על החבר מוטלת החובה לצבור זכויות פנסיוניות

קיבוץ יכול למנוע מחבר שאינו מפריש לפנסיה קבלת רווחים  

כאשר הקיבוץ המתחדש מחייב את חבריו להפריש כספים לפנסיה באופן עצמאי, והקיבוץ מוודא זאת, הוא רשאי לחלק רווחים, ואינו חייב לייחד מקורות לאספקת צרכי החברים בגיל הפרישה, כך פסק השופט רון סוקול, מבית המשפט המחוזי בחיפה בתביעה שהגיש עו"ד דביר לנגר, חבר גשר הזיו כנגד קיבוצו.

החבר טען כי מכוח "תקנות הערבות ההדדית"  חייב  קיבוצו  לייחד מקורות כספיים כדי להבטיח את תשלום הגמלה הפנסיונית לחבריו, קודם שיוך נכסים לחברים וחלוקת רווחים, וכן  להציג את "הגרעון האקטוארי", בדוחותיו הכספיים (בהתאם להוראה חשבונאית מס' 4 של הוועדה לכללי חשבונאות באגודות שיתופיות).

'גרעון אקטוארי' כאמור, יכול להיווצר במקרה בו  התחייבויות הקיבוץ לתשלומי "פנסיית המטרה" לחבריו עולות על המקורות הפנסיונים שיש לו לגבי החברים או על החסכונות הפנסיוניים שיש לחברים עצמם.

לטענתו, הקיבוץ אינו מקיים את מחויבותיו אלה, ולכן הוא עתר לחייב את הקיבוץ להציג בדוחות את ה"גירעון הפנסיוני" שנוצר, ולמנוע חלוקת רווחים לחברים עד להבטחת מלוא תשלומי הפנסיה לחברים.

התברר, תיאר השופט, שהחבר-התובע לא עמד בחובתו להפריש בעצמו כספים לטובת חיסכון פנסיוני. משכך, הקיבוץ לא העביר אליו רווחים להם היה זכאי כחבר קיבוץ, אלא העביר אותם לקרן מיוחדת כדי להבטיח את תשלום קצבת הפנסיה לחבר, לעת יגיע לגיל פרישה.

הקיבוץ לא שלל מהחבר את הרווחים המגיעים לו, הסביר השופט, "אלא הקפיא אותם עבורו, עד אשר יוכיח כי עמד בחובתו להפריש כספים לעת פרישה".

כך נהג הקיבוץ גם ביחס לחברי קיבוץ נוספים שלא עמדו בחובתם להפריש כספים לטובת חיסכון פנסיוני.

גשר הזיו, באמצעות עו"ד איציק פינק (לאמעי, סידר, רהט צידון פינק), טען שהוא מקיים את כל התחייבויותיו כלפי החברים. הוא תיאר שהקיבוץ הסכים להקל עם החברים ולהותיר בידיהם את הכנסותיהם (הגם החובה להעבירן במלואן לקיבוץ), ובתנאי שיעמדו בחובתם להבטיח את הפנסיה שלהם.

כאשר חבר, כמו התובע, אינו עושה כן, הקיבוץ מעביר חלק מהרווחים המגיעים לחבר, לקרן ייעודית שנועדה לשמש כתחליף פנסיוני לכספים שהחבר לא הפקיד.

תקנות הערבות ההדדית אינן קובעות באיזה אופן יבטיח הקיבוץ את צרכי חבריו בגיל הפרישה, וניתן לבחור בדרכים שונות, אמר השופט.

הקיבוץ יכול היה לדרוש שהחברים יעבירו את כל הכנסותיהם לקופת הקיבוץ, ולהפקיד חלק מהן לצורך הבטחת הפנסיה. אך הקיבוץ בחר בדרך אחרת. לפי תקנון הקיבוץ, החברים אחראים לצבירת הזכויות הפנסיוניות שלהם.

הקיבוץ בחר לחייב כל חבר להפקיד לקרן אישית, מתוך הכנסתו (ששייכת לקיבוץ), את הכספים הדרושים להבטחת הפנסיה.

עם זאת, הקיבוץ, ביודעו כי מוטלת עליו החובה לדאוג לצרכי החברים שיגיעו לגיל הפרישה, גם אם אלה לא הפקידו בעצמם כספים לקרן הפנסיה, נדרש למצוא מקור כספי להבטחת הפנסיה לחברים אלה.

לפיכך, הוחלט  שהקיבוץ רשאי לקזז מכל תשלום המגיע לחברים, לרבות ממימוש הון וחלוקת רווחים, את הכספים הדרושים להבטחת הפנסיה. הקיבוץ עשה זאת בדרך של העברת הרווחים להם הם זכאים לקרן ייעודית.

בכך מבטיח הקיבוץ את צרכי חבריו בגיל הפרישה, אמר השופט. הסכומים שעוברים לקרן הייעודית יקוזזו בעתיד מהכספים שעל הקיבוץ להעניק לחבריו בגיל פרישה.

"קיזוז שכזה משמעו איפוס ההתחייבות מבחינה פיננסית", משכך, לא קיים "גירעון" אותו יש להציג בדו"ח הכספי".

השופט לא מצא פגם בהתנהלות הקיבוץ ואמר שהחבר לא הצליח לשכנע שהקיבוץ אינו מתנהל לפי תקנונו.

משנמצא כי הקיבוץ פעל כדין, אין מניעה שהקיבוץ יחלק רווחים לחברים, פסק השופט. נדמה, הוסיף השופט, כי שאיפת התובע היא לקבל את חלקו ברווחי הקיבוץ בהווה, תוך חיוב הקיבוץ לממן את צרכיו בעתיד, בגיל הפרישה.

"מתן הכשר להתנהגות שכזו עלול להוביל את הקיבוץ לקריסה פיננסית מהירה", הזהיר השופט, "ולכך, אין לתת יד". הוא דחה את תביעות החבר וחייב אותו  לשלם לקיבוץ  15,000 שקלים הוצאות המשפט.