החיטה צומחת שוב – בניר עוז

"שיקמנו את החקלאות בצורה יוצאת מן הכלל", אומר גדי מוזס שחזר משבי החמאס, וכבר מוצא את עצמו בשדה במרחק 50 מ'  מהשער ממנו נחטף

גדי מוזס, שחזר מעזה לאחר 482 ימים בשבי חמאס, מצא את קיבוצו ניר עוז הרוס כמעט לחלוטין. למעלה מ-40 מחברי הקיבוץ נרצחו, 76 נחטפו, ורוב הבתים חרבו. אך למרות התופת, אחד המשפטים הראשונים שאמר עם שובו היה: "אעשה הכל כדי לעזור לשקם את ניר עוז". ואכן, זמן קצר לאחר שחרורו, גדי, חקלאי בכל רמ"ח איבריו, כבר ניצב בשדה, סמוך לגדר עם עזה, במקום ממנו נחטף. ביקור שערכתי בניר עוז, השאיר אותי המום. ההרס והרוע ניבטים מכל עבר, עד שקשה מאוד לדמיין כיצד ניתן יהיה לחזור ולחיות במקום (ביקור חובה לכל אחד!).  בשיחה מרתקת עם גדי, ניסיתי להבין מאין הוא שואב את הכוח והאופטימיות לשקם את הקיבוץ ההרוס ואת ענף החקלאות בו.

"חזרנו לעבוד באופן מלא, עד התלם האחרון"

בגיליון "יבול שיא" של דצמבר 2024 הקדשתי את הפתיח של דבר העורך לגדי מוזס, שישב אז כ-440 ימים בשבי חמאס. הכרתי את גדי מוזס כבר לפני שנים רבות, עוד כשהייתי בין הילדים הקטנים שהביטו בהערצה בבוגרים בקן השומר הצעיר בחדרה. גדי היה בין הבוגרים שהכניסו אותנו לתנועה, הדריכו וחינכו אותנו. לאחר מכן, יצא עם גרעין "צבר" להשלים את קיבוץ ניר עוז שנים ספורות לאחר עלייתו לקרקע. קיוויתי אז שעד צאת הגיליון לדפוס גדי ישתחרר. הוא אמנם לא השתחרר אז, אך שוחרר לאחר 482 ימים. קיוויתי שכל החטופים ישתחררו, אך עד היום, למעלה מ-600 ימים, עדיין  58  חטופים נמקים בשבי החמאס ועדיין לא רואים כיצד הם ישתחררו. המנהיגים שלנו צריכים לעשות הכל כדי שהם ישתחררו, גם במחיר הפסקת המלחמה. כולנו מקווים שלפחות בזמן הקרוב יתחיל שחרור חטופים, ושכולם יחזרו לבתיהם במהרה.

זה הניצחון שלי, שאני בצד הזה של הגבול, ממשיך לקיים חקלאות יפה

"שיקמנו את החקלאות בצורה יוצאת מן הכלל", מספר גדי, "שנת 2023 הייתה אבודה, אבל מ-2024 חזרנו לעבוד באופן מלא, עד התלם האחרון." הצעירים בקיבוץ, לדבריו, הם הכוח המניע מאחורי השיקום החקלאי, והם מקיימים את כל המערך של זריעה ואסיף ,תפוחי אדמה, בוטנים, גזר, צנוניות וחיטה – כל הגידולים המוכרים חזרו לשדות, ממש עד קו הגבול. "התחלנו אפילו לגדל רוזמרין," הוא מציין, "התקרבתי לצוות שמגדל את זה, ופתאום מצאתי את עצמי במרחק 50 מטר מהשער בגדר שדרכו נחטפתי לעזה. אמרתי לעצמי, זה הניצחון שלי, שאני בצד הזה של הגבול, ממשיך לקיים חקלאות יפה, והם שם עם כל הצרות שלהם".

כשנשאל על הבטחתו, שאותה מסר לשוביו, שילמד אותם חקלאות לאחר שיהיה שלום, גדי מגיב בצחוק מר: "זה היה יותר גרוע מבדיחה. כשאין על מה לדבר, מקשקשים שטויות. בגדול, אני לא מאמין שהם ירצו את עזרתנו. הם גם לא חושבים במונחים של ייצור חקלאי ופיתוח. "הוא מבהיר כי המפגשים שלו היו עם אנשים שמגדלים בקטן, לצריכה עצמית בלבד, "מאות שנים אחורה לעומתנו."

זה גורם לי נחת, והרגשה טובה שאני עוזר בשיקום המורל ובביצוע חקלאות יפה

על אף גילו, גדי שב לשדה מתוך אהבה עמוקה לאדמה ולחקלאות. "זה בוער בי," הוא אומר, ומדגיש כי חלק מהשיקום של ניר עוז הוא ההצטרפות לצעירים שמובילים את ענף גידולי השדה. "הצעירים שעובדים מקבלים אותי יפה ומאזינים לי. זה גורם לי נחת והרגשה טובה שאני עוזר בשיקום המורל ובביצוע חקלאות יפה."

