא של אוריג'ין, אבטיח, מלון, מלפפון, גידלתי גם ירקות לשוק המקומי, את הכל שיווקתי דרך מועצת הפרחים, חברה שאני משווק דרכה. אבל היבוא הפרוץ ממשיך לפגוע בי, העמלות גדלות, רוב השיווק שלי הלך לרשתות ושוב הכל יקר, כל התשומות ואתה רק מפסיד ולוקח הלוואות מהבנקים, מהסוכנות ומקרן הגליל. פניתי בזמנו לשר החקלאות דאז ולמשרד החקלאות בבקשות עזרה, שיעזרו לחקלאי שנמצא במצב קשה, חקלאי שנמצא במצב של קריסה, כי כבר קרה שחקלאים התאבדו אבל אני מבקש עזרה ואין כלום – כולם אומרים לי 'אין מה לעשות – תחכה, יש עכשיו בחירות'.
"אז חיכיתי והיו שלוש בחירות לממשלה, הזמן עובר ואני רק שוקע. בסוף, בסוף כשסוף סוף הוקמה ממשלה, בגלל הקורונה גם אין עם מי לדבר, אף אחד לא עונה לי ולא רוצה לעזור."
החברים של רובי
"בכל אופן, כבר בנובמבר 2019 החליטו החברים שלי לעזור לי, אחרי כינוס הנכסים שלי, אבל מאז הכל התעכב ולא גייסנו כספים, לא דצמבר, לא בינואר, לא בפברואר ולמעשה, בגלל מגיפת הקורונה הכל התעכב עד היום. היום אנחנו בעיצומו של קמפיין גיוס המונים שהחברים שלי יזמו והקימו לצורך הצלת הנחלה, המשק והבית. אני רוצה להמשיך ולהצליח לגייס מספיק כסף כדי לצאת מהחובות, כדי שאוכל להמשיך לעבוד ולפרנס את עצמי בכוחות עצמי."
תוך שאני מראיין את רובי ומגיעה השכנה, שמידי פעם מביאה אוכל לרובי. לעיתים בתו שמתגוררת במושב מביאה לו אוכל.
"היום הכל נעצר," הוא אומר לי בעצב. "אין עובדים, אין גידול ואין כלום. כיוון שאני בכינוס אסור לי למכור דבר. בגלל שאני בן 64 גם לא מגיע לי לפי החוק שום דבר – אני עוד לא בגיל של פנסיה, אני עצמאי שגם בממשלה הנוכחית לא מגיעים לו דמי אבטלה, זאת אומרת שכל מה שנשאר לי לעשות זה לשכב ולמות. מזל שאני גם נכה בגלל הסרטן אז אני חי מקצבת הנכות, אבל חוץ מזה לא מגיע לי שום דבר ואת אף אחד אחר אני לא מעניין. ניסיתי הכל, אפילו ניסיתי לדבר עם מיליונרים שיעזרו לי, שיזרקו לי חבל, אני צריך חכה אני לא צריך דגים – לא מחפש נדבות, אני בסך הכל רוצה להמשיך לחיות ולהתפרנס מהנחלה במושב."
היקף החובות של ראובן מיכאלי מסתכם ב-4-5 מיליון שקל. רובי נולד במושב ציפורי, הוריו היו עולים מרומניה, חקלאים שייסדו את המושב ובעבר הרחוק אף הם נקלעו מחובות. זה היה לפני חוק גל (הסדר חובות המושבים) וכך איבדו הוריו את הנחלה בציפורי. אמנם במושב דאגו להם לבית חלופי אבל את המשק הם הפסידו.
רובי: "אני לא רוצה שזה יחזור שוב, לא רוצה לאבד את המשק שלי כמו שהם איבדו את המשק. בתחילת הדרך, כשהייתי צעיר, גידלתי ירקות ואחר כך עברתי לגידול כלניות. לאט לאט גדלתי והמשק הגיע ל-60 דונם כלניות, הייתי מגדל הכלניות הגדול בעולם, עשינו אז עסקאות יפות עם הולנד, עם בורסת הפרחים 'פלורה' ועם רשת 'אלברט היין' בהולנד ועם 'מרקס אנד ספנסר' באנגליה, ייצאתי עגבניות וייצאת זרעי מכלוא לחברת 'באייר' העולמית.
