ג'סיקה הגיעה לארץ בגיל 24 כסטודנטית לאדריכלות נוף, על מנת להתמחות בגן הבוטני בירושלים, שם פגשה את מוסא בהרום, שלמד גינון בגן ומאז האהבה פורחת. עם השנים התאסלמה וכרמון לגשר בין התרבויות הקימה עם בעלה את מיזם "החיים בלבנט" בו היא מארחת קבוצות ומציגה בפניהם את האוכל הערבי ובעיקר מחברת בין עמים ודתות.
ג'סיקה (יסמין) בהרום נולדה בשנת 1975 בעיר ניו מרקט שבאנגליה ועד גיל 10 גדלה בשוויץ. משם עברה עם משפחתה לעיר סולסברי במחוז וילטשייר, בדרום-מערב אנגליה שם חיה עד גיל 18. בבית שגדלה, היו הוריה חילוניים לחלוטין.
כשהגיעה ג'סיקה לירושלים בשנת 1999 להתמחות בגינון הגן הבוטני (ג'סיקה היא אדריכלית נוף) היא התאהבה במוסא בהרום. השניים התחברו יחד לגינון, אסלם ולקולינריה.
ג'סיקה התאסלמה ובחרה בדת מתוך מקום מודע וחופשי, התאהבה בירושלים ובריבוי הדתות שקיימות בעיר ופגשה את מוסא, בן זוגה האהוב.
השניים גרים כבר 16 שנים יחד בבית משפחתו של מוסא, בכפר עין ראפה הציורי וחובקים ארבעה ילדים: שתי בנות ושני בנים. סיפורה המדהים של ג׳סיקה חוצה את גבולות, מקום וטעמים.
"אל ישראל," מסםרת לי ג'סיקה, "הגעתי בין השנים 1999-2000 בפעם הראשונה כדי להשתתף בסטאז' בגן הבוטני, משום שאני אדריכלית נוף במקצועי. אני דוברת מספר שפות ועם הזמן החלטתי ללמוד עברית באולפן. בלימודים נחשפתי לאנשים מכול העולם! אנשים מטורקיה, סין, ישראלים שעלו לארץ ועוד.
"את מוסא פגשתי בגן הבוטני כשהגיע ללמוד גינון. מוסא גדל כפלאח ורצה מסמך רשמי כדי לעבוד כגנן בעסק, כבעל מקצוע. אני הגעתי לישראל בסוף שנת 99' ובמרץ הכרתי את מוסא."
"מוסא בזמנו לא דיבר אנגלית ואני לא דיברתי ערבית – לכן התחלנו לדבר בעברית שהשתפרה מיום ליום. היחסים ביני לבינו הפכו לרציניים די מהר, והבנו כי אנחנו מאד מחוברים אחד לשנייה, למרות שאנחנו מגיעים מעולמות נפרדים."
"היו בינינו חיבור ואהבה. מעבר לזה אנחנו חברים ממש טובים, גם אחרי הנישואין. "
"עם זאת, בגלל המצב התרבותי בארץ, לא ראינו שיש לנו הזדמנות להיות ביחד. כשעזבתי את הארץ ביולי 2000 התחילה כאן אינתיפאדה ואני ומוסא קצת ניתקנו את הקשר. ובכול זאת, המשכתי את הקשר 'בקטנה' עם מוסא וחברים, חזרתי ללימודים באנגליה והחלטתי ללמוד ערבית."
מה גרם לך להתחבר לתרבות הערבית?
"ירושלים מאד השפיעה עליי לטובה והתחלתי לימודי ערבית בערב באוניברסיטה באנגליה. באנגליה יש הרבה מוסלמים שלאו דווקא מדברים ערבית אלא הודית או שפות אחרות. עם זאת היו לא מעט מוסלמים באוניברסיטה שהגיעו ללמוד קוראן. כך נחשפתי לאסלם ולקוראן. בשנת 2003 אחרי דרך די ארוכה, התאסלמתי."
את מגיעה מבית קתולי?
"לא. ההורים שלי מאמינים באבולוציה ולא משוכנעים בקיומו של האל. אני בחרתי להתאסלם בגיל 28, כשעדיין התגוררתי עם הוריי, שקיבלו את זה ולא עצרו את דרכי. ההורים שלי תומכים עד היום תומכים בשינוי שעשיתי, בזמן שאני מנסה לתת דוגמאות על האסלם הטוב שמצאתי. אני בקשר עם כולם באנגליה שקיבלו את הדעה ואת ההחלטות שלי."
איזה טוב מצאת באסלם?
"כשלמדתי אסלם עברתי שינוי משמעותי בחיי. שהיתי שנה בישראל והרגשתי קשר חזק לירושלים. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי אנשים מכול הדתות מרוכזים במקום אחד."