מלאכת שיקום קיבוץ ניר עוז היא מורכבת ורחבת היקף. גדי מספר שכבר בשבוע האחרון החלו להכשיר דיור חלוץ,  מה שיאפשר לכ-50-60 צעירים להגיע ולהתיישב בקיבוץ ולעזור בכל תחומי החיים, יחד עם כ-20 חברי קיבוץ ותיקים. יחד עם זאת, הוא מדגיש: "צריך להבין שהשריטה היא שריטה עמוקה. האסון שלנו הוא אסון ענק." רבים מהחברים הוותיקים, שעברו יותר מיובל שנים בקיבוץ, לא מעיזים לשוב לאור הטראומה שחוו. קשה להם מאוד, ועל אחת כמה וכמה למשפחות עם ילדים קטנים, שחוו 12 שעות בממ"ד ואינם רואים אפשרות לחזור לתהפוכות המלחמה הזו שוב.

מקבלי ההחלטות אטומים לגבי הקושי שלנו

השיקום הפיזי נתקל גם הוא בקשיים בירוקרטיים ותקציביים. גדי מעיד כי 80%  מהבתים ראויים להריסה, ובניגוד לקיבוץ בארי, וכפר עזה (שגם בהם בקרתי), שם הנזק התרכז בשכונה אחת, בניר עוז "צריך לבנות את הקיבוץ מחדש, הכל." קיים גם רצון להזיז את שכונות המגורים מצד מערב, הצופה אל הגבול, לצד המזרחי של הקיבוץ. "אנחנו נתקלים בקשיים תקציביים, ביורוקרטיים, קשים ביותר, שמובילים אותנו להרגשה שמקבלי ההחלטות אטומים לגבי הקושי שלנו", הוא משתף בכאב. עם זאת, ישנו שינוי באוויר: "עכשיו קצת נראה שנכמרו רחמיהם והם מבינים את גודל האסון שלנו, ובעקבות זאת כנראה אנחנו נתחיל במלאכת השיקום."

האתגר הגדול הוא יצירת דינמיקה של חזרה לקיבוץ. גדי מודה שזה קשה עבור ותיקים שאיבדו את כל רכושם, בתיהם, ויקיריהם. "זו באמת שריטה עמוקה שאנחנו צריכים להתגבר עליה, או בעזרת חלק מחברי הקיבוץ שיצליחו לחזור, וחלק יהיו חברים חדשים, צעירים ומתנדבים שיבואו ויישבו את המקום, ולאט לאט ליצור דינמיקה של חזרה ואמונה, ויכול להיות שגם הנושא הביטחוני ישתפר."

חקלאי טוב צריך להיות אופטימי

האם היותו חקלאי עזרה לו להתמודד עם הקשיים בשבי? "חקלאי טוב צריך להיות אופטימי," הוא משיב. "חקלאי טוב צריך לא לוותר, ולהילחם על כל נושא". הוא משווה זאת לתקווה של החקלאי ליבול טוב, גם לאחר חודשי גידול ארוכים. "המרכיב היסודי זה היה הגנטיקה, מה שההורים שלי נטעו בי ובאחי. והגנטיקה הזאת כנראה עזרה לי לשרוד את התקופות הקשות ביותר שעברתי שם."

גדי מוזס עבר דרך ארוכה ומרתקת בעולם החקלאות. מילד ש"לא הבין אם הצמח גדל למעלה או למטה", הוא צמח להיות מנהל ענף תפוחי אדמה של יישובי חבל מעון, מפעל המשותף ל-14 קיבוצים בנגב המערבי, ומייצר למעלה מ-10,000 טון תפוחי אדמה בשנה. הוא אף שיתף את הידע שלו בעולם: "נסעתי בתור יועץ מטעם המדינה לפרו. הייתי שנה וחצי בפרו". לאחר מכן עבד שלוש שנים באזור איסמעיליה במצרים, שם היה אחראי על 50,000 דונם תפוחי אדמה, אותם העביר לטכנולוגיה חדישה יותר. תוך כדי, למד בפקולטה לחקלאות קרקע ומים,  "התאהבתי בהדרכה של ארצות חוץ," הוא מספר. "הייתי בלמעלה מ-50 ארצות, באסיה, אפריקה ודרום אמריקה. אני גם דובר את השפה הספרדית". הוא עבד עשר שנים בגאורגיה בייעוץ לתפוחי אדמה. הניסיון שלו, כחקלאי שעבר בכל הדרגות, משלב ידע תיאורטי ומעשי, וזה נתן לו יתרון עצום.

המלחמה הייתה המכה האחרונה למטע הרימונים

כשרצו בניר עוז להקים ענף חקלאי חדש, כמובן שפנו לגדי, כך הקים וניהל את מטע הרימונים בקבוץ: "היה לנו מטע של 300 דונם, ועבדתי שם מ-2009 עד 2017. שם היו לי קצת בעיות בריאות, והעברתי את זה למישהו אחר, רווחיות מטע הרימונים הלכה וירדה, התחילו לעקור כשהמלחמה  הייתה המכה האחרונה, לא ניתן היה לשקם, הכל הלך". כיום, יש בקיבוץ מטע אבוקדו, ענף משגשג ומצליח.

השיחה עם גדי מוזס משקפת רוח אופטימית ובלתי מתפשרת, המעידה על כוחה של החקלאות כעוגן לשיקום אישי וקהילתי. גדי, על אף חוויותיו הקשות, ממשיך להיות חקלאי מסור, המעורב באופן פעיל בשיקום קיבוצו ובטיפוח האדמה, תוך שיתוף פעולה עם הדור הצעיר. סיפורו מעורר השראה ומדגיש את החשיבות של התמדה ותקווה גם לנוכח קשיים עצומים.