"כל חיי עברו עלי בציפורי ואחרי עשרות שנים בהן אני מעבד את הקרקע שבשבילי ובשביל כל חקלאי היא הרבה יותר מאשר קרקע, אני עלול חס וחלילה לאבד אותה. קשה לי מאוד, מאוד – אבל אני נלחם. אני ציוני וזו מדינתנו היחידה. הקרקע היא השורש שלנו ואם נעזוב אותה בגלל הטרור החקלאי שכופים עלינו היא תינטש. פניתי לעזרה לכל מי שאפשר ולא נעניתי. רק קרן 'עם ישראל חי' חזרו אלי במיידי, הקשיבו, הבטיחו לעזור ואכן עוזרים.
"הסיפור שלי לא נועד כדי שאנשים ירחמו עלי או על חקלאים אחרים. הוא נועד כדי להרים דגל אדום שאנחנו על סף קריסה. מדינה חזקה ועוצמתית וטרור חקלאי מכניע אותה. קרן 'עם ישראל חי' נלחמים למעננו וכל מי שנלחם למעננו צריך לעזור לו. המשק שלי הכניס המון מטבע חוץ למדינה, עזרתי למדינה במחקר ופיתוח לאורך כל השנים. "עכשיו שאני בצרות אני מבקש עזרה מהציבור שיוודע מה זה ערבות הדדית – רבים מהחברים שלי כבר עזרו לי. בגיוס ההמונים כבר הצלחנו לגייס מעל 100 אלף שקלים אבל הדרך עוד ארוכה. אז אני פונה לכל אחד ואחד ממכם ומבקש שתעזרו לי לצאת מהבור אליו נקלעתי."
חייבים לעזור לרובי
שלום חברים,
שמי אדי לוצאטו אני חבר של רובי מיכאלי מציפורי יותר מ 20 שנה, אני פונה אליכם שתעזרו לנו לפרסם את סיפורו העצוב של רובי. הכרתי את רובי כאשר התקבלתי לעבוד כאיש שטח צעיר בחברת אגרקסקו, כבר בביקור הראשון נוצרה כימיה ביננו. רובי פתח את ביתו ואת מישקו בפניי בשקיפות מלאה, הוא ורעייתו אמירה ז'ל הזמינו אותי לצהרים ומשם התחילה חברות שנמשכת עד היום.
ראובן היה מגדל הכלניות הגדול ביותר בארץ, יצואן מצטיין, כמנהל מחלקת רכש בחברות יצוא וקניין, נהניתי מאוד לעבוד איתו, תמיד יכולתי לסמוך עליו ב-100%. ידעתי שכל מה שסוכם בטרום עונת היצוא, ימולא במלואו במשך העונה. רובי ידע בדיוק איך לתכנן את העונה, לבצע ולעמוד בכל כמות הפרחים שהתחייב לספק ואף למעלה מזה. תמיד היה חזק עם יד על הדופק, חרוץ מאוד, יסודי – וגם כשצצו בעיות ידע לפתור אותן. יחד עם עוד מספר מגדלים הוביל את יצוא הפרחים בארץ לכל מדינות העולם.
חייבים לעזור לרובי!!!
דיי, דיי לטרור החקלאי.
הוא פוגע במיטב האנשים שיש לנו, הוא הורס בתים ומשקים שלמים בהתיישבות העובדת – אנשים מעולים שעשו רק טוב כל חייהם, מלח הארץ, מגיעים למצב של פשיטת רגל, פת לחם רק בגלל שהם יהודים.
לא עוד, מספיק עם האבסורד הזה. חייבים לעצור את זה. אסור לנו להיות אדישים, זה כבר פוגע בעצם קיומנו כאן.
אני מבקש עזרה לרובי, בבקשה תהיו נדיבים ופתחו את ליבכם, זו עזרה לכל המפעל הציוני לשורש קיומנו, תירמו לרובי, מחר זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו.
דיי להרס בתים ומשקים בארץ ישראל. עזרו לרובי בבקשה להציל את ביתו.
החברים של רובי, כך אנחנו נקראים בכל המדיות החברתיות – אנחנו בעיצומו של קמפיין לגיוס המונים, בבקשה הפיצו בכל הרשתות החברתיות, פיתחו ליבכם ותירמו בנדיבות לרובי.
החברים של רובי: נייד של רובי – 050-724-3430