"אנשים שדת זה משהו משמעותי בחייהם. באנגליה דת זה משהו שמדברים עליו אבל פחות נוכח במציאות היום יומית. קלטתי שבחיים בירושלים שיש כל מיני דתות, אבל כשמישהו בוחר להכניס את הדת לחייו – זאת בחירה של אורח חיים. יש הבדל בין דת לאמונה."
"יש לי אמונה אבל לאו דווקא כזאת שמחוברת לתרבות המגיעה בעקבות הדת. מבחינת תפיסה הייתי פתוחה לכל מיני אופציות, אבל אסלם זה מה שהופיע בחיי בעוצמה גדולה."
לא לוקחים את זה לקיצוניות
על המסע המרתק שלה אל האסלם ג'סיקה מספרת בקול מלא חדווה ואופטימיות: "השנה בה התחלתי בתהליך התאסלמות הייתה שנה לא קלה מבחינת האסלם בשל פיגועי הטרור בארה"ב בספטמבר 2001 ושאר פיגועים."
"כדי לנסות להנגיש את הדת לציבור ולשפר את המוניטין הרע שיצא לדת, ניסה המגזר המוסלמי – באוניברסיטה בה למדתי – להרצות על אסלם, להסביר שזאת לא דת שמטיפה לטרור או מעצימה ארגונים כמו 'אל קעידה' למיניהם, וכי הדת שונה לחלוטין מהתיוג שדבק בה בעקבות מעשי הטרור. החיבור שלי לדת היה גיאופוליטי וכל מה שלמדתי על הדת ועל האישיות והאופי שהאסלם מבקש מהמאמינים שלו, הרשימו אותי.
"למדתי על מעמד של נשים באסלם והבנתי שמה שאנחנו רואים בעולם לא מייצג את האסלם. בשבילי, למשל, ללבוש ביגוד דתית מחזק אותי. מדוע? כי אני בוחרת לעשות זאת ואני מאמינה שאני עושה זאת בשביל המצווה, ועם הבנה שדווקא בכיסוי הגוף יש לי יותר בחירות כאישה – ופחות הגבלות או עיסוק מעיק בדימוי גוף."
"כנערה גדלתי באווירה חילונית בבית ספר של בנות. בבית הספר בנות סבלו מכול מיני הפרעות כמו אנורקסיה, בולימיה, דימוי גוף נמוך, כאשר האסלם אומר לך שכשאת מכסה את הגוף את לוקחת בעלות על הגוף שלך, זאת הזדמנות אדירה לוותר על הדאגה שלך בנוגע לדרך בה אנשים רואים אותך ושופטים אותך.
"אף פעם לא היו לי בעיות דימוי גוף באישיות שלי, אבל היו מקרים שנמאס לי להציג את עצמי באמצעות אופנה ולבוש. לדוגמא: בשנות ה-90' למדתי באוניברסיטה באנגליה באזור מוסלמי עם סטודנטים מוסלמים."
"בדרך לאוניברסיטה היה שלט פרסומת של בושם בשם 'פויזן'. על השלט היו לא מעט ויכוחים שנגעו לגבולות בפרסום. הפרסומת הציגה אישה ערומה לגמרי שוכבת על הגב כשהבושם מרוסס עליה. כיום למשל לא יקבלו דבר כזה, וגם אז הייתה התנגדות לפרסומת הזאת. זה היה שלט חוצות גדול ולי כאישה לא היה נוח לעבור מתחת לשלט."
"יש מקומות בהם נשים מכסות את עצמן וזאת לאו דווקא הבחירה שלהן, אבל בסיפור האישי שלי, אני בוחרת ללכת עם 'חיגאב' משום שזאת בחירה שלי, עמה אני מרגישה נוח וכך גם האסלם: נותן להרגיש נוח יותר לגבי דימוי הגוף אצל נשים בכך שהן לא צריכות לרצות אחרים עם לבוש חושפני.
"עוד למדתי שלא צריך להסתכל על מוסלמים כדי להבין את האסלם וכדאי לקרוא את הקוראן ולהבין שמדובר בדרך חיים, בלקיחת החלטות, אפשר להתייעץ באמצעות הדת וללמוד המון מהחוכמה שבכתוב. אני ומוסא דתיים, אבל לא שמרנים מידי. אנחנו מקיימים מצוות ויש לנו חברים מכול הדתות ומכול הרקעים. הילדים שלנו נחשפים לכל מה שקורה אצלנו בבית וזה דבר שהאסלם אומר לעשות, אנחנו לא לוקחים את זה לקיצוניות."
חתונה בעין ראפה
עין ראפה הוא כפר ערבי ציורי הממוקם כ-10 ק"מ מערבית לירושלים בוואדי שבין כביש 1 ואבו גוש מצפון וצובה מדרום. עין ראפה נקרא על שם מעיין הנמצא במרכז הכפר. במקום נמצאת החצר הקסומה של ג'סיקה ומוסא. השניים עוסקים בקולינריה מקומית וחיבור בין עמים ודתות.
על חתונתה עם מוסא וקבלתה במשפחתו, מספרת ג'סיקה: "אני ומוסא התחתנו בשנת 2004. אני חצי שוויצרית וחצי אנגליה. אמא של מוסא דמיינה מישהי שתבוא מהמערב וקצת חששה, אבל היותי מוסלמית הפך את הקבלה למשפחה להרבה יותר קלה. מוסא רצה לבנות חיים יחד והציע לי נישואין. אמרתי לו שאם הוריו מקבלים אותי, נעשה זאת. אמא שלו הזמינה אותי לכפר לגור איתם ומשם הכול היסטוריה…אני ואמא שלו עד היום חברות טובות."
כשג'סיקה מספרת על ילדיה, היא מאד גאה ומסבירה שבנותיה לומדות בבתי ספר נוצרי במזרח ירושלים, אחד מבניה לומד בבית הספר הדמוקרטי בירושלים והקטן לומד ביוזמה חדשה בנטף. כל ילדיה התחנכו בגנים יהודים.
על הקשר עם הסבים שמתגוררים באנגליה היא מספרת: "אמא שלי מגיעה פעם בשנה לכמעט חודש לביקור ולזמן איכות איתנו, ואנחנו כל שנתיים-שלוש מנסים לטוס עם כל הילדים לאנגליה. אני באופן אישי מנסה לטוס פעם בשנה לשבוע לאנגליה, ואני מנסה ללכת לבקר את ההורים לבד ללא הילדים, כי זה קצת צפוף. עכשיו בקורונה קשה יותר. אנחנו מתקשרים כל הזמן עם ההורים – ולילדים שלי יש אנגלית ברמה גבוהה, אז הם מדברים בחופשיות עם סבתא. אגב, גם העברית של הילדים שלי מצוינת!"
אסלם, קולינריה וסביבה
ליסמין ומוסא יש כבר מספר שנים מיזם קולינרי מקסים ומרתק בשם "החיים בלבנט", המציע אירוח לבנטיני פרוגרסיבי: השניים עוסקים כבר 11 שנים באירוח ביתי בכפר הציורי ובחצר הפסטורלית של המשפחה, כאשר המטרה לשלב מסרים של סובלנות דתית עם תרבות ואוכל ערבי מסורתי.
אורח החיים החקלאי והתרבות במקום מתחברים ישירות לאוכל והם מזמינים אנשים וקבוצות להתארח בחצר ביתם, לערוך סיור בכפר, לשמוע סיפורים על המקום ואפילו להנות מנגינת הפסנתר של בתם.
בתפריט האותנטי תמצאו ארוחה ערבית מסורתית, שכוללת: מרק קובה, ממולאים טעימים עם עשבי תיבול מקומיים טריים, סלטים, עטאיף, מקלובה עם עוף, ושאר מאכלים שחלקם מתאימים גם לצמחונים. בסיור תוכלו לבקר עם ג'סיקה בבית חברותיה הטובות הגרות בכפר כדי לטעום שאר מעדנים משקאות מקומיים, גבינות צאן מקומיות, תה מהביל, קינוחים ועוד.
הפכנו לבית פתוח
על הדרך שבה החל המיזם הקולינרי מרחיבה ג'סיקה: "אני ומוסא היינו עצמאיים ולקח לי זמן לקבל אזרחות ישראלית. לישראל הגעתי בשנת 2003 והייתי על ויזת תייר. עם הזמן נכנסתי למסלול מיוחד של אזרחות כי מוסא ישראלי.
"בשנת 2006 התחלנו לארח קבוצות בכפר כמו פרוייקטים של 'תגלית'. אחד המדריכים של הפרויקט הכיר את מוסא וידע שהוא עוסק בגינון וכי אני אדריכלית נוף ושאל אם אפשר להביא קבוצות נוער שיגיעו מארה"ב לסיור בעין ראפה, זאת בשל שינויים בסיורים שקרו בעקבות מלחמת לבנון השנייה."
"הסכמנו בשמחה! הנערים והנערות הגיעו אלינו, וישבנו עם יותר ממאה נערים ונערות שישבו כאן על הדשא ושמעו סיפורים על ההיסטוריה של המקום ואני תרגמתי את הנאמר. זה היה מקום נהדר לספר בו על מה שקורה בארץ. בגלל שהסיור והמפגש היו מושלמים – המנהלים של הקבוצות החליטו להביא את הנוער מחו"ל אלינו לסיור באופן קבוע.
"בשנת 2013 הצטרפנו לפסטיבל האוכל של מטה יהודה. כשהגעתי לכאן בתחילת הנישואים הייתה לנו דירה מתחת להורים של מוסא ואני כמובן למדתי מחמתי להכין אוכל ערבי מסורתי ואותנטי."
"כשהצטרפנו לפסטיבל האוכל של מטה יהודה אמרו לנו שחסר ייצוג ערבי, אז בישלתי את המטבח המקומי האותנטי. בדרך גילנו שחוץ מאוכל אנשים אוהבים סיפורים, לכן התחלנו סיור וניהול של שיחות והפכנו לבית פתוח. לפני ארבע שנים החלטנו לשלב קולינריה בסיורים ולפתוח אותם לציבור הרחב."
"אנחנו מקבלים את האורחים בחצר ויוצאים לסיור בכפר עם נוף של הרים ואווירה של המקום. לאחר הסיור חוזרים לחצר הציורית ומגישים לאורחים אוכל מא' עד ת', עם שישה מזטים ושלל מנות עיקריות וקינוחים."
"הבישול נעשה באמצעות חומרי גלם איכותיים ועונתיים, כמו חובזה באביב או ריג'לה בקיץ, כאשר הכול מבושל ומאוגד יחדיו למנות מהגידול המקומי שלנו. יש מנות עיקריות כמו מקלובה עם עוף ויש כמובן אופציות צמחוניות. הרעיון הוא שכולם אוכלים תבשילים מאותו סיר. בנוסף לכך, אפשר לתאם איתי הגעה מראש ולתכנן יחד את התפריט לפי התאמה לסועדים.
"במשך כל השנה אנשים יכולים להתקשר ולארגן לעצמם יום כיפי במיוחד, גם באופן פרטי וגם באמצעות מורי דרך או סוכני תיירות. זה העסק העיקרי שלנו חוץ מעדר כבשים קטן, ויש לנו בחצר דבורים ושאר בעלי חיים.
"אנחנו מספקים חוויה משפחתית אותנטית כמו שאוכלים ברמדאן או בחתונה. אנחנו מספרים על המקום, מספרים את הסיפור שלנו ואפילו הילדים שלנו עוזרים! הילדים שלנו דוברי ערבית וערבית, הבת שלי מנגנת על הפסנתר ויש אווירה נפלאה.
לאחר הסיורים מתקבלים פידבקים טובים וחוות הדעת הטובה עוברת מפה לאוזן. הסיפור שלנו מיוחד ומביא אנשים, וכשהוא מסופר יש הרבה שאלות, כמו: 'איך זה מרגיש לעבוד מתרבות המערב לאסלם?' או 'איך זה לגור בישראל?'
"לשואלים אני מספרת שבעין ראפה נדיר שגברים מתחתנים עם נשים מחו"ל, לכן אם יש אישה שנחשבת זרה: יהיו ממנה תמיד ציפיות גדולות, למרות שאצלי לא היה את זה – ויש לי יותר חופש. אני דתייה, אני לובשת חיגאב' וזה מחזק אותי. כי זאת הבחירה שלי.
"עכשיו למשל אנחנו עוברים תכנית מתאר לגבי הבית שלנו ובהיותי אדריכלית נוף הייתי מעורבת בנעשה, כי אכפת לי וזה התחום שלי. נכחתי בפגישות שכולן עם גברים וסיפקתי ייעוץ מקצועי.
מוסא תומך בי ואין לי בעיה להיות מעורבת בכול! אני מסבירה שזה שאני דתיה לא אומר שאני נמצאת כל היום בבית. הדת לא מגבילה אותי ולא התרבות והציפיות של החברה.
ביום כיפור למשל רכבתי עם הילדים של עם האופניים כדי לוודא שהכול בסדר, וכל הכפר דיבר על זה, אבל בהומור," היא צוחקת. "אולי עבור אישה אחרת שנמצאת בכפר זה לא היה מקובל.
"כשאני חושבת על המיקום שבו אנו נמצאים באזור כמו עין ראפה ואבו גוש, אני מבינה שמדובר באזור שמאד מקבל את האחר. יש כאן אנשים מאד פתוחים. אנחנו מקבלים אנשים בכבוד, עוזרים לאנשים ויש חיבור מאד מיוחד בין הישובים סביבנו (נווה אילן, הר הדר, קריית יערים וכו') ובין שלושת הכפרים שנמצאים כאן.
"כשאני נזכרת בעצב בפיגוע ורצח שהיה בהר הדר ליד אבו גוש – אני מבינה שהאסון הנורא חיבר בין האנשים, בין יהודים וערבים ותושבי האזור שהתמודדו עם מכה קשה. צריכה להיות נורמליזציה של מגורים ביחד שכל אחד מקבל את השני עם השוני שלו. זה מנווה אילן יקבל אותי כמוסלמית ואני אקבל אותו כיהודי, הילדים שלנו יכולים ללמוד יחד ולהיות חברים."
